יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה!

אָבִי הִדְלִיק נֵרוֹת לִי אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לָי,
וְשַׁמָּש לוֹ אֲבוּקָה – לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי:
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה – פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה! [ח. נ. ביאליק, "לכבוד החנוכה"]

ביאליק הוא תמיד ביאליק, גם בשיר ילדים תמים למראה ואולי דווקא בו. האב מדליק נרות, האם נותנת לביבה, המורה מביא כִּרְכָּר ( = סביבון) והדוד נותן פרוטה. איש מהם אינו מדבר (בשיר), ובכל זאת יודע הילד "לכבוד מי" ומוסר זאת בששון לקהל שומעיו הדמיוני: "לכבוד החנוכה".
מי בכל זאת סיפר לו (בשיר)? האב והמורה, כי לנרות-האב הצטרפו הברכות המסורתיות, מסַפרות הסיפור, על סביבון-המורה רשומות המלים הידועות, עיקרו של הסיפור, וכל הידע המילולי הזה ממשמע בשִטפו גם את הלביבה הנלעסת והפרוטה המחוקה – לכבוד החנוכה.
השיר מתנדנד בין שני קטבים: הקוטב הפרטי, קוטב הטף – ארבע פעמים "לי"! – והקוטב המשותף, של החג הציבורי. ארבע פעמים חג הילד מן ה"לי", דרך ה"יודעים אתם" (ולכן גם 'יהודים אתם') אל ה"חנוכה", שהופך, על כן, דרך הידע והלימוד, גם לחג החניכה וההתחנכות, ומשנה את הילד-הדובר, מניה וביה, מתלמיד-משמיע למורה-משמיע לקהל שומעיו…
שיר עברי זה של ביאליק, כל משפחה יהודית באשר היא יכולה לאמצו אל חיקה. אין בו מרד ואין בו התרסה – כולו מסורת. ובכן, אם כך, האם ביאליק הוא תמיד ביאליק? הנה, ב-1927, במלאת עשרים וחמש שנים לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז, נושא ביאליק נאום מהפכני עוצר נשימה אודות עולמו ועולמנו, ובו הוא סח לנו כך: "עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר – – – התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמֵת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמִתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחַיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו."
ביאליק צופה (מבקש, מנבא, מציע, דורש), את שיבת המכבים-הקנאים, שאת אש גבורתם וברק-מלכותם המסורת התלמודית-רבנית נוטה לטשטש בעזרת כד-קטן-שַמְנו-נתן – עם התחייה הלאומית הציונית – אל לב הסיפור החנוכאי. ביאליק רוצה להעלות ממעמקי ההיסטוריה את הסיפור המתאים לדורותינו – גבורה לאומית, עבודה לאומית, גאולה לאומית – ולהפוך אותו למשמעות המרכזית של סמלי החג. בבשורה הדתית של משיחי השקר, הוא אומר, הסתתר "שקר קדוש" לאומי, שאותו אפשר לאמֵת "בעבודתנו ובקורבנותינו" ובמשמעות חגֵנו.
ועכשיו אני מבין איך ביאליק הוא תמיד ביאליק – נרות-האב, לביבת-האם, סביבון-המורה ופרוטת-הדוד נמסרים לילד, בשיר התמים שלנו, ללא מישמוע כלל, מלבד אחד, המתחרז בכולם: "לכבוד החנוכה!" הילד-הדובר, בתום חניכתו, לכשיגדל, בהגיע המחר, הוא יֵדע – מקווה החוזה-המשורר – להעניק לחנוכתו את המשמעויות הגנוזות בהן יבחר.

השאר תגובה