בצלמו

הסערה לא איחרה להגיע. אמנם, הנושא כולו היה בבחינת הלכה שאינה רלוונטית בהווה המאובק שלנו, אך כיוון שרבים וטובים בינינו צופים בתקווה אל אותו יום בלתי-נמנע בו הגשם המשיחי יטהר את עולמנו, עוררה תשובתו ההלכתית (באתר "כי-פח") של הרב מני באו התרגשות-רבתי.
ועל מה געשו הרוחות? הרב באו העז לומר בתשובתו, שלכשיגיע היום בו יוגשו מנחות ויוקרבו קורבנות בבית המקדש בירושלים, יהיה צורך לשקול בכובד ראש את האיסור הגורף של התורה (ויקרא כ"א) הקובע כי "כל איש אשר בו מום, מזרע אהרון הכהן, לא יגש להקריב". בעלֵי המומים אחֵינו הם, כתב הרב בתשובתו, בצלם אלוה נבראו, ובהגיע השעה המקוּוָה ההיא נצטרך לבדוק ולמצוא את הדרכים ההלכתיות על פיהן ניתן יהיה להכשירם לבוא אל המזבח הקדוש, כשאר בני אהרון.
קולות הנפץ והזעקה לא איחרו לבוא. האתר הפופולארי "כי-פח" נפל פעמיים במשך יממה שלמה. הרב באו הואשם ב"רפורמיות", בכפירה בקדושת התורה, בכניעה לרוחות הזמן, בעמימות הלכתית מסוכנת, בחנופה לתרבות המערב. עצומות-נגד של רבנים הופצו ברשת. "אסור להיות עמום / בנוגע לבעלי המום", הופץ סטיקר ברחבי שכונות ירושלמיות. מן העבר השני של הקלחת לא טמנו יד בצלחת: תהלוכות מחאה של גיבנים ופִּסחים התקיימו ברחבי הארץ, תחת הסיסמא: "גם לנו מגיע לִמְלוֹק!" בתגובה על כך הודיע אחד מראשי מכינת "אֵלִי אֵלִי" (על שמו של חנן שנס) שלא יעלה על הדעת ושהגיעו מים עד רפש.
נו, נו. אפילו ראש הממשלה הופיע בהדר סגוליותו בוידיאו פייסבוק קצרצר, וחשף יחס חם במיוחד לגִבְּנים ופִסחים באשר הם.
גלי הסערה היו כה גבוהים, עד שכמה טיפות נגעו בגלימתו הצחורה של הקדוש ברוך הוא, אי שם בשמי השמים. ריבונו הביט מטה. ימינו נגעה כלאחר יד בגיבנתו הצנועה. בצליעה קלה הגיע אל פינת הקפה, שם המתינו לו, כמדי יום, משה, ישוע, מוחמד ופו הדב. גם הם נרטבו קמעא.
מה אני יכול לעשות, רטן ריבונו. באמת הגיעו מים, ענה לו משה באנחה. מוחמד שתק במבוכה. ישוע חיוכו כבש. ופו, כמובן, ליקק דבש.

השאר תגובה