חג הריבונות

אולי אסור להשוות, אבל בתוך חגיגות עצמאותנו לפני שבוע הפליגה מחשבתי אל המחוזות המעורפלים של קדמוניות היהודים ונתתי שוב דעתי לכך, שמעולם, לאורך כל ההיסטוריה המדומיינת ו/או הריאלית שלנו, לא יצרנו חג שמרכז עניינו הוא ריבונות טריטוריאלית מדינית. בחנוכה הרי טיהרנו מקדש, בפורים ניצלנו וטבחנו, בפסח יצאנו, בשבועות קיבלנו, בסוכות הסתובבנו, אך המועד המדויק בו חצינו עם יהושע את הירדן, יום הכניסה אל ארצנו המובטחת, לא נשמר בזיכרוננו ובטקסינו, בין אם אירע במציאות או רק הנץ לו כפרח בערוגת חלומנו העתיק.
"וְהָעָם עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן", מספר לנו ספר יהושע פרק ד', "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ. וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר, מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה? וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר: בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
"ארמון בזמן", כדוגמת השבת, הורה לנו אברהם יהושע השל, כוח עמידתו רב יותר ומתמשך יותר מארמונות-מקום של אבן. והנה, שתים עשרה אבני יהושע, הארמונות שהיו אמורים לשמר את הזיכרון, נגוזו מן העולם (ועמן נמוגה האפשרות לשאול "מה האבנים האלה?"), אך גם המועד המדויק של העלייה מן הירדן, על אף שנמסר ונשמר (י' בניסן) לא עוצב על ידינו כארמון בזמן, כטקס שנתי המועבר מדור אל דור במסורת העם, אולי בשל קרבתו לערב פסח, ושמא בשל סיבות אחרות.
כל חגינו ההיסטוריים, ארמונותינו בזמן, אינם מבטאים התחייבות שלמה לרעיון הריבונות הטריטוריאלית הלאומית (פסח, חנוכה) או אף מוותרים עליה לגמרי (פורים). אפילו יום כניסתנו לארץ סותת באבנים בנות-חלוף ולא כחג לאומי העונה ב'כן' מהדהד לשאלה אם נכונים אנו לקחת על עצמנו אחריות לטריטוריה ריבונית.
דווקא שתי הצפירות שלנו ביום הזיכרון, ערב יום עצמאותנו, מקימות ארמון בזמן, אותו אנו מהינים לבנות פעם בשנה כדי לחגוג את מה שעמנו מעולם לא העז לחגוג, כך, לפני כן: יום עלייתנו מן הירדן, היום בו ענינו "כן".

השאר תגובה