אני מאוהב 9.12.15

בתוך החורף עורב שחור עומד על ענף כחול, שומר על שיווי משקל, כתם דיו על נייר עננים. הים התיכון מתיך אפור בירוק. שני גולשים מגהצים מים. מטוס מגרד בגב השמים. אנפה אבודה מחפשת את עצמה. בתוך הראש מתנגן בלוז הלו"ז: היום, מחר, בשבוע הבא, בחודש הבא. תכנונים-תנים מייללים מעבר לפרדסי הזמן. ההווה מתרחש, העתיד מתרגש ובא, מתהווה ואובד. קמטי רוך מתפשטים על חוף הילטון ובתוך הלב. העורב מתעופף אל ענף אחר. שמש עולה מסמיקה בענני מערב.
בפרשת "מקץ" יוסף ממתין בכלא לחלומות פרעה, לפרות, לשיבולים. בשדה התורה מתעופפות, שחורות כעורב, המלים, מסתחררות, מעלה ומטה, מחפשות פה לדובבן. כובעי נזיר מציפים את כנסיות הטבע הקיבוצי. שבע פרות צועדות רועדות מצינת מי היאור אל תוך הארמון, גועות כמו אל חציר טרי ברפת. יענקלה הורוויץ מפקח על מצעדן, ד"ר פרי ברונר משגיח על מצבן, אלוהים מתזמן שבע דקות בגלגל"צ של השמים וכל צבאם.
ברמת הגולן, במדרשת השילוב בנטור, מתחוללת מהומה קלה, פסוקים קשוחי ארשת מתאפקים לא לחייך תחת לחץ מתון של דגדוגי פרשנות חצופים. בתל אביב, בעלמא בית לתרבות עברית, סוגיות בבא קמא מתגלגלות אל שער החוק של קפקא, נבעטות אל חרוזי אלתרמן ואינן יודעות נפשן מרוב אושר. בזכרון יעקב, בקורס "נתיב", שתי חיילות מבינות ששאלות טובות מנצחות תשובות טובות בהורדת ידיים.
לאורך כביש החוף ממתינים עלי החצב לתורם. האנפה מהפיסקה הראשונה מנקרת בעקבות החורשים. ברדיו גועשים הערוצים. המון מורשת וצחצחות לשון גבוהה. דקירה וניטרול ודקירה. פוליטיקה עכורה. יאושים. וַיְקו לעשות ענבים ויעש בּאוּשים.
ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה, שפטו נא ביני ובין כרמי, מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? ישעיהו הראשון צופר לי מאחור, רוצה לעקוף משמאל. עננים-גננים שותלים כריזנטמות בערוגות השמש. נהגי ישראל, רבותי, הִפסיקו כבר מזמן לאותת לפני סטייה למסלול אחר. מין תחביב כזה, של נחשו למה אני מתכוון. אבל אני בדרך, אני בדרך, מאותת ללא הרף, מנתיב אל נתיב. ממזרח למערב. יושב ירושלים, איש יהודה, אודיעה נא אתכם: אני מאוהב.

השאר תגובה