חברותא

חברותא" בארמית תלמודית פירושה המילולי "חבֵרוּת". בעולם בתי המדרש "חברותא" הוא האדם הלומד עמך בצוותא זוגית, אם כאירוע חד פעמי ואם כתהליך מתמשך, בו שני לומדים כורתים ביניהם ברית קבועה ומשמשים "חברותא", בבחינת חבֵר, זה לזה, ברוח המימרה העתיקה הקובעת, שכשם ש"אין סכין מתחדדת אלא בירֶך של חברתה כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו".

איני בקי דיי בתרבות החברותות הישיבתית, אך בתחומי ה"חברותא" במרחב בתי המדרש המתחדשים, ה"פלוראליסטים", יש לי נסיון-מה, ועיקרו מסתכם בסירוב המתמשך של הלומדות והלומדים ללמידה זוגית ונטייתנו הקבועה, בדרך כלל, להתקבצות חבורתית, מה שנהוג לכנות "מולקולות". המלצות חוזרות ונשנות ללמידה בזוגות או בשלשות מובסות אצלנו, שוב ושוב, על ידי התכנסויות מרובות משתתפות ומשתתפים.

מדוע אין הסכינים שלנו רוצות להתחדד בירך אחת אלא בכמה? אולי מפני שעיקר ענייננו אינו בחיתוכה החד כתער של העוגה-סוגיה אלא בפיצוחה של חידת משיכתנו המשותפת אליה. לא חידודי הסוגיה התלמודית כשלעצמה במרכז עולמנו אלא עובדת ריקודנו העולץ סביבה. וכך אנחנו מתקבצים סביב הסוגיה המונחת לה שוקטת ושבעת-ימים במרכז השולחן, מביטים זה בזה בעיניים נזהרות, מרפדים את ידינו הנשלחות לאחוז בה בכפפות של ספרות עברית חדשה ושל אסוציאציות יו-טיוב, ודנים בה – כלומר בנו – תוך כדי השתאות מתמדת על עצם התרחשותו של האירוע.

"לילה אחד", מספר עגנון במסת-הזיכרון שכתב על ברנר, "מצאני יושב ולומד במסכת סנהדרין. וכבר יצאה עלי שנה ומחצה שלא למדתי גמרא, שבאותם הימים [תחילת העשור השני של המאה העשרים בערך] ביפו לא היו גמרות הרבה. וכשנזדמנה לי גמרא ישבתי ולמדתי באהבה ובחשק ובקול ובכוח. נכנס ברנר ואמר, רבע שעה ויותר אני עוצר ומשתומם ממה שוטה זקן זה מוצא קורת-רוח. בן עשרים ושתיים ומחצה הייתי באותו הזמן."

עגנון, כדרכו, מסתיר את אפיקורסותו-דאז במסווה של תירוץ טכני-כביכול, אבל מבטי שלי אינו נעוץ בו אלא בחברו, שאינו מעלה על דעתו להיכנס ולצרף עצמו כ"חברותא" ללימוד ובכל זאת "עוצר ומשתומם". יותר ממאה שנה אחר כך, בתוך בית המדרש, גם אני עוצר. ועכשיו גם אתם.

השאר תגובה