הקיר והפיר

משימת בניית "קיר הברזל" בינינו לבי הערבים, שאותה ניסח זאב ז'בוטינסקי לפני תשעים שנה, טרם תמה.
לצידו של קיר הברזל הזה עדיין ממתינה לחברה בישראל משימה נוספת

כל עוד העולם שאמר ליהודים להפסיק להיות יהודים היה נוצרי או מוסלמי, היה ביכולתו לנצר אותנו או לאסלם אותנו ולהפסיק, כך, את יהדותנו. כל יהודי היה, בעצם, נוצרי-בפוטנציה או מוסלמי-בפוטנציה, וגם כאשר גורש (מספרד, למשל) נשא את הפוטנציאל הזה עמו באשר פנה. אבל, כאשר העולם שאמר ליהודים להפסיק להיות יהודים הפך לעולם לאומי-חילוני, ההתנצרות או ההתאסלמות כבר לא פתרו דבר. הדרך היהידה להפסיק את יהדותנו היתה להרוג אותנו (מה שבאמת קרה) או לתת לנו – אחרי שהצמחנו בתוכנו זהות לאומית-חילונית משלנו – להקים מדינה לאומית. ואז חזרנו הביתה.

"הדרך היחידה להסכם בעתיד [עם הערבים]", סיכם ז'בוטינסקי (ברוסית) בנובמבר 1923, לפני יותר מתשעים שנה, את מאמרו המפורסם "על קיר הברזל", "מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה." בראשית, אומר ז'בוטינסקי, נקים בינינו ובינם "קיר ברזל [בו] לא נראה עוד אף סדק אחד", ובאחרית, בזכות עוצמתו הבלתי-חדירה של הקיר, "יבואו אלינו המתונים" ו"יתחילו לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות – – -". קיר הברזל הז'בוטינסקאי היה לדגל בידי המחנה הבית"רי, אך השפעתו חלחלה גם אל רבים רבים במחנות האחרים, הפותרים בעזרת הרטוריקה הרציונלית של ז'בו את חידת הסכמי השלום שחתמנו עם ירדן ועם מצרים, אשר לא היו נחתמים ומוגשמים – על פי הסבר זה – לולא אותו קיר ברזל בין-מדינתי.
אכן, בבואנו לארץ ישראל – חזרנו הביתה. זה צידוקנו. זו זכותנו. ובשובנו הביתה – באיחור מזוויע של הרבה מאות בשנים – מצאנו ברבים מחדרי הבית משתכנים ותיקים. רובם לא אהבו את שובנו. נלחמנו בהם. נהרגנו והרגנו. גורשנו וגרשנו ולכדנו וסילקנו מן הבית רבים מן המשתכנים-השונאים. לולא ניצחנו – נשמדנו. קיר הברזל, חומת המגן, הצוק האיתן, כולם פרקים עוקבים במלחמת שחרור ארוכה שסופה עוד רחוק.
מה שמתחולל עכשיו בגבולנו הדרומי מציב אתגר למידת עמידותו של קיר הברזל מול כוחות העוקפים אותו מלמעלה (טילים) ומלמטה (מנהרות). והנה, העמידות נשמרת. הגבהנו הגנתנו ב"כיפת ברזל", העמקנו הגנתנו באיתור מנהרות וכתישתן. וכך הולכת ונמשכת הקמתו של קיר הברזל דור אחרי דור אחרי דור, וכל דור חדש מבין כי הקיר שקיבל מקודמו כבר סדוק במקצת מחמת מאמצי הקעקוע של פיר הברזל מצד הדור המקביל הנמצא מעברו האחר של קיר הברזל, ועל כן הוא משקיע מאמצי-עתק בחיזוק הקיר ומוריש לבאים אחריו קיר חזק יותר וגבוה יותר, שגם בו – כתוצאה ממאמצי האויב שממול – כבר נבעה פיר, שיש מיד לסותמו ולמוטטו.
עד מתי ייבנה הקיר? עד מתי ייענה בפיר?
ז'בוטינסקי לא שיער אילו מחירים עתידים אנו לשלם על קיומנו מעבר לקיר הברזל. לו היה חי עמנו היום, חלק מאוהדי קבוצת הכדורגל הירושלמית הקרויה על שם תנועתו יכול היה ללמדו, שכדי ש"שני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות" (כחזונו הנפלא בסוף מאמרו) לא מספיק לבנות קיר ברזל. צריך לבנות קיר סובלנות, פשרה והידברות ולנסות לעודד בצד השני – בכוח מה שבכוחנו – בנייתו של פיר סובלנות. דווקא עכשיו. דווקא היום. אף על פי כן.

פורסם ביוני 2014 ב"ארץ אחרת"

השאר תגובה