החיבור הזה

"החיבור הזה", פתח רבנו משה חיים לוצאטו את ספרו המפורסם 'מסילת ישרים', "לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול." אבא שלי, דויד צימרמן ז"ל, חיבב מאד את הפתיחה הזו (ואת הספר כולו) והנחיל לי חיבתו זו (אף כי לא את חיבת הספר). לא פעם אני פותח הרצאה במשפט הזה והנה עכשיו גם את הדברים שלפניכן ולפניכם.
ומה הוא הידוע כבר לכן/ם ולי ומפורסם אצלנו פירסום גדול ויש להזכירו? ש"בני האדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווי זכויות"; "שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר" (מתוך הצהרת העצמאות האמריקאית); ש"זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין" (מתוך חוק היסוד הישראלי: כבוד האדם וחירותו); ש"בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית); ש"כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו [נחשב לו הדבר] כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין); ש"החוק העתיק של עין תחת עין מותיר את כולם עוורים" (מרטין לותר קינג); ש"ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת – – -. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובטים את לבי" (השופט אהרון ברק בפסק הדין המונע איסור העלאתו של מחזה, 1987); ש"מוסד תרבות שיחתור תחת המדינה לא ייהנה מתמיכתה" (השרה מירי רגב); שהשרה רגב סבורה שהיא יודעת איפה בדיוק התחת של המדינה ומה המיקום הספציפי בו אמורה החתירה להתקיים ואיך למדוד את הריגושים החתרניים של המדינה ואת כוונותיו התרבותיות של המוסד ואיך לאסור ולהתיר לגלות ולהסתיר ואיך להעריך את המחיר ואיך להזכיר.

השאר תגובה