דרשה לקראת יום הכיפורים תשע"ד

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב [דורית צמרת בלחנו של חיים ברקני]
החיטה צומחת שוב בביצוע האשקולית של בית השיטה

אנחנו הילדים של תחילת שנות החמישים / אחד אחד אנחנו חוצים עכשיו את ראשית שנות השישים / משילים מעלינו תאים ויכולות ותקוות גנוזות / ויש לנו בגזע חיינו טבעות שמנות וטבעות רזות / כל אחת ואחד לפי מסלולה האישי / אבל לכולנו טבעת אחת עוטת שחורים / הטבעת של מלחמת יום הכיפורים

היינו, בערך, בני עשרים / בוגרי בית ספר, שנת-שירות, צעירים מתפזרים / לכל עבר / מי במים, מי באוויר, מי בטנק, מי בנגמ"ש / מי שרגְלִי ומי שפָּרַש / כמו רבים לפנינו ואחרינו / אולי לא מלח הארץ אבל גם בררָה לא / בסך הכל היינו דור עסוק בשלו / סוף שנות הששים הסוערות / עם לט איט בי, וודסטוק וגיטרות שרות / מלחמת ששת הימים עברה מעלינו / וכשנגמרה מלחמת ההתשה / היתה הרגשה / שדברים מסתדרים / שבמשמרת שלנו לא ישרקו כדורים
(וְהָיָה קֶט סְטִיבֶנְס / הַיּוֹם מוּסְלְמִי וְאָז סוּפִי אַנְגְּלִי / בַּבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל Morning Has Broken / הָיִיתִי מְאַבֵּד אֶת הַהַכָּרָה / עַל הַדֶּשֶׁא / בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר / כְּשֶׁמֵּתֵי הַמִּלְחָמָה עוֹד הָיוּ / בְּדַרְכָּם / לִפְנֵי שֶׁכָּלוּ הַשָּׁמַיִם / לִפְנֵי שֶׁכָּלָה צְבָאָם)
כשהתגייסנו לצבא (או הלכנו לשנת-השירות שלפניו) יכולנו לשמוע ברדיו גם את "בן יפה נולד" של אהוד מנור ונורית הירש (מקום 18 במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל), ש"מבקרים הגיעו", לכבודו, "מכל עבר", ואחרי שירד הגשם, כפי שכתב מנור, "החיטה נבטה בשדות השבר". החרוז השלם, העצֵל והקלוקל הזה, אני זוכר, עשה לי רע (ועושה לי רע עד היום). ה"שבר" המקראי המיותר הזה ייבש, מבחינתי, את החיטה הנובטת בשיר עצוב ודי בנאלי, שעד היום שואב את עיקר כוחו מן המציאות והשכול המשפחתי בתוכם נולד ולא מן המלים בהן נכתב.
כשהשתחררנו (מי שזכה) מן הצבא, אחרי המלחמה, כבר כתבה דורית צמרת מבית השיטה את "החיטה צומחת שוב", אבל רק כמה שנים אחר כך, בלחנו המפעים של חיים ברקני משער הגולן, התחיל השיר הנפלא הזה את מסעו אל הפרהסיה הישראלית. כאן לא היו שדות שבר, אבל היה שבר בשדות, והחרוזים המרומזים, העדינים, ניסו לאחות אותו בתוך יריעת השיר. הלחן של חיים ברקני לא מתבכיין, לא לוחץ בכוח על דוושת הדמעות, ולכן גורר בכי ומבעיר בי דמע. מה שנצעק שם ("מדוע לא מלאו עשרים לנער?") נלחש כאן כ"עפר מר", מתגלם ב"עיט" (שמתחרז ב"בית", על גבול הקיטש, אבל בלי לעבור את הגבול) או חורז (בהרפתקנות מדויקת) "יופי שעוד לא היה כָּמוֹהוּ" ב"חרובים וזית וגלבוע".
בתחילת הבית השלישי של Morning Has Broken, בסוף השורה הראשונה, יש לסטיבנס מין פיתול קל בקול, חצי פַאלסֶט, רעידה ווקאלית קצרה. אחרי יותר מארבעים שנה אני עדיין ממתין לה על הדשא, עדיין קשוב. והחיטה צומחת שוב.

השאר תגובה