המורה מתגלגל מצחוק – דברים ליום השלושים להסתלקותו של בארי צימרמן / יובל כאהן

31/8/2016 – עלמא תל אביב

על חינוך וסבאות

בחודש ניסן תשע"ב דיברתי כאן באירוע ההשקה של הספר בוא אלי פסוק נחמד.
דיברתי אז על החשיבות של בארי ויחסו ליהדות כאיש רוח חילוני בחברה הישראלית ובמכינה. לא אתייחס הערב לאספקט הזה כלל.
בסיום הדברים הוספתי אז –
"מעבר לכך ולאישיותו החמה ושובת הלב של בארי, יש לבארי עוד מוזרות שהחניכים מתקשים לעכל:
הוא באמת מתעניין במה שהם אומרים בשעור. הוא לא בא למכור להם את החידושים שלו, אלא באמת ללמוד איתם ביחד".

היום אני יכול לגלות שאותו אחד שכן בא למכור לתלמידים את החידושים שלו הוא אני, כאז גם היום. מהפעם הראשונה שנכנסתי לשעור של בארי התרגשתי ובעצם התמלאתי קנאה על הפוזיציה היסודית שלו כמורה. עם כל פער הגיל והידע העצום שהיה בינו לבין התלמידים בני השמונה עשרה במכינה הוא באמת בא לשמוע אותם ולא ניתן היה לזהות בשעור את הנקודה שבה הוא אומר את מה שהוא הכין או את מה שהוא רצה להעביר. וזאת, לא בגלל יכולת מתודית מתוחכמת. אלא כי באמת הפעולה שהיתה מתבצעת בשעור היתה פעולה משותפת של למידה.
כתבתי אז:
"זה מבחינתם חידוש כל כך גדול שלוקח להם מספר שעורים להתרגל למצב המוזר הזה, ומיד הם הופכים לעדת מעריצים, או נכון יותר חובבים ותלמידים. " ושוב, כתבתי על התלמידים והתכוונתי בעצם לעצמי, אבל הפעם לא רק לעצמי. בשעור של בארי ישבה תמיד קבוצה קטנה של תלמידים, ובדרך כלל החבר'ה המעמיקים יותר. ולקראת חלקה השני של השנה הם התחילו להבין מה הגדולה של מה שמתרחש בשעור הזה.
אבל דבר שלא ציינתי אז ובעצם הוא הדבר שבהתבוננות שלי לאחור נראה לי הכי משמעותי הכי מאפיין והכי יוצא דופן היה הצחוק של בארי.
מי שקורא את הכתיבה הפובליציסטית של בארי – בין אם בכתיבה הפרשנית – דרשנית, ובין אם בכתיבה האקטואלית ואפילו בביקורות החברתיות הנוקבות שלו, תמיד משולב בה בכתיבה הומור וסרקזם דק או עבה. אבל אני לא מדבר על זה.
בשעורים בארי היה פשוט יושב ומתגלגל מצחוק. אני לא מדבר על פעם אחת, ואני לא מדבר על תגובה לאיזשהי הלצה או חלילה כתגובה לאמירה טיפשית של איזשהו תלמיד. אני מדבר על המצב הקבוע של בארי בשיחה עם התלמידים.
אני לא יודע כמה הציבור כאן נתקל בזה, או שזה איפיין דווקא את היחס שלו לתלמידים הצעירים, אז אני אנסה לתאר קצת את הצחוק הזה.
כמו שאמרתי לא מדובר בצחוק מזלזל, או בצחוק על בדיחה. ההגדרה הטובה ביותר לצחק הזה היא התמוגגות. הם הצחיקו אותו. הם הפתיעו אותו. אולי בבורות שלהם. אולי בצעירות שלהם. אולי במתיקות שלהם. אולי בבתוליות של החשיבה שלהם. הוא נהנה לשמוע אותם. והוא היה יושב וצוחק.
אני כמורה צעיר ונמרץ ומלא רצון לעצב להשמיע להרצות ולללמד פשוט עמדתי נפעם מול המורה הגדול הזה. באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שזה קצת דומה להבדל בין הורים לסבים. כהורים אנחנו לחוצים לחנך וללמד ולדחוף ולתקן ולשנות והסבים פשוט באים ונהנים מהנכדים. אני לא יודע מה מקדם את הילד יותר.
כשקבעתי עם בארי, ממש יום לפני שהוא נפטר על חזרתו למכינה אחרי שנתיים הפסקה, חשבתי לעצמי שאני מוכרח להכנס שוב לשעורים שלו, לקבל קצת השראה מהצחוק הזה. חשבתי לעצמי שאולי עכשיו אני קצת יותר בשל גם להפנים משהו. לדאבוני זה כבר לא יקרה.
משהו מהמוקסמות שלו מהתלמידים ומהאהבה הסבאית המופלאה שלו אליהם עולה בשירים שהוא כתב להם בסופי השנה בספר המחזור.
למחזור ה' בשנת 2012 הוא כתב כך (את השיר העלתה לפייסבוק עדי בן פזי):
למחזור ה' / 17.6.12
כֹּל פַּעַם מֵחָדָשׁ לְחַפֵּשׂ אֶת הַסְּטַארְטֶר
אֵיךְ לְהַתְנִיעַ
אַחַת בָּאָה מִן הַמַּדְרֵגוֹת עֲדַיִן חֲצִי
יְשֵׁנָה
אֶחָד בָּא מִן הָרְחוֹב
שְׁלִישִׁי עוֹד לֹא מַמָשׁ כָּאן
הַטֶּקְסְט עַל הַשֻּׁלְחָן צָרִיךְ לִהְיוֹת עָמֹק
כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִזְרְמוּ אֵלָיו (כְּמוֹ בְּכִיוֹר)
אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁתֹק
אֲחֶרֶת לֹא אוּכַל לִשְׁמֹעַ
כְּשֶׁזוֹ מִן הַמַּדְרֵגוֹת תַּתְחִיל לְטַפֵּס
בְּמַעֲלוֹת הָרוּחַ
וְזֶה מִן הָרְחוֹב יִמְצָא עַצְמוֹ מְשׁוֹטֵט
בֵּין לִילְיֶנְבְּלוּם לְסֶמוֹלֶנְסְקִין
כְּשֶׁהָעֵט צוֹנֵחַ וְהַמַּחְבֶּרֶת נוֹשֶׁרֶת
אָז הַלֵּב מְדַבֵּר
אָז הַשִּׂיחָה נִקְשֶׁרֶת
אָז הַסְּנֶה בּוֹעֵר

השיר הזה מתאר באופן נפלא את בארי המורה.
אני צריך לשתוק – אחרת לא אוכל לשמוע. ובתוך האהבה הזאת ל"זאת מהמדרגות" ו"זה מהרחוב", ובתוך השתיקה הזאת הלב מדבר והשיחה נקשרת והסנה בוער.
בשיר הפרידה של בארי ממחזור ז' כשעזב באמצע השנה בגלל המחלה של שולה זכרונה לברכה, הוא מתאר איך הוא נוסע כל שבוע למכינה, יוצא בדרך עם אשתו לעבודה שלה, נוסע בתחבורה הציבורית, בדרך נכנס לחנות הפאצ'ים של עמוס הבן לתת חיבוק. את השיר הזה הוא מסיים פחות אופטימי, גם זה צד של הסבאות. פער הגילים ובעיקר המגמות השונות, זאת של הפריחה והתחלת החיים וזאת שכבר נמצאת בשלבי הסיכום ומשקיפה ממקומה אל הצעירים באהבה, חרדה, וחיוך.

לא זוכר מה בדיוק לימדתי.
אבל הייתי.
והייתם אתי.
תודה.
אתם – המשיכו לפרוח
אני אמשיך להתעבות
אוהב, חרד ומחייך
בארי

תחסר לנו מאד.

השאר תגובה