ארבעת המינים והזמר העברי – הרהור לסוכות

הזמר העברי החדש נולד ממסורות שירי העם היהודיים, מתוך הפיוטים העתיקים, ממורשת הקריאה המזמרת של פסוקי התורה והנביאים בבית הכנסת. מן השורשים העמוקים הללו צפה ועלתה במאה וחמישים השנה האחרונות סוגה תרבותית אמנותית חדשת, דומיננטית מבחינה תקשורתית ורלוונטית לצורכיהם של רבים רבים. התחייה הלאומית הצמיחה גם כאן יער עבות של יצירה ושל ביצוע. אמנם, כבכל תחום אנושי, הרדוד והבינוני והשקרי משמיעים כאן את קולם, אך גם לא מעט אנשי אמת יושבים בתוכנו, שגרונם זך וזמרתם יפה להלל. מחמת הידע המוגבל שלי בתחומי הזמר העברי לדורותיו, לא אסקור ולא אסכם, אלא אמשוך, כביכול, לכבוד חג הסוכות, בשולי אדרתם של כמה שירי זמר, לבדוק טעמם וניחוחם במושגיו של המדרש המפורסם על ארבעת המינים, המייצגים טיפוסים שונים בתוך עם ישראל.

אריק איינשטיין
יש שירי זמר מזן התמר, שיש בהם טעם (מוזיקה) ואין בהם ריח (מילים). כידוע, לחן טוב יכול להניף שורה איומה למרומי שמים. הלחן הנפלא של שמואל אימברמן ל"הרחק בלילה" של יעקב שבתאי ("הערב רד, שוכבים החיילים…" – ביצוע קלאסי: אריק אינשטיין) מלפף את המילים בחוטים מלטפים, ובזכותו אנחנו מוכנים לבלוע את השורה המטופשת: "האם ליד ביתך פורח השושן?", שהוכנסה, בגסות מה, למרות אווילותה הכל כך גלויה, כדי שתתחרז ב"אבל עכשיו לישון ילדה נישן". אכן, הלחן הטוב יכול לפצותנו לא רק על שורה אחת אלא אפילו על שיר שלם (דוגמה איינשטנית עתיקה וטיפוסית: "אבישג, אבישג / אני רואה לך הכול / אבישג, אבישג, / אני פשוט כבר לא יכול"). הרי המוזיקה חזקה מן המילים. היא ראשונית, מכוונת אל הקרביים ולא זקוקה למסננים אינטלקטואליים.

אהוד מנור
ויש שירי זמר שהם כערבי הנחל, אין בהם טעם, אף לא ריח. לכן, כשהמילים צולעות והלחן אף הוא מפיל שעמום, אין מי שיציל את שיר הזמר העברי מעצמו, אפילו כשמדובר בלהיט היסטרי והיסטורי כמו "בן יפה נולד" של אהוד מנור המנוח ושל נורית הירש תבדל"א. מנגינה בלתי מרשימה בעליל חוברת כאן אל פתיחה מעצבנת, קלישאית, שחרוזיה ריקים: "בן יפה נולד על כתף הכרמל / ומברכים הגיעו מכל עבר / גשם טוב ירד כי נעתר האל / והחיטה נבטה בשדות השבר". היעתרותו של "האל" חייבת את קיומה ל"כרמל", זה ברור. לו היה הילד נולד בהרי מנשה, לא הייתה נרשמת שום היעתרות אלוהית. לעומת זאת, נראה שמונח המקראי "שבר" הגיע עם המברכים שבאו "מכל עבר", והחיטה, שנבטה אחרי הגשם, הוכרחה לקבל את פניו בסבר פנים יפות, על אף העובדה ש"שדות השבר" נשמע לה קשור יותר בקילע מאשר בלחם. צריך להיות אלתרמן או גולדברג, כדי שחרוז מופרך יצמיח כנפי שיר, ובמקרה זה, עזרתה המפוקפקת של נורית הירש לא הצמיחה כאן שום איבר תעופה משמעותי.

אהוד בנאי
לעומת זאת, יש לא מעט אתרוגים בזמר העברי: טעם וריח בכפיפה אחת. אני זוכר היטב איך התרגשתי לפני לא מעט שנים, כששמעתי לראשונה ברדיו את "סיגל נחמיאס" של אריאל הורוביץ: "במבצעים יוצרת קשר /", שר אריאל בטון באלאדיסטי, "אחת יפה בשם שרית / הבאנו לקבורה שתי בירות נשר / בכוס בשרית…". נו, נו, כשהמוזיקה אוחזת בציצית ראשן של המילים ואלה, מצדן, כל כך מדייקות ומדליקות, מה הפלא שהשיר, על חרוזיו ועל חזיזיו, ממריא אל על? וכשאהוד בנאי כותב לאמו או לאהובתו: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת / בטרם תשכיביני לישון", המילים הנפלאות כאילו מסתדרות בלי הלחן, אבל כשהוא מגיע אנחנו מבינים עד כמה הוא מפרש לנו, בדרכו הייצרית, את מה שהמילים לא העזו או לא יכלו לומר עד הסוף.

קובי אוז

גם כשקובי אוז שר לפני כמה שנים על הבחורה הבועתית ("ואת בתוך הג'יפ שלך / את שומעת סטריאו / ומונו בחוץ בשחור ולבן"), המוזיקה האתרוגית ריככה לסוכריות את החצץ שהמילים ניסו להטיח. מוזיקה הרמונית היא בכלל יסוד מרכך, ולא פעם נטמעים טקסטים מרירים או מתריסים בתוך לוח השידורים הפנימי שלנו בזכות הציפוי המתוק שבו הם עטופים, כמו "שחמט" ("חייל שחור מכה חייל לבן") של חנוך לוין, על עטיפתו המוזיקלית הנפלאה (אלכס כגן).

שירי הזמר מזן ההדס, יש בהם ריח טוב של מילים ואין בהם טעם משובח של מוזיקה. אבל אולי עדיף שלא נדבר בהם, נניח להם להיות נחבאים אל כליהם, להישכח קמעא קמעא, לשוב אל ביתם שבספר הכתוב, או להימוג כליל. כשהלחן גרוע, המילים מתפטרות והולכות הביתה.

המדרש העתיק על ארבעת המינים מקווה, שהקדוש ברוך הוא יקשור את כולם לאגודה אחת. תקוותי הצנועה היא, שבכל מה שנוגע לזמר העברי נמשיך אנחנו דווקא להפריד, כל אחד על פי טעמו, בין אתרוגים לערבי נחל ולתמרים, לא נירתע מהעמדת ההדס במקומו המכובד הראוי לו, וכש"אחרי החגים יתחדש הכול", כפי שכתבה ושרה מלכת האתרוגים, נעמי שמר, ו"יתחדשו וישובו ימי החול", נדע להבחין בין קול לקול.

הופיע לראשונה ביום ה' 1.10.09 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

2 תגובות

השאר תגובה