העיר האלתרמנית

השבוע מלאו ארבעים ושש שנים למותו של נתן ("החכם") אלתרמן.
מי שהיה בן 21 במותה של בלובשטיין, בן 24 במותו של ביאליק ובן 33 במותו של טשרניחובסקי, הוא היום, כמותם, חבר באקדמיה העברית המדומיינת של בני האלמוות,
ה Immortles, ומתגורר, אני מניח, יחד עמם, ברובע התל-אביבי שבשמי-השמים, בשדרות-נורדאו-של-מעלה.
אביב. שאון קיץ. אני הולך בתוך ערב עירוני, שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת, עם יוני רכטר ויוסי בנאי באוזניות, לשמאלי אַסְפַלְט כָּחֹל, מעלי הַפָּנָסִים פִּרְחֵי הָעִיר / מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ, ובקצה רְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת, על ספה של שְׁקִיעָה וְרֻדָּה, אני נזכר בלֵיל סַגְרִיר של ביאליק, עת רוּחַ עַזָּה גָּלֲלָה / עַל-פְּנֵי הָעִיר עַב-מָטָר עָז – / וְכָל-הָעִיר הַקְּטַנָּה צָלֲלָה / בִּיוֵן מְצוּלָה וּבִשְׁנָת. ב"תיקון חצות", שנדפס בתרנ"ח (1898, יותר מעשר שנים לפני ייסודה של תל אביב וטרם לידתו של אלתרמן) משמשים בתי העיר הגולתית המָטִים, סְחוּפִים, שֹׁמְמִים, תפאורה לילית עגמומית (מִבֵּין הַפְּרָצִים תִּפְרֹץ יִלְלַת / הָרוּחַ, תַּקְפִּיא אֶת-הַדָּם) לאירוע מסעיר: גַּם-כּוֹכָב אֶחָד אֵין בָּרָמָה עוֹד, / אֵין נִיצוֹץ אוֹר, אֵין קֶרֶן עֹז – / רַק אֶשְׁנָב בּוֹדֵד יָאִיר שָׁמָּה עוֹד: / יְהוּדִי קָם לְתִקּוּן חֲצוֹת.
מפגש בין הזמן הכלל-אנושי ואירועיו הטבעיים (לילה, גשם, שינה) לאירוע הבלתי-טבעי של קימה יזומה לצורך התקיימות בזמן ההיסטורי (קינה על חורבן מקדשנו) – זה מוקד שירו של ביאליק. קַבְּצָנֵי עוֹלָם מקללים כאן בחלומם את יום המחר. עַם כֶּבֶד עֹל מתחפר בשכחת ההווה, בחשכת הגלות, וסיכויו היחיד טמון בתודעה הזוכרת, בגרעין הנפש המצפה בחשכת האדמה למי התחייה, שיקימוהו מעפר.
לעיר האלתרמנית, הכל כך תל אביבית (ועם זאת, כל כך אנונימית) אין תודעה היסטורית, אבל בכל זאת יש בה משהו, כי לֹא שָׁוְא נִכְתְּבוּ סְפָרִים / בְּטֶרֶם קוּם עִיר עַל חוֹל. / לֹא שָׁוְא דִּבְּרוּ מוֹרִים נֶאְדָּרִים / דִּבְרֵי אֱמוּנָה וָחֹק, כפי ששורר לנו נתן החכם ב"חגיגת קיץ", יותר מעשרים שנה אחרי "ערב עירוני", אחרי שואה ותקומה.
והעיר הזו, שקמה על חול כתיקון יהודי לטעויות גולה ואלפי-שנות-שגגות, מחייכת אלי בֵּין הַגַּגּוֹת

השאר תגובה