בארי צימרמן

בארי צימרמן

מורה | משורר | פובליציסט

מחלוצי תנועת הפלורליזם ביהדות וההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית

הכל מדרש

בראשית ברא אלוהים אֵת
דרשה לכבוד חג מתן תורה פרק ראשון, ובו נשמח לשאת...
קראו עוד "בראשית ברא אלוהים אֵת"
הבשורה הרעה
הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה צְרִיכָה לָבֹא רַק כְּשֶׁאַתָּה נָעוּל וּמְסֹרָק יִהְיֶה נוֹרָא...
קראו עוד "הבשורה הרעה"
למה פורים הוא לא חג מצחיק / בארי צימרמן
קָרָאנוּ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר וְכָךְ יַלְּדִי לִי שָׂח: "הַמְּגִלָּה", כָּךְ אָמַר,...
קראו עוד "למה פורים הוא לא חג מצחיק / בארי צימרמן"
דרשה לפורים
אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן...
קראו עוד "דרשה לפורים"
הנרות הללו
בסידור תפלת ישראל שבא לי בירושה מאבי, והוא סדר התפלה...
קראו עוד "הנרות הללו"
קדיש לראש ממשלה שנרצח
מִדֵּי שָׁנָה מִתְרַחֵק בְּשָׁנָה שְׁלֵמָה הַלַּיְלָה בּוֹ נִרְצַח יִצְחָק רַבִּין...
קראו עוד "קדיש לראש ממשלה שנרצח"
ניכוש
בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְאָבִי זִכְרוֹ לִבְרָכָה עָסַקְתִּי בְּנִכּוּשׁ זִכְרוֹנוֹת הָיִיתִי בּוֹדֵד...
קראו עוד "ניכוש"

מבחר

יהודי חַלוני
אני לא "חילוני". המילה הזאת צורמת באזני. עם זאת, אני גם לא בדיוק "דתי". יש יהודים "דתיים" שאני חש קירבה גדולה אל יהדותם, ויש יהודים...
קראו עוד "יהודי חַלוני"
איש איש
אִישׁ אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם בְּשַׁעַר מִשֶּׁלּוֹ מִי בְּשַׁעַר הַלֵּב, מִי בְּסַרְטָן וּמִי בִּשְׁאַר מְחִילוֹת מָה תְּהֵא מַחֲלָתִי, שְׁעָרִי אֶל הַסָּתוּם הַנִּפְעָר בְּאֵיזֶה צַעַר אָבוֹא...
קראו עוד "איש איש"
הוי מדרש מדרש
הוֹי מִדְרָשׁ מִדְרָשׁ שֶׁקֶר עָמוֹק שֵׁיקֶר שֶׁל פְּסוּקִים בֵּיִת אֲרִיזָה שֶׁל תֵּבוֹת אַתָּה שִׁכָּרוֹן אַתָּה זִכְרוֹן עָבָר מִתּוֹךְ דָּבָר הֵמְיַת אוֹתִּיוֹת מִתְפָּרְעוֹת בִּכְלוּב לִבְלוּב קֶרֶשׁ...
קראו עוד "הוי מדרש מדרש"
דתילוני
אדם דתילוני, מה יש לו בחייו? / קם בבוקר בלי אלוהיו / מניח ראשו בלילה על כרית ספקותיו / ובין לבין מוכֵר ונמכר בשוּקֵי הימים...
קראו עוד "דתילוני"
חלום מחלחל
בהיותי ילד סיפר לי אבי, חזור וספֵּר, אודות מאורע יוצא דופן שאירע לו בנעוריו. לא אגזים אם אומר שהסיפור חִלחל בי, נמהל בדמי, השתתף בעיצובי...
קראו עוד "חלום מחלחל"
איך ללמד תנ"ך
איך, למען השם, ללמד תנ"ך / איך לרבֵּע את העיגול / איך לפתות את ראש הצב / שיגיח משריונו / איך לדובב שפתי ישָנים בתחביר...
קראו עוד "איך ללמד תנ"ך"
האידיאה
הָאִידֵיאָה שֶׁל הַשִּׁיר מְחַפֶּשֶׂת סֻלָּם לָרֶדֶת אֶל אַדְמַת הָהֲבָרוֹת הָאִידֵיאָה שֶׁל הָאֱלֹהִים מְחַפֶּשֶׂת אֶבֶן לַחֲרֹת הָאִידֵיאָה שֶׁל הַכְּאֵב מְחַפֶּשֶׂת נֶפֶשׁ לְבָרוֹת הָאִידֵיאָה שֶׁל הָאֹשֶׁר מְחַפֶּשֶׂת...
קראו עוד "האידיאה"
לא הלך לי עם גברת פילוסופיה
בחיי שניסיתי, אבל הכרכים הירוקים של תולדות הפילוסופיה החדשה (ש. ה. ברגמן) נבלו בחדרי על המדף, קירקגור צעק עלי כשלא תפסתי חיל ורעדה, ויטגנשטיין שתק...
קראו עוד "לא הלך לי עם גברת פילוסופיה"

Blog

בראשית ברא אלוהים אֵת

דרשה לכבוד חג מתן תורה

פרק ראשון, ובו נשמח לשאת / ברכה חמה לכבוד ה"אֵת"

 

בין כל המלים של המקרא / המלה הכי קצרה היא המלה "אֵת" / וכשהיא עומדת ליד "והאחשדרפנים" / ממגילת אסתר / היא נראית מצומקת עוד יותר / ממש עור ועצמות / כמו צריף עץ פיצפון / בין רבי-קומות

בפְשט התורה תפקידה של ה"אֵת" הוא לבלוט כמה שפחות / לבַלות בין השפחות / במטבח / להגיש לשולחן, לרוקן את הפח / להסתובב שקופה בין עלמות חן שנונות / מלאות תוכן ומהות / לקשר ביניהן, לפשר ביניהן, לגשר ביניהן / להיוותר חסרת זהות / ברורה / כי רק כך היא יכולה לשרת / את פשט התורה

אבל לא רק הפשט ניתן למשה בחודש השלישי / גם המדרשים / ובעולם המדרש ה"אֵת" הופכת להיות מלכה נשואת פנים / ואחיותיה הארוכות הן לה אחשדרפנים / סובבות אותה כמשרתות את הגבירה / כערי השדה את עיר הבירה / כי ב"אֵת" / יש את כל האל"ף-בי"ת / מאל"ף עד תי"ו / מה שייכתב ומה שכבר נכתב / ויש בה רמז וסוד / מכתר עד יסוד / לא יתואר עוזה, לא ישוער זוהרה / והיא אפילו מופיעה פעמיים בפסוק הראשון של התורה!

 

פרק שני, ובו ראש הממשלה / מזעיף פניו אל המלה

 

אחרי שהתיידד בילדותו גם עם שלמה צמח וגם עם פסוקי המקרא / עלו הנערים דוד ושלמה למדרגת-לימוד יותר מחמירה / אך "פגישתו של דוד גרין עם הגמרא" / מסכם אריה (בודה) בודנהיימר את מה שקרה / "לא היתה מוצלחת" / ובעוד ששלמה צמח  / עשה בה חיל / הרי "בין הסוגיה התלמודית ובין דוד לא היה סיפור אהבה" / דוד הצעיר לא רווה נחת / מן הפלפול ומן הסברות ומן ההיקשים / הדף הפתוח היה לו כשדה מוקשים / וכיוון שלא הסכין להיות בין המתקשים / נטש את לימוד הגמרא ומכאן ואילך / אל דפיה כבר לא ישב ובין סוגיותיה כבר לא הלך / כי אם בתורה-שבכתב חפצו / בפשט יהגה בלילו וביומו / וכשיטען, בעתיד, שהתנ"ך "זורח באור עצמו" / יגן, בעצם, על שמו / יעלוב בצמח /  יהלל הגרעין המקראי  ויכפור בטחינתו לקמח

וכיוון שראש הממשלה איווה /  לטמון את התלמוד בקברות התאווה / יחד עם שאר מנְהגי גולה רקובה / גם על האֵת / כמעט ציווה להיכרת / מן העולם / שכן, "ברוב הגדול של המקרים", כפי שכתב למר  י. פרץ בדצמבר 1952, "היא מיותרת" / או ניתנת להחלפה במלה אחרת / כלומר, אין בה מאום / ואחת הראיות לכך: "נסה לקרוא 'בראשית ברא אלהים השמים והארץ' – ותראה שלא חסר כאן כלום" / ואכן, בן גוריון את ה"אֵת" ממכתביו עקר / למשל: "אי אפשר עוד להבין וללמוד ספר הספרים בלי עזרת ספרות המחקר" / כתב בסוף שנות החמישים / תוך השמטת ה"את" כמתן דוגמא אישית / כי בכתיבתה "יש בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות" / והכל על שתי אותיות / מיותרות

 

פרק שלישי, ובו מתברר / שה"אֵת" ואנחנו מסוגלים ליותר

 

אבל היום, לקראת חג מתן התורה / אחרי אכזבות פשט ומתוך תקווה זהירה / אני אומר אחרת / שאולי דווקא בתוך ה"אֵת" יש חוכמה מסתתרת / שאיני יכול עוד להבין וללמוד את עצמי / את תרבותי ואת זהותי הלאומית / בלי לדרוש את ספר הספרים / בלי להתאים אותו אל חיי / בלי לנגן על פשט המיתרים / מנגינה חדשה / בלי לחלץ מתוך הפסוק העתיק  / איזה אקורד נמרץ של דרשה / בלי לדרוש תשובה של אמת / דווקא מן ה"אֵת" / כי אכן, רבותי, זו ה"אֵת" / הגיעה לה עת / היא לא תתקפל ולא תתקמט / זִרקו אותה מן החלון והיא תשוב מן הדלת / פִּשטו אותה כעוֹר והיא תקום כשלד / בפשט היא, אמנם, רק מילת יחס ריקה / אבל דִרשוה, והנה היא חדה כסיכה / כוחה במותניה / קולה משכנע / דְברה כמקֶדם, חזק ובועט: / "בראשית ברא אלוהים אֵת!"

הבשורה הרעה

הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה צְרִיכָה לָבֹא רַק

כְּשֶׁאַתָּה נָעוּל וּמְסֹרָק

יִהְיֶה נוֹרָא לְקַבְּלָהּ בְּעוֹדְךָ

כָּפוּף אֶל נַעַלְךָ

הַשְּׂרוֹכִים יִתְחַבְּטוּ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

הַכִּנָּם יֹאחַז בַּלּוּלָאוֹת

וְלֹא יַרְפֶּה.

עָדִיף שֶׁתַּעֲמֹד יָפֶה

נְעָלֶיךָ שְׂרוּכוֹת וּשְׂעַרְךָ מְבֻשָּׂם

גַּם בֵּין שִׁנֶּיךָ הָעֳבָר קֵיסָם

עַכְשָׁו אַתָּה מוּכָן לַדֶּלֶת

עַכְשָׁו הַמַּאֲכֶלֶת

למה פורים הוא לא חג מצחיק / בארי צימרמן

קָרָאנוּ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר וְכָךְ יַלְּדִי לִי שָׂח:
"הַמְּגִלָּה", כָּךְ אָמַר, "מַזְכִּירָה לִי שָׁח"

"רוּץ וּדְהַר", אָמַרְתִּי לוֹ, "הַבֵא לִי תִּימוּכִים
לִבְנִיָּתָה שֶׁל מְגִילָה בִּדְמוּת מִשְׂחָק מְלָכִים"

"אֵין בְּעָיָה", אָמַר יַלְּדִי, "הִנֵּה אַתָּה הִתְחַלְתָּ,
מִשְׂחָק מְלָכִים – פְּתִיחָה נָאָה אֲשֶׁר אַתָּה אָמַרְתָּ

מֶלֶךְ אֶחָד, אֲחַשְׁוֵרֹש, הַמֹּלֵךְ בְּמֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה,
מַמְלָכָה מְלֵאָה פָּרָשִׁים וְרָצִים וְחַיָּלִים בְּכֹל פִּנָּה,

שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבָּצוֹת בְּלוּחַ הַשָּׁח, לֹא פָּחוֹת,
וְהֵן מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה מִשְׁבָּצוֹת בִּשְׁנֵי לוּחוֹת

כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָנוּ מִשְׁבֶּצֶת אַחַת עוֹדֶפֶת", הִסֵּס יַלְּדִי הַנִּמְרָץ,
אַךְ מִיָּד הִמְשִׁיך לְהַתְקִיף עִם הָרָץ:

"שְׁלִיחִים נִשְׁלָחִים לְכֹל הַמְּדִינוֹת לְהוֹדִיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָּתוֹ,
לְהַשְׁלִיט דְּבַר שַׁלִּיט עַל כֹּל אִישׁ וְאִשְׁתוֹ,

לְכֹל מְדִינָה יֵשׁ מִשְׁבֶּצֶת בַּלּוּחַ, בֵּין אִם גְּדוֹלָה וּבֵין אִם קְטָנָה,
וְרַק לַיְּהוּדִים אֵין מִשְׁבֶּצֶת, כִּי רַק לַיְּהוּדִים אֵין מְדִינָה"

"וְזֶה סוֹד הַמִּשְׁבֶּצֶת הָעוֹדֶפֶת", הִתְפָּרַצְתִּי פָּרֹץ לְדֶלֶת פְּתוּחָה,
וּשְׁנֵינוּ חִיַּכְנוּ וְהִמְשַׁכְנוּ בַּמְּלָאכָה:

" דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹש 'אֵין לְהָשִׁיב' ",
צִטֵּט הַיֶּלֶד בְּאָזְנֵי אָבִיו,

וְעָנָה לוֹ הָאָב: " הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתָּ
מַמָּשׁ כְּחֻקֵּי 'נָגַעְתָּ – נָסַעְתָּ' "

"וּכְשֶׁהָמָן הַשָּׁחֹר מְתַחְבֵּל תַּחְבּוּלוֹת,
וְעֵינֵי אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כָּלוֹת,

מִתְחַכֵּם הַלָּבָן לָעוּט עָלָיו כְּעַיִט
שֶׁלֹּא יִכְבֹּש אֶת הַמַּלְכָּה בַּבַּיִת

וְנוֹתֵן לוֹ מָט כָּזֶה, שֶׁתְּצִלֵּינָה הָאָזְנַיִם,
מֵאַרְמוֹנוֹת שׁוּשָׁן עַד חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם".

כָּאן עָצַר הַיֶּלֶד, וְקוֹלוֹ נָדַם,
הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְהוּא כְּבָר נִרְדָּם

וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי בְּתוּגַת מְבֻגָּרִים
תּוּגַת הַמְּהַרְהֵר בְּחַג הַפּוּרִים:

מִי הוּא הַמְּשַׂחֵק בְּשָׁח בְּגוֹרָלֵנוּ
מִי הוּא הַמֵּזִיז כְּחֵפְצוֹ אֶת כֵּלֵינוּ

מַדּוּעַ כֹּל שָׁנָה שׁוּב מֻצָּבִים הַיְּהוּדִים
לִהְיוֹת עָלֵי לוּחַ בְּחֶזְקָת נִשְׁמָדִים

מַדּוּעַ כֹּל שָׁנָה מֻטָּל הַפּוּר כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה
כְּאִלּוּ לֹא נָתַנּוּ לוֹ מָט בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

מַדּוּעַ יָבוֹא פּוּרִים פַּעַם בְּשָׁנָה, בְּרַעֲשָׁן וּמְגִלָּה,
לִטְעֹן לְשָׂשׂוֹן אַךְ לְהַגְבִּיר חַלְחָלָה

לְהַזְכִּיר שֶׁשּׁוֹאַת הַיְּהוּדִים, לְמָשָׁל,
הָיְתָה, בְּעֶצֶם, פּוּרִים שֶׁנִּכְשָׁל?

כָּךְ וְכָךְ הִרְהַרְתִּי, בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְלֹא הִתְנַחַמְתִּי
וּבַסּוֹף, מַה לַּעֲשׂוֹת, גַּם אֲנִי נִרְדַּמְתִּי

דרשה לפורים

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. [אסתר, ב', 5] וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. [רות, ד', 21-22]

צריך ללכת אחורנית, הרבה אחורנית: אבינו יעקב חושק ברחל, עובד עבורה שבע שנים ובחסות שתייה יתירה ותאורה חסרה מוצא עצמו בבוקר שאחרי עם אחותה לאה. לבן הארמי, האב (והדוד, והחותן והתחמן) אמנם מיישר ההדורים (רחל עכשיו, בתמורה לשבע שנים נוספות במרעה העדרים), אבל הריב הפורץ בין רכת העיניים (לאה) ליפהפיית הכפר (רחל) חזק כל כך, שהוא קובע לא רק את שמותיהם של הבנים הנולדים (שנים עשר שבטי ישראל) אלא אף מבעבע אל המקרא כולו, מכתיב חיים, חורץ גורלות.
מגילת אסתר היא מגילת רחל (אם בנימין, אבי שבטו של קיש, סב אביו של מרדכי) והמספר אינו שוכח להדגיש זאת: אסתר היא אשה "יפת תואר וטובת מראה" (ב', 7), כמו סבתה הרחוקה רחל, ש"היתה יפת תואר ויפת מראה" (ברא', כ"ט, 17); רחל חולקת עם לאה את יעקב כשם שאסתר יורשת מוַשתי את אחשוורוש; רחל עקרה וגם אסתר אינה הרה, ושתיהן לא ממש ארץ-ישראליות: האחת מבלה כל חייה בפרס והאחרת אמנם נפטרת ונקברת בכנען, אך עיקר ימיה עוברים עליה בחרן.
מגילת רות, לעומת זאת, היא מגילת לאה (אם יהודה, אבי שבטו של שלמון, סב סבו של דוד). כמו לאה נאלצת רות לפלס דרכה אל הגבר בעזרת תחבולה, כמו לאה היא עושה זאת בחסות האפלה, כמו לאה היא מוכשרת ללידה וכמו לאה מתממש יעודה בשבט יהודה.
הריב הגדול בין האחיות רחל ולאה הופך למלחמה ממשית בין שאול (מבנימין) לדוד (מיהודה) וחוצה את התנ"ך לשני מחנות. רחל, שהיתה מיועדת להרות ראשונה את יורשו של יעקב, הודחה, כמו שאול, מכיסאה המובטח, על ידי לאה, סבתו העתיקה של דוד, מדיחו של שאול: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." (ברא', כ"ט, 31); "ויִרָא שאול מפני דוד כי היה ה' עִמוֹ ומעִם שאול סָר." (שמ"א, ח', 12). לאה השנואה נוקמת ברחל, אהובתו של יעקב, דרך יחסו המתנכר של נכדה, דוד, אל אשתו מיכל, נכדת רחל. הבן שלא נולד למיכל ולדוד לא יכול היה להיוולד – הוא בלתי אפשרי! בדיחה בלתי מוצלחת!
ואכן, רק בפרודיה של מגילת אסתר (ה"ארץ נהדרת" של המקרא) על ההיסטוריה היהודית, יכול להיווצר פסוק כפסוקנו הנחמד, הפותח ב"איש יהודי" וסוגר ב"איש ימיני". רק אחרי שצאצאי המלך שנפל על חרבו והמלך שגזל את חרבו סיימו להתכתש ביניהם, עם חורבן הבית הראשון וגלות ישראל לבבל, יכול היה לצוץ מאי-שם מין מאכער גלותי כמרדכי, שאול לעניים, שבמקום להיות, כאביו הקדמון, הארצישראלי, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" הוא מסתפק בנוסחה הגלותית של "לא יכרע ולא ישתחווה". עכשיו, כשהמלכוּת העברית כבר אינה רלוונטית, יכול איש ימיני להיקרא איש יהודי, אסתר יכולה לעשות כמעשה רות ומיטת אחשוורוש מתרחבת כגורנו של בועז. הינצלותם הפלאית של בני יעקב מגזירת המן אינה פותרת שום דבר מהותי. אין כאן באמת הצלה. יש פרודיה גדולה. גולה נשארת גולה. חודש שלם נמתין, בתוך הבור העמוק, לפסח, חג הגאולה. ואחריו, כעבור שבעה שבועות, נשוב להתחלה, מבית רחל אל בית לאה, אל בית האב: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב...".

"לָמָּה בְּט"וּ בִּשְׁבָט אוֹכְלִים עֵצִים וְנוֹטְעִים פֵּרוֹת יְבֵשִׁים ?"

"לָמָּה בְּט"וּ בִּשְׁבָט אוֹכְלִים עֵצִים וְנוֹטְעִים פֵּרוֹת יְבֵשִׁים ?"

שָׁאֲלָה אוֹתִי גַּלִּי בְּחִיּוּךְ מָלֵא תַּלְתַּלִים וּנְמָשִׁים
הָיְתָה זוֹ שְׁאֵלָה כֹּה אֲרֻכָּה וּמְנוּמֶשֶׁת
שֶׁמַּמָּשׁ לֹא מָצָאתִי תְּשׁוּבָה מְפוֹרֶשֶׁת
אָז אָמַרְתִּי: "אֲבוֹי, גַּלִּי,
אֲנִי מְבוּלְבָּלִי !
שָׁאַלְתְּ שְׁאֵלָה אֲרֻכָּה וּמְבִיכָה
וְעַכְשָׁו שׁוּם תְּשׁוּבָה כְּבָר אֵינָהּ בְּטוּחָה"
אָמְרָה גַּלִּי: "שְׁאֵלָה אֲרֻכָּה אֶפְשָׁר לְפַצֵּל
(וְלֹא נָעִים לִי שֶׁאַתָּה מִתְנַצֵּל)
אָז אָנָּא עֲנֵה לִי עַל שְׁאֵלָה זוֹ בִּלְבַד:
מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה, לָמָּה דַּוְקָא בְּט"וּ בִּשְׁבָט ?"
"יֹפִי", עָנִיתִי, "עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
לְדַלֵּג עַל מַה שֶּׁנּוֹטְעִים וּמַה שֶׁאוֹכְלִים
לְהַבִּיט לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם וּבִכְלָל לֹא לְהִתְפַּלֵּא
שֶׁבְּט"וּ בִּשְׁבָט הַיָּרֵחַ מַמָּשׁ מָלֵא"
"כְּמוֹ בְּפֶסַח בְּנִיסָן", שָׂמְחָה גַּלִּי
"כְּמוֹ בְּפוּרִים בַּאֲדָר", הֵרִיעָה גַּלִּי
"כְּמוֹ בְּסֻכּוֹת בְּתִשְׁרֵי", צָהֲלָה גַּלִּי
וַאֲנִי אָמַרְתִּי "עָלִית עַל הַגָּלִי ! "
וְהִמְשַׁכְתִּי
"יָרֵחַ בְּמִילוּאוֹ הוּא זְמַן טוֹב לְמוֹעֲדִים
בְּיִחוּד לִיהוּדִים
וּבָאֶמְצַע חֹדֶשׁ שְׁבָט הוּא סִמֵּן לַאֲבוֹתֵינוּ
("וּלְאִמּוֹתֵינוּ!" אִיְּמָה עָלַי גַּלִּי בְּאֶצְבַּעָהּ)
שֶׁעוֹד מְעַט קָט תִּתְחַלֵּפְנָה עוֹנוֹתֵינוּ
צִבְעֵי הָעוֹלָם יַתְחִילוּ לְהִשְׁתַּנוֹת
עָלִים רִאשׁוֹנִים יְלַבְלְבוּ בָּאִילָנוֹת
וְאָבִיב חָדָשׁ יְהַלֵּךְ עַל בְּהוֹנוֹת
-שָׁקֵד רִמּוֹן וּתְאֵנָה
מַמָּשׁ רֹאשׁ הַשָּׁנָה !

וּכְשֶׁגָּלוּ אִמּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ רִמּוֹן וְשָׁקֵד
צַעַר גָּלוּתָם הָיָה כָּבֵד וְיוֹקֵד
וְדַוְקָא כְּשֶׁהִגִּיעַ ט"וּ בִּשְׁבָט
הִרְגִּישׁוּ כָּל כָּךְ כָּל כָּךְ לְבַד
וְרָצוּ עַל צַעֲרָם לְהָקֵל
בַּאֲכִילַת פֵּרוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
לָחוּשׁ טַעֲמָהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה
לְזוֹכְרָה בְּגוּף וְלֹא רַק בַּמַּחֲשָׁבָה,
וּבִגְלַל הַמֵּרְחַק הָרַב, מֵרְחַק חֳדָשִׁים
הִתְרַגְּלוּ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת יְבֵשִׁים"
"הִתְבַּלְבַּלְתִּי וַאֲנִי מִתְבַּיֶּשֶת"
אָמְרָה גַּלִּי הַמְּנוּמֶשֶׁת
"עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר מְבִינָה
אַתְּ חִלּוּפֵי הָעוֹנָה
וְלָמָּה כָּל כָּךְ מִתְרַגְּשִׁים
מִפֵּרוֹת יְבֵשִׁים

וְעַכְשָׁו תְּסַפֵּר לִי מָה הַתֵּרוּצִים
בְּעִנְיַן נְטִיעַת הָעֵצִים "

"הַהֶסְבֵּרִים לֹא כָּל כָּךְ קָשִׁים"
אָמַרְתִּי לְבַעֲלַת הַנְּמָשִׁים
"כְּשֶׁהִתְחַלְנוּ לְהִתְקַּבֵּץ מִגַּלוּיוֹתֵינוּ
אֶל אֶרֶץ אִמּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ
זָרַעְנוּ שָׂדֶה, נִכַּשְׁנוּ קוֹצִים,
בָּנִינוּ בָּתִּים וְנָטַעְנוּ עֵצִים
וּכְשֶׁבָּא ט"וּ בִּשְׁבָט, לְזֵכֶר יְמֵי הַגָּלוּת הַקָּשִׁים,
הִמְשַׁכְנוּ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת יְבֵשִׁים
וְגַם נָטַעְנוּ עֵצִים, לְצֵל וְלִפְרִי,
כִּי פְּרִי טָרִי זֶה מַמָּשׁ בָּרִיא
וְעַד הַיּוֹם, בְּט"וּ בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן,
אָנוּ נוֹטְעִים עֵצִים בַּשָּׂדֶה וּבַגַּן
כִּי כְּמוֹהֶם כָּמוֹנוּ בָּאֲדָמָה נְטוּעִים
הִנֵּה מַה טּוֹב לָהֶם וְלָנוּ מַה נָּעִים
שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחַד
בָּאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת"

וְגַלִּי הַמְּנוּמֶשֶׁת וְהַמִּתְרַגֶּשֶׁת
בַּעֲלַת הַתַּלְתַּלִים
הִתְחִילָה לָשִׁיר: "כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים…"
"וְהַשּׁוֹתְלוֹת…", הוֹסַפְתִּי, וְגַלִּי צָחֲקָה,
וַאֲנִי זָכִיתִי, לֹא תַּאֲמִינוּ, בִּנְּשִׁיקָה.

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה!

אָבִי הִדְלִיק נֵרוֹת לִי אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לָי,
וְשַׁמָּש לוֹ אֲבוּקָה – לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי:
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה – פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה! [ח. נ. ביאליק, "לכבוד החנוכה"]

ביאליק הוא תמיד ביאליק, גם בשיר ילדים תמים למראה ואולי דווקא בו. האב מדליק נרות, האם נותנת לביבה, המורה מביא כִּרְכָּר ( = סביבון) והדוד נותן פרוטה. איש מהם אינו מדבר (בשיר), ובכל זאת יודע הילד "לכבוד מי" ומוסר זאת בששון לקהל שומעיו הדמיוני: "לכבוד החנוכה".
מי בכל זאת סיפר לו (בשיר)? האב והמורה, כי לנרות-האב הצטרפו הברכות המסורתיות, מסַפרות הסיפור, על סביבון-המורה רשומות המלים הידועות, עיקרו של הסיפור, וכל הידע המילולי הזה ממשמע בשִטפו גם את הלביבה הנלעסת והפרוטה המחוקה – לכבוד החנוכה.
השיר מתנדנד בין שני קטבים: הקוטב הפרטי, קוטב הטף – ארבע פעמים "לי"! – והקוטב המשותף, של החג הציבורי. ארבע פעמים חג הילד מן ה"לי", דרך ה"יודעים אתם" (ולכן גם 'יהודים אתם') אל ה"חנוכה", שהופך, על כן, דרך הידע והלימוד, גם לחג החניכה וההתחנכות, ומשנה את הילד-הדובר, מניה וביה, מתלמיד-משמיע למורה-משמיע לקהל שומעיו…
שיר עברי זה של ביאליק, כל משפחה יהודית באשר היא יכולה לאמצו אל חיקה. אין בו מרד ואין בו התרסה – כולו מסורת. ובכן, אם כך, האם ביאליק הוא תמיד ביאליק? הנה, ב-1927, במלאת עשרים וחמש שנים לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז, נושא ביאליק נאום מהפכני עוצר נשימה אודות עולמו ועולמנו, ובו הוא סח לנו כך: "עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר – – – התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמֵת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמִתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחַיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו."
ביאליק צופה (מבקש, מנבא, מציע, דורש), את שיבת המכבים-הקנאים, שאת אש גבורתם וברק-מלכותם המסורת התלמודית-רבנית נוטה לטשטש בעזרת כד-קטן-שַמְנו-נתן – עם התחייה הלאומית הציונית – אל לב הסיפור החנוכאי. ביאליק רוצה להעלות ממעמקי ההיסטוריה את הסיפור המתאים לדורותינו – גבורה לאומית, עבודה לאומית, גאולה לאומית – ולהפוך אותו למשמעות המרכזית של סמלי החג. בבשורה הדתית של משיחי השקר, הוא אומר, הסתתר "שקר קדוש" לאומי, שאותו אפשר לאמֵת "בעבודתנו ובקורבנותינו" ובמשמעות חגֵנו.
ועכשיו אני מבין איך ביאליק הוא תמיד ביאליק – נרות-האב, לביבת-האם, סביבון-המורה ופרוטת-הדוד נמסרים לילד, בשיר התמים שלנו, ללא מישמוע כלל, מלבד אחד, המתחרז בכולם: "לכבוד החנוכה!" הילד-הדובר, בתום חניכתו, לכשיגדל, בהגיע המחר, הוא יֵדע – מקווה החוזה-המשורר – להעניק לחנוכתו את המשמעויות הגנוזות בהן יבחר.

הנרות הללו

בסידור תפלת ישראל שבא לי בירושה מאבי, והוא סדר התפלה לפי מנהג קהילות החסידים (לרבות חסידי חב"ד) והוא נוסח האר"י ז"ל הנקרא בפי העם נוסח ספרד, בצירוף תוספות שהושמטו בידי הצנזור ותפילות הנהוגות במדינת ישראל, סודר ונערך בידי דניאל גולדשמידט, אני מוצא שלושה נטפי-נר ישנים בעמ' 255, בו מופיע סדר הדלקת נר חנוכה.
בזמן ההדלקה או אחריה – כפי שמדריך המסדר והעורך את המשתמשים בסידורו – אומרים:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת (נ"א עַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים) וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל-יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל-שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל-נִסֶּיךּ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ (נ"א וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ).

נטפי הנר, ככתמי היין ב"הגדה", הן קלקלות קלות שהזמן גרמן והזמן הפכן, במחרוזת המשפחתית, מתאונה לפנינה. אבי ז"ל הקפיד שסלסול "ועל ישועותיך" (סיום הפיוט כמנהגו) יחפוף לזמן הדלקתו של הנר האחרון, כך שכולנו עקבנו בעניין אחרי השתנות הקצב האיטי המתמשך בו הושר הפיוט בימי ההדלקה הראשונים (מעט נרות והרבה מלים) למרוץ קצבי עצבני במקצת בימי ההדלקה האחרונים, כשריבוי הנרות מיעט, כביכול, את המלים, עד שלעתים היה צורך להמתין עם השמש הנוטף מעל הנר השביעי או השמיני לנפלאות ולישועות שתגענה ותתלכדנה עם הנר הבוער לצליל המתוק והמתמשך שאחריו משתרך לו, ללא לחצי תזמון וקצב, "מעוז צור ישועתי".
ההליכה המתואמת בשני המסלולים, זה של הנרות וזה של המלים, יש לה שורש עמוק בפיוט עצמו. אנחנו מדליקים את הנרות כי יש לנו מלים של תודה והלל. המלים הן כעין הלהבה המרחפת מעל הנר והנרות הם בבחינת נר ואות. מה שאין לנו (רשות להשתמש) הוא צדו האחר של מה שיש לנו (רשות לראות), מה שהיה לנו (בימים ההם) חוזר על עצמו (בזמן הזה). הנס הגדול, הכי גדול, הנפלאות שעשית לאבותינו, היא העובדה שיש לנו אבות, שבזכותם אנחנו בנים.
וכך, מדי שנה, בעמדי מברך במחיצת בניי, אני זוכר את עצמי – ילד קטן בקבוצת (=קיבוץ) משמר השרון – מביט באבי המברך, מאזין לקולו עת הוא מאזן בנרו ובשירו את האש והמלים, מודה ומהלל, מקיים בזמן הזה ומכוון אל הימים ההם והימים הללו, מטה נר מטפטף לצרוב דף בסידור, שותל בי ניגון.

פורסם לראשונה באתר "פיוט"

באר – פרס חדש

בארי צימרמן היה מורה אהוב ומוערך במכינות הקדם צבאיות הכלליות, אשר קיימות כבר שני עשורים. ליבת העיסוק הזהותי של המכינות היא בחשיבה לימוד וגיבוש הזהות הישראלית / יהודית / ציונית בתוך סביבה שאינה דתית. שאלות אלו מעלות איתן התייחסות מחודשת למקורות היהודיים והציוניים. יחד עם זאת, אין עדיין במה רעיונית לכתיבה ויצירה של בוגרי המכינות וצוותי המכינות. מתוך מחשבה זאת, ורצון להנציח את חברינו בארי צימרמן החלטנו להקים את "באר".
תלמידיו של בארי – ובהם בוגרים של מכינת בני ציון בה לימד בארי מיומה הראשון, ביחד עם המשפחה, יזמו במה שנתית לכתיבה ויצירה לזכרו המיועדת לבוגרי וחניכי המכינות הקדם צבאיות הכלליות וצוותיהן. ניתן להגיש חיבורים משתי סוגות:
שירה – עברית מְ נֻ קֶ ּדֶ ת על כל גווניה
כתיבה – הגות וביקורת חברתית בהשראת מקורות היהדות או פרשנות/מדרש אקטואלי בעלי ערך חברתי על מקורות היהדות.

תקנון פרס "באר"

קול קורא – "באר" במה לכתיבה ויצירה לבוגרי המכינות הקד"צ ע"ש בארי צימרמן ז"ל

קדיש לראש ממשלה שנרצח

מִדֵּי שָׁנָה מִתְרַחֵק בְּשָׁנָה שְׁלֵמָה הַלַּיְלָה בּוֹ נִרְצַח יִצְחָק רַבִּין
לִפְנֵי שָׁנָה זֶה הָיָה קָרוֹב יוֹתֵר

וּבַשָּׁנָה הַבָּאָה זֶה יִהְיֶה רָחוֹק יוֹתֵר
וְלָכֵן הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה שׁוֹנֶה מִזֶּה שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
וְגַם הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה יִהְיֶה שׁוֹנֶה
וְעַכְשָׁו הַכְּאֵב שֶׁל עַכְשָׁו

מָה הוּא הַכְּאֵב הַזֶּה?
הֲרֵי רַבִּים מֵתוּ וְרַבִּים יָמוּתוּ
מֵהֵם שֶׁהִכַּרְנוּ וּמֵהֵם שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ, שֶׁאָהַבְנוּ וְשֶׁלֹּא אָהַבְנוּ
וְכָל אֶחָד יָקָר לְיָקִירָיו וּזָכוּר לְזוֹכְרָיו

וְכָל אֶחָד הוּא עוֹלָם מָלֵא שֶׁל אָדָם
וּלְכָל אֶחָד נֶפֶשׁ וְגוּף פָּנִים וְדָם

וְהַדָּם שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁנִּרְצַח הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק עִם הַשָּׁנִים
וּמִדֵּי שָׁנָה, בַּסְּתָו, אֲנַחְנוּ מַחֲזִירִים אוֹתוֹ אֵלֵינוּ
אֶת אֲחִינוּ יִצְחָק, הָרָצוּחַ, הַמֻּטָּל בְּכִכָּר הַלֵּב
וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַחֲיוֹתוֹ אֶלָּא לְזוֹכְרוֹ בִּלְבַד
שֶׁעָמַד בְּרָאשֵׁנוּ וְיָצָא בְּרֹאשׁ צִבְאוֹתֵינוּ
וְהָיָה בַּנָּאי גָּדוֹל שֶׁל עַצְמָאוּתֵנוּ
וְאֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ רָצַח אֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ
קָם עַל אַחֶינוּ יִצְחָק
בְּשִׂנְאָה, בְּרֹעַ, בְּנִימוּקֵי תּוֹעֵבָה
וַאֲנִי, אַנָּה אֲנִי בָא

וְשׁוּב סְתָו, וְשׁוּב אָנוּ זוֹכְרִים אֶת יִצְחָק הַמֵּת
וְכָל עוֹד נִזְכֹּר הוּא לֹא יָמוּת בֶּאֱמֶת.

ניכוש

בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְאָבִי זִכְרוֹ לִבְרָכָה עָסַקְתִּי בְּנִכּוּשׁ
זִכְרוֹנוֹת
הָיִיתִי בּוֹדֵד כִּיסוֹד חָדָשׁ בַּמַּעֲרֶכֶת שֶׁל מֶנְדֶלְיָב
זֶה עַתָּה הִגַּעְתִּי
מִן הַכִּסֵא הֶעָמוּם בְּעֹמֶק כִּתָה י' הִבָּטְתִי בַּלּוּחַ
וְלֹא הֵבָנְתִּי דָּבָר
הַמּוֹרֶה לְכִימִיָה חֵרֵף וְגִדֵּף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים
וַאֲנִי הָיִיתִי אָבוּד בְּתוֹךְ תּוּגָה תַּפּוּזִית מְתוּקָה
הוֹגֶה בַּקּוֹנְצֶ'רְטוֹ גְּרוֹסוֹ שֶׁל קוֹרֶלִי
מוּקַע עִמָּךְ אֲהוּבָתִי
אֶל דִיסוֹנַנְס עָמֹק
מִכָּל מַה שֶׁיָּדַעְתִּי.

הָעִקָּר הָיָה לֹא לְאַחֵר לְקַבָּלַת הַשַּׁבָּת
כָּל מְחִיר הָיָה כְּדַאי
אֲפִילוּ לְעָזְבֵךְ
יְשֵׁנָה עַל כָּרִית מִשִּׁיר שֶׁל לֵאוֹנַרְד כֹּהֶן
מְבַזְבֶּזֶת אוֹתִי בַּחֲלוֹמוֹת
פּוֹדָה אוֹתִי לַשַּׁוְא מִלֵּכָה דּוֹדִי
כַּלָּה לִקְרָאתִי כְּטוֹב עָלַיִךְ לִבֵּךְ
כְּטוֹב לִבִּי הָרָץ אֵלָיִךְ מְרַקֵּד עַל חָצָץ
הַזְּמַן הַמֵּמִית.

חַרְדּוֹן הַזְּמַן
דִּינוֹזָאוֹר גַּמָּדִי רְצִינִי כָּל כָּךְ
הֵזִיז רֹאשׁוֹ
לְרַגְלָיו מִנְעָלִים שְׁחוֹרִים שֶׁל זֶפֶת
הוּא רָאָה אוֹתָנוּ בְּלִי לִרְאוֹת
אוֹתָנוּ
הַכֹּל הָיָה אָבוּד מֵרֹאשׁ
הַכֹּל הָיָה כָּל כָּךְ
הָיִינוּ שְׁתֵי כְּנָפָיִם שֶׁל צִפּוֹר אַחַת
בְּחֹשֶׁךְ מִסְתּוֹרִי שֶׁל נְעוּרִים
בַּמַּסָּע
אֶל הַכְּאֵב הַמָּתוֹק הַהוּא לִמְצֹא בּוֹ
קֵן.

חֹדֶשׁ לִפְנֵי הַמַּדִּים נִצְלַבְתִּי אֶל אַשׁ וְקַבָּק
כָּל כָּךְ מִקְרִי וְכָּל כָּךְ
הֶכְרֵחִי
וְלֹא הָיָה אִישׁ עִמדי בְּהִוָּדְעִי אֶל עַצְמִי

אֶל הַקּוֹלְנוֹעַ הַהוּא בְּתֵל-אָבִיב נִכְנַסְתִּי
בַּפַּעַם הַשְּׁלֹש מֵאוֹת
לִרְאוֹת אֶת צוֹלֶלֶת צְהוּבָּה
מֵאָז לֹא הִתְמַכַּרְתִּי כָּל כָּךְ לְסֶרֶט אֶחָד
מִפַּעַם לְפַעַם הָיִיתִי יוֹתֵר
מְיֻסָּר
הַמּוּסִיקָה כְּבָר נִבְלְלָה בִּי
הָאַקּוֹרְדִים הַמֻּשְׁלָמִים עֲשׂוּ בִי כָּלָה
הָיִיתִי מְבֹהָל
הַיֹּפִי כְּתַעַר תּוֹבְעָנִי
חָתַךְ אֶת גְּרוֹנִי

וְהָיָה קֶט סְטִיבֶנְס
הַיּוֹם מוּסְלְמִי וְאָז סוּפִי אַנְגְּלִי
בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי שֶׁל Morning Has Broken
הָיִיתִי מְאַבֵּד אֶת הַהַכָּרָה
עַל הַדֶּשֶׁא
בַּיּוֹם הַשִּׁשִׁי בַּבֹּקֶר
כְּשֶׁמֵּתֵי הַמִּלְחָמָה עוֹד הָיוּ
בְּדַרְכָּם
לִפְנֵי שֶׁכָּלוּ הַשָּׁמַיִם
לִפְנֵי שֶׁכָּלָה צְבָאָם

הַסִּפְרוּת הָרוּסִית הָיְתָּה אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת
אֲבָל בַּיִת בּוֹעֵר בָּאֵשׁ
מָצָאתִי רַק בְּהֶמִינְגְוֶוי
הַנַּעֲרָה בֶּהָרִים כְּמוֹ פִּילִים לְבָנִים שִׁבְּשָׁה בִּי
מַעֲרְכוֹת חֵרוּם
בָּעַמּוּד הַאַחֲרוֹן שֶׁל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ
רָעַדְתִּי בְּכֹל הַגּוּף
מִיֹּפִי וּכְאֵב
הָיִיתִי נַעַר
הָיִיתִי נוֹחַ לְהִסָּחֵף
הָיִיתִי גַּל קוֹלֵחַ
הָיִיתִי עוֹף פּוֹרֵחַ
לְהִטָּרֵף

בְּלֵילוֹת חֹרֶף גְּשׁוּמִים הָיִינוּ רוֹקְדִּים
בְּשֶׁפֶךְ נַחַל אַלֶכְּסַנְדֶּר
מְרִימִים מַטְבֵּעוֹת בּוּרִים
אֶל אַרְנָק הָרֶשֶׁת
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים שָׁטְפוּ עָבְרוּ מֵאָז
וַעֲדָיִן בְּאַפִּי רֵיחַ הַשְּׁפָכִים
וּמִתַּחַת לִזְרוֹעִי עֲדָיִן סוֹמֵר
הַקַּשְׂקָשׂ הַנִּסְתָּר הַמְּסָרֵב לְהִנָּתֵק
גַּם אַחֲרֵי שָׁלֹשׁ שְׁטִיפוֹת עָזוֹת שֶׁל מַיִּם חַמִּים
גַּם אַחֲרֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה שֶׁל מְשִׁיכָה בְּרֶשֶׁת מְתוּחָה
שֶׁל שִׁכְחָה

בְּתֹם לֵיל הַסֵּדֶר יָצַאתִי הַחוּצָה אֶל אָבִיב רָחוּץ
קָרַנְתִּי לְאִטִּי אֶת הַיִּפְעָה הָאוֹרָטוֹרִית שֶׁל
יְהוּדָה שָׁרֵת
זַךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה עִרְבֵּב בִּי מַשְׁקָאוֹת אֲסוּרִים
צָעַדְתִי עַל מַרְבָד בּוֹעֵר
קָרוֹב מְאֵי פַּעַם לְהִתְפַּעֲמוּת דָּתִית
מִימִינִי שְׁבִיל הֶחָלָב וּמִשְּׂמֹאלִי הָיָּרֵחַ הַמָּלֵא שֶׁל
הָאֹשֶׁר
הָיִיתִי תַיִּשׁ קָדוֹשׁ
הָיִיתִי הִילָה רַבָּתִי
הָיִיתִי נָכוֹן כְּבָר אָז
לְמוֹתִי

כָּתַבְתִּי וְקָטַפְתִּי בְּאוֹתוֹ
כֹּבֶד רֹאשׁ
הַהַחְלָטָה אִם לְהַפִּיל אֶת הַסֻּלָם מִבַּחוּץ
אוֹ לְהַשְׁחִילוֹ אֶל תּוֹךְ הַנּוֹף הַמִּתְבַּקֵּעַ
הָיְתָה הַרֲת גּוֹרָל כְּמוֹ הַנְּפִילָה הַגְּדוֹלָה אֶל תּוֹךְ
הַמִּלִים
לְהִתְכּוֹפֵף עַד אָבְדָן הָאֲחִיזָה אֶל הַצֵּרוּף
הַתַּפּוּזִי שֶׁל חֲרוּזֵי הַבֹּסֶר
וּבְתַרְמִיל מִתְפַּקֵּעַ לָרֶדֶת
אֶל הַמֵּיכָל הַפָּעוּר כְּפֶה
לוֹחֵשׁ לִי עֲווֹנוֹת עֹקֶץ פָּגוּם
שִׁירָה עֲרֵבָה שֶׁל קַיִּץ נִצְחִי בְּעוֹלָם
הַשּׁוּרוּת הַמֻּטְרָפוֹת שֶׁל עֲצֵי וָלֵנְסִיָּה זָבֵי דְּבָשׁ
וְחֶסֶד.

בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְאָבִי אֲנִי מְנַכֵּשׁ אֶת חַיַּי
אֲנִי זוֹכֵר
אֲנִי חוֹזֵר
אֲנִי חַי.