געגועי לצימרמן – פרידה מבארי – שנה למותו / בתיה בוקס אלמליח

 הווילון שרקמה רותי לבנון[/caption]

בארי'לה, בשנה האחרונה, מאז שאתה מת, אין יום שעובר עלי בלי לחשוב עליך.
אני נזכרת בכל מיני דברים בנאליים, כמו למשל, איך אתה עוצם עיניים בשעה שאתה מאזין למוזיקה או לכל יצירה שמרגשת אותך. אני נזכרת בנחירים הרוטטים והמתרחבים בשעה שאתה מספר בדיחות ומנסה לשמור אל ארשת רצינית ומכובדת.
אני חושבת על כך שלא הספקתי לראות אותך אחרי החתונה, שלא הצגת בפני את כלתך, אשתך הטרייה. ואני מרגישה כעס, על עצמי, עליך, על שהסתפקנו בשנה האחרונה בקשרי פייס בוק בלבד.

קראתי פעם ציטוט של אלברט אינשטיין באיזה דואר זבל שמועבר עשרות פעמים למאות ואלפי צרכני אי מייל. אינשטיין אמר שאינו רוצה בהספדים, מכיוון שכל המספידים מדברים ומאדירים את עצמם במקום לדבר על המת ועל סגולותיו התרומיות.
אז ראשית, בארי'לה, אני מתנצלת בעזרתו של אינשטיין. כמו רחל המשוררת שהיתה כל כך אהובה עליך, גם אני "צר עולמי כעולם נמלה" ואני זוכרת אותך דרך העיניים שלי, דרכי. ולכן אני זוכרת אותך דרך סיפורים על עצמי.
שנינו באים מאותו פס ייצור. אמנם הגעת באיחור של שנתיים, אך מעולם לא זקפנו את זה לחובתך…
מעיון בשיריך אני מוצאת מילים ואזכורים שזר לא יבינם, רק אנחנו בני "כת אלומה" יודעים.
כך למשל, בשירך עכשיו נעבור בבית השני (האמצעי):
הרהורי חוצים את מצחי
ככביש
שמאלה, ימינה ושוב שמאלה.

עכשיו נעבור
ולא נדרס

ואני שומעת את עצמי אומרת בדיוק אותן מילים לפני שנות דור לילדי, ועכשיו לנכדי.
ואני נזכרת גם בשורה האלמותית הבאה: "בנים ימינה, בנות שמאלה!" (האם גם היא נכנסה לאיזה שיר או רשימה שלך? כי הרי אצלנו, בארץ המיליטריסטית שלנו, הבנים מתישהו לוקחים ימינה והבנות מושכות שמאלה…)
כן, שרה המטפלת (פייגה, גוסטה, או כל שם ספרותי אחר) טבועה בכולנו, למגינת לבך הרבה…
כמה שנאת את "בית היתומים" של ילדותנו שמעולם לא הצלחת להשתחרר ממנו.
אני ניסיתי להראות לך גם את הצדדים היפים של ילדות בקיבוץ ואפילו של הלינה המשותפת, אבל בניגוד לרוב הדברים, בנושא זה נשארנו תמיד חלוקים.
ובסופו של דבר, מי עזבה? ומי נשאר לגדל את ילדיו בקיבוץ? (אמנם עם שיפורים רבים ולינה משפחתית)
כן, היית ילד צנום ורזה, לא גבוה, רגיש מאד, חכם מאד, יצירתי מאד, מוזיקלי מאד, שונה ולא הולך בתלם, ובנוסף לכל, בן לזוג הורים מורים מכובדים ואינטלקטואלים. כל אלה לא ממש חיבבו אותך על הבנים קלי הדעת, השובבים, הספורטאים, הגבוהים והחסונים.
אבל כולם, גם אלה שהלעיגו, ידעו בסתר ליבם מי אתה, תמיד הכירו בערכך ואפילו קנאו בך.

ביום ההולדת האחרון שלך (לאחר מותך) שלחתי לך אימייל. אני יודעת שזה מטורף, אבל…
וזה מה שכתבתי:

בארי'לה
איך חוגגים יומולדת למי שמת?
נר זיכרון בנר ראשון של חנוכה?
לקרוא שירים של יהודה עמיחי?
איזה מוזיקה נשמיע לכבודך?
הקונצ׳רטו הכפול של באך?
וינסנט של דון מקלין? מזררה של אליגיירי?
נדקלם יחד אתך את מבצע סבתא?
ניזכר בפרחים מהכובע של הדודה מאנגליה ששתלנו בגינה?

אתה לא כאן!!!
חבל!!!
אני לא יודעת לדבר עם המתים. בקושי עם החיים.
חנוכה שמח!!!
בתיה

אני רוצה לסיים בפראפרזה לארבע השורות הנפלאות החותמות את ניכוש.
השיר המרגש נכתב ביום השנה לאביו דויד (עם י') צימרמן ועוסק בניכוש העשבים השוטים ובטיפוח הצמחים הטובים של זכרונות הילדות וההתבגרות שלו.

ביום השנה לבארי אני מנכשת את חיי
אני זוכרת
אני חוזרת
אני חייה

ואני לא מפסיקה להתגעגע

השאר תגובה