חגי סגל

לפני ימים אחדים הלך לעולמו הוגה הדעות הקיבוצניק, בארי צימרמן. מודעת האבל הקטנטנה על מותו הזכירה לי ריאיון שעשיתי אתו בביתו לעיתון 'חדשות' לפני 25 שנה, לרגל סערת התנגשות קשה בין בכיר ש"ס הרב יצחק פרץ לחילונים, אולי אחד הראיונות המעניינים והבלתי צפויים שיצא לי לעשות בכלל. למזלי, הוא השתמר במחשב:
העשן כבר איים להתפזר מעל שדות המערכה הכבדה בין הקיבוצים לחרדים כשבארי צימרמן, קיבוצניק רם דרג, שיחרר לפרסום מאמר נפיץ בבטאון התק"ם. המאמר עשוי לפתוח סיבוב חדש וממושך במלחמת התרבות, אבל הפעם בין הקיבוץ לבין עצמו. "לא בכל הוא (הרב יצחק פרץ) טועה, לא בכל אנו צודקים", פסק צימרמן בכתובים והמליץ לחבריו להביט נכוחה במראה ולהודות כבר בקיומם של הקמטים. הכתובת שנרשמה בידי עורך "שדמות" לשעבר על קירות התנועה הקיבוצית, תישאר חקוקה שם עידן ועידנים אחרי שפרוטוקול העימות עם החרדים יועבר לגניזה.
>
> כתב התביעה של צימרמן נגד הצימרמנים דל מאוד ב"אבלים". למרות שגם לכותב יש בטן הומיה בטענות תוכן וסגנון כלפי הרב פרץ, הוא מטיח בעצמו ובחבריו האשמות שאפילו הרב לא העז להוציא מהפה. "האופי הפסבדו-יהודי שלנו", בתור דוגמא. צימרמן פוסל את הקיבוצים מלטפל בקליטת העליה מאתיופיה ומייחס להם בורות והתנשאות: "הרב פרץ צודק לצערי בסוברו, כי הקהילה הקיבוצית החילונית מייצרת אשליית-שווא ציבורית, שיש בחייה הקהילתיים משום אלטרנטיבה יהודית מספקת ליהודיות החרדית שהוא מייצג. יהודיותנו בפועל יש בה סממנים של התבדלות כנענית, יש בה בורות עממית עצומה המובילה להתבוללות מודרנית ויש בה התנשאות ונחיתות המזינות זו את זו".
>
> ציטוטים מאלפים נוספים: "עלינו לבדוק בציציותינו-שאין-לנו אם הטלית בה אנו מתעטפים אינה קצרה מדי, קרועה מדי, מרופטת מדי. לא כדי לשאת חן בעיני הרבנים, אלא כדי למצוא חן בעיני היהודים שהננו. …לא עם חולי כלבת אנו נאבקים, חס וחלילה, אלא עם סבינו וסבי-סבינו שקמים עלינו לתחיה"
>
> בדיקה בביוגרפיה הרוחנית של הכותב מעלה את החשד הסביר שהוא נפל על פרשת פרץ כמוצא שלל רב. צימרמן, משורר ומחנך בישראל, בוגר משמר השרון שמגדל היום חמישה פרחי-קיבוץ בגבעת חיים איחוד, מנצל את הסקנדל הנוכחי כדי לחזור ולהטיף לחשבון-נפש קיבוצי שהוא זומם כבר שנים, בעל-פה ובכתב. חוג מכריו הקבועים בתנועה מכיר היטב את פקפוקיו הכבדים באיכות יהדותם. אם לרב שך היה מודיעין טוב, הוא היה מסתפק בציטוט קינותיו של משורר הדלות הרוחנית בגבעת חיים במקום לקטר על השפנים והחזירים שעולים כביכול על שלחן הקיבוץ: "ואנחנו, פושטי יד שכמונו, בסדריך באנו/ כמו גויים/ כת אנתרופולגית מוזרה/ עמי ארצות קטנים, בנים לטפשים גדולים". צימרמן נטה להסכים עם ראש מועצת גדולי התורה עוד הרבה לפני שערוריית יד-אליהו: "כולנו כולנו דור אובד/ ילדות ריקה בבטננו… דור ראשון לבורים/ מגדל דור שני ושלישי"
>
> על מדפי ספרייתו, ספריה שלא היתה מביישת בית דתי-למדני בכפר הרא"ה הסמוך, מונחות גם חוברות צנועות בהוצאה עצמית. הן משתלבות במאמציו הפרטיים לתיקון עולם במלכות הקיבוץ. אחת מהן עושה שמות בפולחני בר-מצוה מקומיים: "מועד בר-המצוה הקיבוצי הפך למערך שנתי של אחיזת עינים קולקטיבית. אחרי 12 שנה בהן מנענו מן הילד זיקה ספונטנית פעילה כלפי סמלים יהודיים רבים, בהן ביססנו את בניין תודעתו היהודית על מרקם דליל של חגים ומועדים, וציפינו שמדלילות זו יצמח יהודי עבה – אחרי כל השנים הללו אנו באים אל הנער והנערה בתביעה שיראו בשנת הי"ג שלהם שנת בר-מצוה"
>
> בהזדמנויות אחרות ניהל ויכוחים מרים בנוגע להגדה הקיבוצית של פסח. הוא ניסה לשכנע את חבריו שההגדה הקיבוצית מפרידה בין יושבי הסדרים הקיבוציים לבין שאר המסובים בעם ואפילו בין הקיבוצים לבין עצמם. "כשמשלחת קיבוצית נתקעת בפולין בפסח", הוא חוזר ומגחך השבוע, "יש לה בעיה לשבת לסדר משותף לא רק עם קומץ היהודים שהיא פוגשת במקרה בפולין אלא אפילו עם עצמה בלבד, כיוון שלכל תנועה קיבוצית הגדה משלה. לדעתי, הגיע הזמן שנחזור להגדה היהודית. הקיבוצים צריכים לבטא את ייחודיותם בתוך הנוסח המסורתי ולא מחוצה לו. אם לא ניבדל מקהל ישראל בנוסחנו, אולי ייקל עליהם לדבוק בתכנינו. הרי אי-אפשר לבנות בית חדש בלי הסכמת מיליוני הדיירים האחרים, אשר אמורים להתגורר בו יחד עמנו"
>
> עניין ההגדה הוא רק דוגמא צימרמנית פיקנטית לכשלון היומרה הקיבוצית להציב אלטרנטיבה לדבקות האורתודכסית במורשת אבות, כשלון שגרם לצימרמן לייחס לקיבוץ אופי פסבדו-יהודי. לפי שעה הוא לא חוזר בו מהביטוי הקשה: "בתנועה הקיבוצית ובחוגים חילוניים דומים יש יסוד פסבדו-יהודי. הוא נעוץ באופן שבו גדלנו והוא חלק מהמחיר שהמהפכה הציונית שילמה, משלמת ותשלם. בהקשר הזה יש דימוי שאני אוהב להשתמש בו, דימוי התזמורת והכנר. הדור של אבא שלי, יהודי שחזר בשאלה על-סף קבלת סמיכה לרבנות, דומה לנגן בודד בתזמורת שמנגנת סימפוניה של מוצרט. הבעיה מתחילה כשאותו נגן עושה חזרות בבית. האב-הכנר שומע בדמיונו את התרוננות התזמורת כולה, בעוד שבנו שומע אקורד בודד בלבד. אבותינו ניגנו במסגרת תזמורת יהודית רבת משתתפים, אך הנחילו לנו רק אקורד בודד מכלל הקונצרט, אותו אקורד שבחרו לעצמם. כיוון שהתזמורת המשיכה לנגן להם תמיד בראש, הם לא היו מודעים כל-כך לעובדה שילדיהם מכירים צלילים בודדים בלבד מתוך הסימפוניה השלמה"
>
> "וכך גדלנו אנו, דור ראשון ליהודים שגודלו על ברכי דרישות סותרות. מצד אחד ניתקו אותנו מן הנוסח היהודי, מן הזיקה הספונטנית למרבית סמלי היהודים, ומצד שני דרשו מאיתנו לחוש כיהודים. הקיפו אותנו בטקסטים שהיו יהודיים דיים בפי הורינו, אך סתמיים למדי בפינו. נוסח-ילדותנו יפה להפליא, הומניסטי למהדרין, מתקדם ואנושי – אבל הוא לא יהודי. אי אפשר להתחבר דרכו אל יהודים אחרים בארץ ובעולם"
>
> הוא לוקח עוד סיגריה, עוצם עינים וחולם בקול על בית-כנסת בגבעת חיים, על אמירת "אבינו מלכנו" כללית בלילות יום כיפור, על הבדלה במוצאי שבת: "לחתוך פיאות ליהודי בלי לקבל מראש את הסכמתו המלאה הוא דבר שלא ייעשה, אולם אפשר איכשהו להבין אותו על רקע הלהט המהפכני שקינן בנו בשנות החמישים. אנשים רצו להקפיץ את יהודי מרוקו ותימן בצ'יק אחד את התהליך שאבותינו עברו למלוא אורך תקופת ההשכלה. אבל כשאני מתייחס למצב היום אני כואב את העובדה שאין באפשרותי להציע לעולה חדש שמעוניין להצטרף לקיבוץ שלי להצטרף במקביל גם לחברה שמקיימת זיקה פעילה לסמלים יהודיים רבים. אם הוא מתעקש להצטרף אלינו בכל זאת, עליו להסתפק בהצטרפות לחברה שמקיימת מספר מוגבל של סמלים. כואב לי שברוב הקיבוצים בית הכנסת הוא מוסד חוץ-קהילתי. ילד שגדל בגבעת-חיים ורוצה ללכת פעם לבית-כנסת אנוס לצאת אליו החוצה".
>
> צימרמן, שנטש משרה חינוכית ועבר לעבוד בחדר האוכל כדי לזכות ביומיים פנויים לכתיבה מדי שבוע, פרסם לפני תשע שנים ב"שדמות" את אחת ההתקפות השוצפות ביותר על גוש-אמונים. "לא יהיה חלקנו עימכם", פסק במאמר שקרא להדגשת התהום המפרידה בין הגוש לבין התנועה הקיבוצית, במקום לסתימתה. ההצעות המעשיות שהציע גבלו בהטלת חרם על המתנחלים: "לא יפרסם אדם מודעה בעיתונותם, לא יכרות עימם אדם ברית פוליטית ולא יכתוב אדם בבטאוניהם"
>
> אך הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולרגל מאמרו האחרון נאות השבוע צימרמן להסיר את החרם ולהתראיין ב"ערוץ 7", תחנת הרדיו הפרטית של בית-אל. אסור להסיק מכך שיש פה עסק עם חוזר סטנרדטי בתשובה. יריבים ואוהבים שידביקו לו תווית נמהרת כזאת יסתכנו בתביעה על הוצאת דיבה בנסיבות מחמירות. האיש מקפיד על זכותו לקרוא קריאת-שמע עם הילד בלי להאסף אוטומטית בזרועות חב"ד, אור שמח, או מרכז הרב. הוא מעדיף שיגדירו אותו כיהודי לא רבני. לדעתו זה המונח ההולם ביותר לביטוי זיקתו למערכת הסמלים היהודיים משכבר הדורות, אבל גם לרתיעתו מכפיפות לסמכות רבנית כלשהי, לרבנים מתים או חיים, לכל נסיון תיווך בינו לבין שמים. "מי שמנסה להיות יהודי", התאונן פעם מרה באחד משיריו, "נקשר בתאולוגיה רבנית, שחורה או סרוגה, והולך בדרך כל אברך"
>
> בין היתר, הוא מסתייג מתופעת החזרה בתשובה מפני שהוא שבע מהפכות: "היתה לנו כבר מהפכה קשה אחת בדורות האחרונים, המהפכה הציונית, ורצוי להימנע ממהפכה נוספת בעתיד הקרוב. מהפכה היא דבר טראומטי גם כשהיא מצליחה וצריך להיזהר מלחולל אותה בתדירות גבוהה. מי שמצפה למהפכה נוספת בקרוב, וקל וחומר מי שפועל למענה, עושה טעות חמורה. בין אם מדובר במי שרוצה להחזיר אותי בתשובה ובין אם מדובר במי שרוצה להחזיר את הדתיים בשאלה. אני לא נגד הכרעות אישיות בנדון, אבל אני חושב שרע מאוד אם הדבר נעשה בצורה ציבורית. חזרה ציבורית בתשובה גורמת נזק גם בגלל שהיא מרתיעה אנשים כמוני לקיים יותר זיקה ליותר סמלים יהודיים בתוך העולם שבו נולדו, מחשש לחצות קווים ולהפוך ליהודי-רבני. אנחנו מפחדים שאצבע אחת תגרור בעקבותיה את כל היד".
>
> כיוון שלדעתו אי-אפשר להיות יהודי אותנטי בלי לקיים זיקה פעילה למערכת הסמלים היהודית – כהגדרתו – הוא משתדל לתת דוגמא אישית. מנקודת מבט אורתודכסית אפשר לומר שהיהודי צימרמן מקיים מספר מצוות נבחרות מתוך שלל התרי"ג: לימוד פרשת השבוע, קידוש בשבת ואפילו קביעת מזוזה לפתחו. אם תחטטו בתוכה תגלו להפתעתכם שבעל הבית הוסיף לנוסח התקני מדאורייתא גם את משפטי הסיום של "מכאן ומכאן" מאת ברנר. וזאת אומרת שצימרמן אינו שולל מהקיבוצניקים את האפשרות לתת פירוש דרשני משלהם למורשת ישראל סבא. הוא רק מסתייג בתוקף מקטיעת אברים: "הדרך היחידה לחבר חוטים קרועים למורשת היהודית, בלי להתחבר לרבנות, היא להתחבר למקורות ולטעת בהם את המיוחדות שלך. מותר לי להוסיף את עצמי להגדה של פסח, אבל אסור לי למחוק ממנה את 'שפוך חמתך'. הקיבוצים הצליחו להחיל את העקרון זה על חנוכה וסוכות, אבל לא על סמלים טעונים יותר כמו תפילין וכיפה"
>
> – גם אתה לא מניח תפילין.
>
> "אני לא מניח תפילין, כי אני לא יודע איך. אינני פוסל את האפשרות שכן אעשה את זה בעתיד"
>
> – ומה בקשר לכיפה?
>
> "יש לי זיקה לכיפה. אני לא שם אותה על ראשי אבל היא קיימת בהחלט בעולמי"
>
> – כיפה סרוגה או שחורה, אם מותר לשאול?
>
> "אני מתפתה להגיד שאני קרוב יותר לכיפה השחורה משום שהיא איננה נושאת איתה מטענים פוליטיים, בנושאי שלום ובטחון, שמאוד מעסיקים אותי. מצד שני יש מישורים שבהם היהודי הדתי-לאומי הרבה יותר קרוב אלי בזכות פתיחותו לתרבות המערב ולערכיה. יותר קל לי להידבר עם יהודי שמוכן לשמוע בך"
>
> – אבל פעם כתבת נגד כל דיאלוג עם גוש-אמונים דווקא.
>
> "בינתיים הגעתי למסקנה שאם אני דוגל בדו-שיח עם אויב חיצוני, עלי לנהל דיאלוג גם עם בר פלוגתא פנימי. אני רק מסופק לגבי התועלת. מנסיוני למדתי שדיאלוג עם יהודי-רבני נדון לרוב לכשלון כיוון שהצד השני, כמה שלא יהיה נחמד, אינו מסוגל להשתחרר מהנסיון לשבץ אותך בתבניות המצומצמות המוכרות לו. הוא נאלץ להגדיר אותך ואז הוא מרגיש כלפיך מחוייבות פטרנליסטית, כמו לתינוק שנשבה. המערכות המושגיות של הרב פרץ ודומיו לא בנויות לנהל איתנו דיאלוג אמיתי"
>
> – אם אתה לא חוזר בתשובה, אז מה אתה כן?
>
> "אני מין סוג של גשש. אחד שלא עוזב את קהילתו, אבל מנסה למתוח את גבולותיה. הלוואי שאתקל בקרוב בגששים מהצד השני".
>
> – ומה אומרים עליך בקיבוץ?
>
> "יש הרבה שחולקים עלי, אבל אני לא בטוח שאני לא נותן ביטוי מגובש ומנוסח לתחושות שמקננות אצל ציבור גדול, שקשה לי להגדירו כמותית. האמת שדברים קורים גם בלי שאני עושה כלום. בחברה שלי יש הרבה נכונות טבעית לעשיית חשבון-נפש"
>
> (חגי סגל, חדשות, 1991)

השאר תגובה