יהודי ריבוני \ אסף ענברי

הסכנה העיקרית המרחפת מעל כל חבורה העוסקת בהתחדשות יהודית היא החבורה עצמה. מה שמתחיל בתקוות גדולות לשינוי פני התרבות והחברה הישראלית, מסתכם לעתים קרובות מדי בחמימות נעימה של מועדון סגור. בארי הכיר את הבעיה הזאת מהבית. כקיבוצניק בן הדור השני, הוא ראה איך הקיבוצים איבדו מחשיבותם ככל שהפכו לחצרות חסידיות בראשות האדמו"רים מאיר יערי, יעקב חזן, יצחק טבנקין ויצחק בן-אהרן. והוא ראה איך משהו מן היסוד החסידי הזה נמשך בדור הבנים, במעבר מיצחק בן-אהרן ליריב בן-אהרן וחבריו מ"חוג שדמות", שפילסו את דרכה של ההתחדשות היהודית בכתב העת הנפלא של העורך-המייסד אברהם שפירא (פצ'י). בארי לא רק השתלב בחבורה הזאת, אלא היה לאחד הכוחות המרכזיים בה; עשר שנים אחרי ששירו הראשון פורסם ב"שדמות", הוא התמנה לעורכו של כתב העת. אבל היתה בו חרדה ממקומות סגורים. הוא שמר על עצמאותו, ועצמאותו שמרה על נקיון הדעת שלו, שהיה סוד קסמו כחבר, כמורה, כאיש דובר אמת. הוא העניק מעצמו לחבורות-לימוד רבות ולא השתעבד לאף אחת מהן, משום שהיה יהודי ריבוני, לא רבני. הוא ידע לנוע הלאה. המלים האחרונות בשירו האחרון הן: "הפכנו דף".

השאר תגובה