טורים

"שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכַּת שָׁלוֹם" (נעמי שמר)

בְּסֻכָּה אַחַת, יָפָה מְאֹד,
יָשְׁבוּ בַּאַחַד מֵעַרְבֵי סֻכּוֹת,
דּוֹדָה אַחַת (חוֹקֶרֶת תָּנָ"ך)
דּוֹדָה שְׁנִיָה (חַקְלָאִית מֵחֶבֶל תַּעְנָךְ)
דּוֹד אֶחָד (מְלַמֵּד בִּישִׁיבָה)
בֶּן דוֹד אֶחָד (שֶׁחָזַר מִן הַמִּזְרָח)
אִמָּא וְאַבָּא שֶׁבָּנוּ אֶת הַסֻּכָּה
וְיַלְדָה אַחַת, חֲכָמָה וְסַקְרָנִית,
שֶׁמָּמָשׁ בְּמִקְרֶה קוֹרְאִים לָה שְׁלוֹמִית.

וּכְשֶיֵּשׁ דּוֹדוֹת וְדוֹד
וַאֲפִילוּ בֶּן דוֹד
שְׁלוֹמִית שָׁאֲלָה שְׁאֵלָה עֲמֻקָּה:
לָמָה אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּסֻכָּה?

הַדּוֹדָה שֶׁחוֹקֶרֶת תָּנָ"ךְ סִפְּרָה
שֶׁגַּם בִּתְקוּפַת הַמִּקְרָא
הַפְּרִי הִבְשִׁיל בַּקַּיִץ, וְעַד שֶׁנֶּאֱסָף
בַּסְּתָו
הָיָה צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל הָעֲנָבִים
וְעַל הָרִמוֹנִים
עַל הַתְּאֵנִים וְעַל הַתְּמָרִים
וְהָיוּ צְרִיכִים שׁוֹמְרִים
וְהַשּׁוֹמְרִים יָשְׁבוּ רָחוֹק מִן הַבַּיִת
כְּדֵי שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ הֵיטֵב עַל כֹּל תָּמָר וְכֹל זַיִת
וּמִקְרִינַת הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּכָּה
וּמֵרְטִיבוּת הַטַּל בָּחֲשֵׁכָה
כֹּל שׁוֹמֵר הֵקִים לוֹ סֻכָּה
שֶׁנִקְרְאָה עַל שְׁמוֹ, "שׁוֹמֵרָה".
וּלְזֵכֶר הַסֻּכּוֹת שֶׁשִּׁמְשׁוּ לִשְׁמִירָה
כְּשֶׁמַּגִיעַ הַסְּתָו אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּסֻּכָּה –
כֹּה אָמְרָה וְנָשְׁמָה לִרְוָחָה
הַדּוֹדָה חוֹקֶרֶת הַמִּקְרָא.

הַדּוֹדָה הַחַקְלָאִית מִיָּד הִצְטַרְפָה
לַשִּׂיחָה וְאָמְרָה
שֶׁסֻּכָּה כֹּל כָּך יָפָה
לֹא עוֹשִׂים רַק בִּגְלַל הַשְּׁמִירָה
אֶלָא כְּדֵי לְצַיֵּן אֶת הַדָּבָר הָעִיקָרִי
אֶת הַמּוֹעֵד בּוֹ אוֹסְפִים אֶת הַפְּרִי
וְשֶׁאֶצְלָם בְּחֶבֶל תַּעְנָךְ
אָמְנָם זוֹ כְּבָר לֹא תְּקוּפַת הַתָּנָ"ךְ
וּבְכָל זֹאת עֲדַיִן הַפְּרִי נֶאֱסָף
וְנִמְסָק וְנִקְטָף
וְאֵין כָּאן הַרְבֵּה מָה לְהוֹסִיף
חַג הַסֻכּוֹת הוּא חַג הֶאָסִיף
וְגַם הַסֻכָּה נֶאֱסֶפֶת וּמוּקֶמֶת
מֵעַנְפֵי הָעֵץ וְעָלִים רַעֲנָנִים
וּבָה אֲנוּ שָׂמִים אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים
שֶׁנִּתְבַּרְכָה בָּהֶם אַרְצֵנוּ בִּתְקוּפַת הַתָּנָ"ךְ
וּמִתְבָּרֵךְ בָּהֵם הַיּוֹם גַּם חֶבֶל תַּעְנָךְ.

הַדּוֹד שֶׁמְּלַמֵּד בִּישִׁיבָה
עָבַר לַעֲמִידָה
וְאָמַר: הַיְּשִׁיבָה
הִיא מִצְוָה.
אֲנִי יוֹשֵׁב
כִּי אֱלֹהִים צִוָּה.
וּכְשֶׁשְּׁלוֹמִית שָׁאֲלָה לָמָה הוּא עוֹמֵד
הוּא קְצַת הִתְבַּלְבֵּל וּמִיָּד הִתְיַשֵּׁב וְאָמַר:
יְהוּדִים יוֹשְׁבִים בְּסֻכּוֹת
גַּם כְּשֶׁהֵם בְּגוֹלָה, כְּמוֹ בְּאִיטַלְיָה,
גַּם כְּשֶׁזֶּה אָבִיב, כְּמוֹ בְּאוֹסְטְרָלִיָה,
וְגַם כְּשֶׁאֶת הַזַּיִת, הָרִמוֹן אוֹ הָאֶשְׁכּוֹל
אֲנַחְנוּ קוֹטְפִים רַק מִן הַמָּדָף בַּמַּרְכּוֹל.
אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בַּסֻּכָּה בִּרְצוֹן הָאֵל
שֶׁהוֹצִיא מִמִּצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְהוֹשִׁיבָנוּ בְּסֻכּוֹת בְּלֵב הַמִדְבָּר
וְצִוָּנוּ לָשֶׁבֶת הַיּוֹם כְּדֵי לִזְכּוֹר אֶת הֶעָבָר
וּמֵרוֹב הִתְרַגְשׁוּת הַדּוֹד שׁוּב עָמַד
וּשְׁלוֹמִית כְּבָר מַמָּשׁ לֹא הֶחֱזִיקָה מַעֲמָד
וְשָׁאֲלָה אֶת בֶּן הַדּוֹד שֶחָזַר מִן הַמִּזְרָח
מָה דַעְתוֹ בְּעִנְיְנֵי הַסְּכָךְ
וְכָךְ הוּא סָח:

טוֹבִים בְּעֵינַי דִּבְרֵי הַדּוֹדוֹת
טוֹבִים בְּעֵינַי דִּבְרֵי הַדּוֹד
וּבִכְלַל
הַכֹּל טוֹב מְאֹד.
רַק הָיִיתִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף, סָח בֶּן הַדּוֹד,
וְאוּלַי אֲפִילוּ הוֹרִיד כַּמָּה דְּמָעוֹת,
שֶׁהַבַּיִת בּוֹ אָנוּ יוֹשְׁבִים תָּמִיד
בָּנוּי אֶבֶן וּמְצוּפֶּה בְּסִיד
כֻּלּוֹ אָטוּם וְקָשִׁיחַ מֵחַרְטוֹם עַד זָנָב,
וְשָׁבוּעַ אֶחָד בְּשָׁנָה, עִם בֹּא הַסְּתָו,
אֲנַחְנוּ חוֹוִים מַשֶּׁהוּ אַחֵר, הַרְבֵּה יוֹתֵר מְרֻכָּךְ,
יְשִיבָה בֵּין קִירוֹת אֲחֵרִים, תַּחַת מִפְרְצֵי סְכָךְ,
מְנִיחִים לָרוּחַ לְהִכָּנֵס, לַאֲוִיר לַחֲדֹר,
מְבִינִים שֶׁלֹּא כֹּל חוֹר צָרִיךְ לִסְכֹר
שֶׁנְּשִׁימָה רַעֲנָנָה בּוֹנָה נְשָׁמָה רַעֲנָנָה
וְשֶׁמִּתַּחַת לַסְּכָךְ מְקַנֶּנֶת הַשְּׁכִינָה

שְׁלוֹמִית כְּבָר הַיְתָה קִצְרַת נְשִׁימָה
לֹא כֹּל דָּבָר כֹּל יַלְדָה מְבִינָה
בְּיִחוּד בְּעִנְיְנֵי נְשָׁמָה וּשְׁכִינָה
אֲבָל שְׁלוֹמִית הִיא יַלְדָה חֲכָמָה
וְאֶת הַדִּיוּן בִּקְצָרָה הִיא סִכְּמָה:

הֵידָד לַדּוֹדָה מִן הַתָּנָ"ךְ
הֵידָד לַדּוֹדָה מִן הַתַּעְנָךְ
הֵידָד לַדּוֹד מִן הַיְּשִׁיבָה
הֵידָד לְבֶן הַדּוֹד מִן הַמִּזְרָח

וְאִמָּא וְאַבָּא עָנוּ בַּסָּךְ
אֶחֱזִי בַּזֶּה וְגַם מִזֶּה יַדֵּךְ לֹא תַנַּח

אוֹר זָהֹב מִן הַסֻּכָּה זָרַח
וְהֵאִיר קִירוֹת נוֹצְצִים וּסְכָךְ
וְמִשְׁפָּחָה עַלִּיזָה בְּזֶמֶר פָּצְחָה
עַל שְׁלוֹמִית שֶשּׁוּב בָּנְתָּה סֻכָּה.
.

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לסוכות מאת באֵרי צימרמן
נדפסה לראשונה בערב סוכות תשס"ח ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

ארבעת המינים והזמר העברי – הרהור לסוכות

הזמר העברי החדש נולד ממסורות שירי העם היהודיים, מתוך הפיוטים העתיקים, ממורשת הקריאה המזמרת של פסוקי התורה והנביאים בבית הכנסת. מן השורשים העמוקים הללו צפה ועלתה במאה וחמישים השנה האחרונות סוגה תרבותית אמנותית חדשת, דומיננטית מבחינה תקשורתית ורלוונטית לצורכיהם של רבים רבים. התחייה הלאומית הצמיחה גם כאן יער עבות של יצירה ושל ביצוע. אמנם, כבכל תחום אנושי, הרדוד והבינוני והשקרי משמיעים כאן את קולם, אך גם לא מעט אנשי אמת יושבים בתוכנו, שגרונם זך וזמרתם יפה להלל. מחמת הידע המוגבל שלי בתחומי הזמר העברי לדורותיו, לא אסקור ולא אסכם, אלא אמשוך, כביכול, לכבוד חג הסוכות, בשולי אדרתם של כמה שירי זמר, לבדוק טעמם וניחוחם במושגיו של המדרש המפורסם על ארבעת המינים, המייצגים טיפוסים שונים בתוך עם ישראל.

אריק איינשטיין
יש שירי זמר מזן התמר, שיש בהם טעם (מוזיקה) ואין בהם ריח (מילים). כידוע, לחן טוב יכול להניף שורה איומה למרומי שמים. הלחן הנפלא של שמואל אימברמן ל"הרחק בלילה" של יעקב שבתאי ("הערב רד, שוכבים החיילים…" – ביצוע קלאסי: אריק אינשטיין) מלפף את המילים בחוטים מלטפים, ובזכותו אנחנו מוכנים לבלוע את השורה המטופשת: "האם ליד ביתך פורח השושן?", שהוכנסה, בגסות מה, למרות אווילותה הכל כך גלויה, כדי שתתחרז ב"אבל עכשיו לישון ילדה נישן". אכן, הלחן הטוב יכול לפצותנו לא רק על שורה אחת אלא אפילו על שיר שלם (דוגמה איינשטנית עתיקה וטיפוסית: "אבישג, אבישג / אני רואה לך הכול / אבישג, אבישג, / אני פשוט כבר לא יכול"). הרי המוזיקה חזקה מן המילים. היא ראשונית, מכוונת אל הקרביים ולא זקוקה למסננים אינטלקטואליים.

אהוד מנור
ויש שירי זמר שהם כערבי הנחל, אין בהם טעם, אף לא ריח. לכן, כשהמילים צולעות והלחן אף הוא מפיל שעמום, אין מי שיציל את שיר הזמר העברי מעצמו, אפילו כשמדובר בלהיט היסטרי והיסטורי כמו "בן יפה נולד" של אהוד מנור המנוח ושל נורית הירש תבדל"א. מנגינה בלתי מרשימה בעליל חוברת כאן אל פתיחה מעצבנת, קלישאית, שחרוזיה ריקים: "בן יפה נולד על כתף הכרמל / ומברכים הגיעו מכל עבר / גשם טוב ירד כי נעתר האל / והחיטה נבטה בשדות השבר". היעתרותו של "האל" חייבת את קיומה ל"כרמל", זה ברור. לו היה הילד נולד בהרי מנשה, לא הייתה נרשמת שום היעתרות אלוהית. לעומת זאת, נראה שמונח המקראי "שבר" הגיע עם המברכים שבאו "מכל עבר", והחיטה, שנבטה אחרי הגשם, הוכרחה לקבל את פניו בסבר פנים יפות, על אף העובדה ש"שדות השבר" נשמע לה קשור יותר בקילע מאשר בלחם. צריך להיות אלתרמן או גולדברג, כדי שחרוז מופרך יצמיח כנפי שיר, ובמקרה זה, עזרתה המפוקפקת של נורית הירש לא הצמיחה כאן שום איבר תעופה משמעותי.

אהוד בנאי
לעומת זאת, יש לא מעט אתרוגים בזמר העברי: טעם וריח בכפיפה אחת. אני זוכר היטב איך התרגשתי לפני לא מעט שנים, כששמעתי לראשונה ברדיו את "סיגל נחמיאס" של אריאל הורוביץ: "במבצעים יוצרת קשר /", שר אריאל בטון באלאדיסטי, "אחת יפה בשם שרית / הבאנו לקבורה שתי בירות נשר / בכוס בשרית…". נו, נו, כשהמוזיקה אוחזת בציצית ראשן של המילים ואלה, מצדן, כל כך מדייקות ומדליקות, מה הפלא שהשיר, על חרוזיו ועל חזיזיו, ממריא אל על? וכשאהוד בנאי כותב לאמו או לאהובתו: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת / בטרם תשכיביני לישון", המילים הנפלאות כאילו מסתדרות בלי הלחן, אבל כשהוא מגיע אנחנו מבינים עד כמה הוא מפרש לנו, בדרכו הייצרית, את מה שהמילים לא העזו או לא יכלו לומר עד הסוף.

קובי אוז

גם כשקובי אוז שר לפני כמה שנים על הבחורה הבועתית ("ואת בתוך הג'יפ שלך / את שומעת סטריאו / ומונו בחוץ בשחור ולבן"), המוזיקה האתרוגית ריככה לסוכריות את החצץ שהמילים ניסו להטיח. מוזיקה הרמונית היא בכלל יסוד מרכך, ולא פעם נטמעים טקסטים מרירים או מתריסים בתוך לוח השידורים הפנימי שלנו בזכות הציפוי המתוק שבו הם עטופים, כמו "שחמט" ("חייל שחור מכה חייל לבן") של חנוך לוין, על עטיפתו המוזיקלית הנפלאה (אלכס כגן).

שירי הזמר מזן ההדס, יש בהם ריח טוב של מילים ואין בהם טעם משובח של מוזיקה. אבל אולי עדיף שלא נדבר בהם, נניח להם להיות נחבאים אל כליהם, להישכח קמעא קמעא, לשוב אל ביתם שבספר הכתוב, או להימוג כליל. כשהלחן גרוע, המילים מתפטרות והולכות הביתה.

המדרש העתיק על ארבעת המינים מקווה, שהקדוש ברוך הוא יקשור את כולם לאגודה אחת. תקוותי הצנועה היא, שבכל מה שנוגע לזמר העברי נמשיך אנחנו דווקא להפריד, כל אחד על פי טעמו, בין אתרוגים לערבי נחל ולתמרים, לא נירתע מהעמדת ההדס במקומו המכובד הראוי לו, וכש"אחרי החגים יתחדש הכול", כפי שכתבה ושרה מלכת האתרוגים, נעמי שמר, ו"יתחדשו וישובו ימי החול", נדע להבחין בין קול לקול.

הופיע לראשונה ביום ה' 1.10.09 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

החיבור הזה

"החיבור הזה", פתח רבנו משה חיים לוצאטו את ספרו המפורסם 'מסילת ישרים', "לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול." אבא שלי, דויד צימרמן ז"ל, חיבב מאד את הפתיחה הזו (ואת הספר כולו) והנחיל לי חיבתו זו (אף כי לא את חיבת הספר). לא פעם אני פותח הרצאה במשפט הזה והנה עכשיו גם את הדברים שלפניכן ולפניכם.
ומה הוא הידוע כבר לכן/ם ולי ומפורסם אצלנו פירסום גדול ויש להזכירו? ש"בני האדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווי זכויות"; "שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר" (מתוך הצהרת העצמאות האמריקאית); ש"זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין" (מתוך חוק היסוד הישראלי: כבוד האדם וחירותו); ש"בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית); ש"כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו [נחשב לו הדבר] כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין); ש"החוק העתיק של עין תחת עין מותיר את כולם עוורים" (מרטין לותר קינג); ש"ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת – – -. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובטים את לבי" (השופט אהרון ברק בפסק הדין המונע איסור העלאתו של מחזה, 1987); ש"מוסד תרבות שיחתור תחת המדינה לא ייהנה מתמיכתה" (השרה מירי רגב); שהשרה רגב סבורה שהיא יודעת איפה בדיוק התחת של המדינה ומה המיקום הספציפי בו אמורה החתירה להתקיים ואיך למדוד את הריגושים החתרניים של המדינה ואת כוונותיו התרבותיות של המוסד ואיך לאסור ולהתיר לגלות ולהסתיר ואיך להעריך את המחיר ואיך להזכיר.

מה זה אומר עלי?

בשירים ובסרטים וברומנים ובמשיחות המכחול, שלבי הולך שבי אחריהם, יש איזה יסוד דתי. מה זה אומר עלי? רגשות לאומיים, שבבסיסם יסוד דתי, מרתיעות אותי. מה זה אומר עלי? המלאכים המדברים אל וֶנִיצ'קה ב"מוסקבה פטושקי" (מאת וֶנֶדִיקט ירופֶיֶיב בתירגומה הצלול של נילי מירסקי) מסמרים את שערי. מה זה אומר עלי? ודאוּיוֹת תיאולוגיות שמדריכות הכרעות לאומיות אף הן מסמרות את שערי, בכיוון ההפוך. מה זה אומר עלי?
במפְרשֵׂי מכחולו של דה-וְלָאמִינק נושבת אצלי רוח אלוהים, אבל בהפליגי במימי המציאות הלאומית היא מאיימת להפילני בפחי השקר. כשאבינו אברם חולם בבראשית ט"ו את הברית בין הבתרים אני נרעד כולי; כשהחלום הזה מאיים להשתלט על ערנותי האזרחית אני מתקומם. הסוד הכמוס בחיי הנפש שלי מרחיב בי אישונֵי רוח, מסנוור בי אלומות אור. כשהוא חוצה את קו האיש והופך ל issue ציבורי, כבה אור, מגיח בוֹר.
לאלוהים – מי שעליו אנו יודעים רק את הפרטים הבלתי-חשובים – אין דיעה, כי אין לו נקודת מבט. מלוא כל הארץ כבודו. לֵית אתר פנוי מִנֵּיה. מוחלט שאינו מחליט. הַשָׁמַיִם – בתוככֵי הנפש, בענני הנשמה, בריצודי הלב – שָׁמַיִם לה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.
ובני האדם מתרוצצים כחגבים על פני האדמה ורוצחים ופוגעים ומאמללים זה את זה בשמו של הסוד הכמוס לפרה ולסוס ולהולכי על שתים כולם.
"האדם הוא בעל-חיים הרוכב על סוס ושיש לו אלוהים", אומר אביה של גוּנְדָה, גיבורת "תחנת האטום" של הֶלְדוֹר לַכּסנֶס האיסלנדי (תירגום יוצא מן הכלל מאנגלית: ג. אריוך) ומוסיף אחר כך: "מי שבא להסביר את האלוהים אין לו אלוהים".
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", מורֶה לנו ספר דברים, "וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." "הֱיֶה נא", פונה ה"תפילה לפני היציאה לקרב" (ב"סידור לחיילי צה"ל") אל האל הטוב, "עם חיילי צבא ההגנה לישראל, שלוּחֵי עמְךָ, הקרֵבים היום למלחמה על אוייביהם". וממש כאן, ברגע בו האלוהים שלנו מביס את האלוהים שלהם, הסוד הכמוס שלי, תעלומת "אֵין חֵקֶר", נשמת חיי, מתגלגל בשקר.

העיר האלתרמנית

השבוע מלאו ארבעים ושש שנים למותו של נתן ("החכם") אלתרמן.
מי שהיה בן 21 במותה של בלובשטיין, בן 24 במותו של ביאליק ובן 33 במותו של טשרניחובסקי, הוא היום, כמותם, חבר באקדמיה העברית המדומיינת של בני האלמוות,
ה Immortles, ומתגורר, אני מניח, יחד עמם, ברובע התל-אביבי שבשמי-השמים, בשדרות-נורדאו-של-מעלה.
אביב. שאון קיץ. אני הולך בתוך ערב עירוני, שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת, עם יוני רכטר ויוסי בנאי באוזניות, לשמאלי אַסְפַלְט כָּחֹל, מעלי הַפָּנָסִים פִּרְחֵי הָעִיר / מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ, ובקצה רְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת, על ספה של שְׁקִיעָה וְרֻדָּה, אני נזכר בלֵיל סַגְרִיר של ביאליק, עת רוּחַ עַזָּה גָּלֲלָה / עַל-פְּנֵי הָעִיר עַב-מָטָר עָז – / וְכָל-הָעִיר הַקְּטַנָּה צָלֲלָה / בִּיוֵן מְצוּלָה וּבִשְׁנָת. ב"תיקון חצות", שנדפס בתרנ"ח (1898, יותר מעשר שנים לפני ייסודה של תל אביב וטרם לידתו של אלתרמן) משמשים בתי העיר הגולתית המָטִים, סְחוּפִים, שֹׁמְמִים, תפאורה לילית עגמומית (מִבֵּין הַפְּרָצִים תִּפְרֹץ יִלְלַת / הָרוּחַ, תַּקְפִּיא אֶת-הַדָּם) לאירוע מסעיר: גַּם-כּוֹכָב אֶחָד אֵין בָּרָמָה עוֹד, / אֵין נִיצוֹץ אוֹר, אֵין קֶרֶן עֹז – / רַק אֶשְׁנָב בּוֹדֵד יָאִיר שָׁמָּה עוֹד: / יְהוּדִי קָם לְתִקּוּן חֲצוֹת.
מפגש בין הזמן הכלל-אנושי ואירועיו הטבעיים (לילה, גשם, שינה) לאירוע הבלתי-טבעי של קימה יזומה לצורך התקיימות בזמן ההיסטורי (קינה על חורבן מקדשנו) – זה מוקד שירו של ביאליק. קַבְּצָנֵי עוֹלָם מקללים כאן בחלומם את יום המחר. עַם כֶּבֶד עֹל מתחפר בשכחת ההווה, בחשכת הגלות, וסיכויו היחיד טמון בתודעה הזוכרת, בגרעין הנפש המצפה בחשכת האדמה למי התחייה, שיקימוהו מעפר.
לעיר האלתרמנית, הכל כך תל אביבית (ועם זאת, כל כך אנונימית) אין תודעה היסטורית, אבל בכל זאת יש בה משהו, כי לֹא שָׁוְא נִכְתְּבוּ סְפָרִים / בְּטֶרֶם קוּם עִיר עַל חוֹל. / לֹא שָׁוְא דִּבְּרוּ מוֹרִים נֶאְדָּרִים / דִּבְרֵי אֱמוּנָה וָחֹק, כפי ששורר לנו נתן החכם ב"חגיגת קיץ", יותר מעשרים שנה אחרי "ערב עירוני", אחרי שואה ותקומה.
והעיר הזו, שקמה על חול כתיקון יהודי לטעויות גולה ואלפי-שנות-שגגות, מחייכת אלי בֵּין הַגַּגּוֹת

הרגל של אבא

בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים הייתי חובש-מילואימניק בתעסוקה מאד דרומית. באמצע הלילה נקראתי אל הטלפון, לשמוע על פינויו של אבי, בצפון הרחוק, אל בית החולים, לצורך קטיעת רגלו בעקבות סיבוכי סַכּרת ממנה סבל כמעט כל חיי ולאורך שנים ארוכות ארוכות מחייו. על דף מהוה משולחן הרס"ר כתבתי את המובא לעיל לפניכן/ם, שנחבא עד כה במעמקי זכרוני ובנבכי מחשבי. לא נגעתי.

אֵיךְ זֶה כּוֹרְתִים אֶת הָרֶגֶל / שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי / וְאוּלַי הוּא גַּם יָמוּת / בִּלְעָדֶיהָ וְגַם בִּלְעָדַי / שֶׁנִּכְרַתִּי מִמֶּנּוּ מִזְּמַן / שֶׁהִתְבַּגַּרְתִּי וְהֵבַנְתִּי / הָרֶגֶל שֶׁל אַבָּא / הוֹלֶכֶת מִמֶּנּוּ לִהְיוֹת / אֶפֶס / וְהוּא יִהְיֶה – אִם יִהְיֶה – / נָכֶה בְּמִטָּתוֹ / מַר וְנוֹשְׁכָנִי בְּמַאֲמָצָיו / לִשְׁמֹר עַל שְׁפִיּוּת / וְעַל מַבָּט אִינְטֶלֶקְטוּאָלִי / בְּתוֹךְ כְּאֵב וּזְרִיקוֹת / וְיֵאוּשׁ עָמֹק שֶׁל חֹסֶר-מַשְׁמָעוּת / (לַמְרוֹת פְרֶנְקֶל, עַל אַף פְרֶנְקֶל, וְגַם הַתַּלְמוּד)

אִמָּא מֵתָה בַּאֲנָחָה / בְּסָדִין מִתְלַכְלֵךְ / בְּשֶׁתֶן וְצוֹאָה / בְּעֵת שֶׁאַבָּא וְאָחִי עוֹמְדִים מִחוּץ לַחֶדֶר /
וַאֲנִי מַבִּיט מִן הַחַלּוֹן רוֹאֶה אֶת / עַצְמִי קוֹרֵא בִּבְהָלָה לָרוֹפֵא / לָמוּשׁ פִּרְכּוּסִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל
אִמָּא / לֹא בָּכִיתִי בִּכְלַל / רַק בָּרַחְתִּי לְצַלְצֵל לְכָל / הַקְּרוֹבִים לְהוֹדִיעַ שֶאִמָּא / אֲבָל לִפְנֵי זֶה רָאִיתִי אֵיךְ / אַבָּא מְכַסֶּה רֶגֶל נֶחְשֶׂפֶת שֶׁל / אִמָּא מִפְּנֵי נוֹשְׂאֵי אֲלוּנְקָה / מְטֻנָּפִים בְּהִשְׁתַּתְּפוּת בְּצַעַר /
וּמִשָּׁם בָּרַחְתִּי לְהוֹדִיעַ לְכָל / הַמִּשְׁפָּחָה בַּטֶּלֶפוֹן עַל אִמָּא / שֶׁנִפְטְרָה / וּלְאַט לְאַט הָלַךְ קוֹלִי עַל פְּנֵי כֹּל / הָאָרֶץ וְכָךְ בִּכִּיתִי אֶת אִמָּא שֶׁלִּי

הָרֶגֶל שֶׁל אַבָּא תַּקְדִּים אוֹתוֹ / בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב / תְּחַכֶּה לוֹ כְּמוֹ חֲתִיכָה אַחַת שֶׁל פָּאזֶל / שֶׁמְּחַכָּה לַחֲבֵרוֹתֶיהָ לְהִתְאַחוֹת אִתָּן / לְעוֹלָמִים / קַמְתִּי מִמִּטָּתִי בַּצָּבָא / רוֹעֵד מִקּוֹר / וְשַׁבְתִּי מִן הַטֶּלֶפוֹן הַמְּבַשֵּׂר / רוֹעֵד מֵאֵימַת הָאָסוֹן / לוֹ אֲנִי מְחַכֶּה מֵאָז בָּגַרְתִּי וְהֵבַנְתִּי

אַחֲרֵי שֶׁקָּבַרְתִּי אֶת אִמָּא / בְּמוֹ יָדַי / בְּמֶשֶׁךְ חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל חֹסֶר-הַכָּרָה / אֲנִי נוֹסֵעַ מָחָר / (אִם יִתְּנוּ לִי) / לְהַתְחִיל לִקְבֹּר אֶת אַבָּא

חברותא

חברותא" בארמית תלמודית פירושה המילולי "חבֵרוּת". בעולם בתי המדרש "חברותא" הוא האדם הלומד עמך בצוותא זוגית, אם כאירוע חד פעמי ואם כתהליך מתמשך, בו שני לומדים כורתים ביניהם ברית קבועה ומשמשים "חברותא", בבחינת חבֵר, זה לזה, ברוח המימרה העתיקה הקובעת, שכשם ש"אין סכין מתחדדת אלא בירֶך של חברתה כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו".

איני בקי דיי בתרבות החברותות הישיבתית, אך בתחומי ה"חברותא" במרחב בתי המדרש המתחדשים, ה"פלוראליסטים", יש לי נסיון-מה, ועיקרו מסתכם בסירוב המתמשך של הלומדות והלומדים ללמידה זוגית ונטייתנו הקבועה, בדרך כלל, להתקבצות חבורתית, מה שנהוג לכנות "מולקולות". המלצות חוזרות ונשנות ללמידה בזוגות או בשלשות מובסות אצלנו, שוב ושוב, על ידי התכנסויות מרובות משתתפות ומשתתפים.

מדוע אין הסכינים שלנו רוצות להתחדד בירך אחת אלא בכמה? אולי מפני שעיקר ענייננו אינו בחיתוכה החד כתער של העוגה-סוגיה אלא בפיצוחה של חידת משיכתנו המשותפת אליה. לא חידודי הסוגיה התלמודית כשלעצמה במרכז עולמנו אלא עובדת ריקודנו העולץ סביבה. וכך אנחנו מתקבצים סביב הסוגיה המונחת לה שוקטת ושבעת-ימים במרכז השולחן, מביטים זה בזה בעיניים נזהרות, מרפדים את ידינו הנשלחות לאחוז בה בכפפות של ספרות עברית חדשה ושל אסוציאציות יו-טיוב, ודנים בה – כלומר בנו – תוך כדי השתאות מתמדת על עצם התרחשותו של האירוע.

"לילה אחד", מספר עגנון במסת-הזיכרון שכתב על ברנר, "מצאני יושב ולומד במסכת סנהדרין. וכבר יצאה עלי שנה ומחצה שלא למדתי גמרא, שבאותם הימים [תחילת העשור השני של המאה העשרים בערך] ביפו לא היו גמרות הרבה. וכשנזדמנה לי גמרא ישבתי ולמדתי באהבה ובחשק ובקול ובכוח. נכנס ברנר ואמר, רבע שעה ויותר אני עוצר ומשתומם ממה שוטה זקן זה מוצא קורת-רוח. בן עשרים ושתיים ומחצה הייתי באותו הזמן."

עגנון, כדרכו, מסתיר את אפיקורסותו-דאז במסווה של תירוץ טכני-כביכול, אבל מבטי שלי אינו נעוץ בו אלא בחברו, שאינו מעלה על דעתו להיכנס ולצרף עצמו כ"חברותא" ללימוד ובכל זאת "עוצר ומשתומם". יותר ממאה שנה אחר כך, בתוך בית המדרש, גם אני עוצר. ועכשיו גם אתם.

הכל בסדר

"ופעם אחת", מספרת לנו מסורת חסידית, "היה הרב הקדוש [לוי יצחק מברדיטשב] מסדר את הסדר – – – והיה נראה לו שכִּיוֵן בכל הכּוונה והיה מתפאר בלבו." רבי לוי יצחק מתגאה בדִיוקן של הכוונות הקבליות בהן עטף את המלים העתיקות של ה"הגדה" על מנת שאלה תגענה אל יעודן המטאפיזי ב"סדר" השמיימי, אלא שאז מגלים לו מאותם שמים ש"ר' חיים טרעגיר [שואב המים] מסדר את הסדר יותר יפה ממך". אחרי חקירה ודרישה מובא ר' חיים אל הרב, שיכור כהוגן, מודה ששכח לבער את החמץ מביתו, ולשאלה אודות מהלך ה"סדר" שלו עונה כך: "רבי, אני אומר לכם האמת, הן שמעתי שאסור לשתות יין שרף שמונה ימים ושתיתי היום בבוקר י״ש שיהיו די לי על שמונה ימים ונעשיתי עיף מאוד וישנתי. התחילה [זוגתי] לעורר אותי מהשינה ואמרה לי, למה אינך מסדר את הסדר כמו כל היהודים, ואמרתי לה, מה אתה רוצה ממני, הלא אני עם הארץ ואבי היה גם כן עם הארץ ואין אני יודע עד מה, רק זאת אני יודע, שהיהודים היו בגלות אצל הציגאנערס [הצוענים] ויש לנו אלקי[ם] שהוציאנו משם לחירות, והנה עתה אנחנו ג״כ בגלות וד' יוציא אותנו גם עתה מהגלות הלז, וראיתי על השלחן מצות ויין וביצים ואכלתי את המצות עם הביצים ושתיתי את היין ומחמת עייפות מוכרח הייתי לחזור לשינתי."
כמה יפה משלב הסיפור רמזים עדינים לשני חגי-שחרור נוספים, פורים וחנוכה! הרכבתו החגיגית של חיים ברחוב העיירה מקבילה להובלת מרדכי על סוס המלך (כך ייעשה לאיש שמלך מלכי המלכים חפץ ביקרו!) והיין החמֵצי, שאמור להספיק לשמונה ימים, מקביל לאותו כד קטן אשר שְׁמוֹנה ימים שמְנו נתן. לא בתודעתו של ר' חיים הַבּוּר מתרוצצות האנלוגיות החתרניות הללו אלא בתודעת המספֵּר הבּקִי, בה מתקיימת הנוסחה החסידית של העדפת התום האמוני הפשוט על פני התִּחכום הידעני וההקפדה על דקדוקי ההלכה, שהרי החמץ הפיסי בביתו של ר' חיים, אליבא דריבונו של עולם בכבודו ובעצמו, בטל בשישים של טוהר בטחונו בגאולתנו המובטחת. חג שמח!

תודה לקיבוץ שהיה שלי

ארבע וחצי בבוקר / אסתר עדיין רצה אל המטבח / ממלאת את הסיר הגדול במים / מרתיחה ביצים קשות לגדודי הרעבים / אביגדור עדיין מתיישב בכבדות בפתח דירתו / נועל נעלי עבודה / השמש מתנערת בכבדות מתוך שמיכת ענני סתיו / במטעים הרחוקים מאדימים עלֵי האפרסמונים / הקלמנטינות מכְריסות / גדודי חלומות נוטשים את בעליהם / מתאבכים לאי שם / באור הכחלחל המתלקח במזרח / בנציון החצרן עדיין מתנדנד על עגלת האתון / בדרכו מן ה"רמפה" של המטבח אל משק הילדים / עמוס ככרות לחם מעופשות / שרה המטפלת עדיין צועדת ביידיש אל מטבח הילדים / רוח סתווית נוגעת בפניה / מברישה אניצי דשא / מנקה איצטרובל

זה היה הקיבוץ שלי / לא עוד / אבל אם תלכו אל השֶׁסֶק הגדול / ותפנו בנתיב השמאלי / יימצא לכם, בסוף המשעול / הקיבוץ שהיה שלי / עטוף בעלי הזמן / בתוך ירוֹקֶת השָנים / מעוֹן הורי, בית גידולִי

שם שרה א' ושרה ב' ושרה ג' / נחות בין ברושים תמירים / בין שאר שָׂרוֹת ושָׂרִים / תחת מצבות שוויוניות, מסותתות / בנות עיירה יהודית, חלוצות ובונות / עובדות הלול והמטבח ומחסן הבגדים / מטפלות ומקפלות / שם אביגדור ויצחק ומיכאל / חלוצים ובונים / משכימי קום לעבודת השדה / מקימי בתים, מותחי גדר / פייבל וקויפצ'ה, אלחנן וצבי / רבי זכויות, עתירי מכאובים / צעירים ומורדים / מגש הכסף עליו ניתנה לנו אדמת היהודים

כי מה שהקימו היה יותר גדול מצירופם יחדיו / הספר שכתבו היה חשוב מסך דפיו / דור יתומים מאם ואב / שותֵי מים במשׂוּרה ואוכלי לחם נִקֻּדִים / המציא ביידיש נקודה עברית / סוף פסוק לנדודי היהודים / משעה לשעה, מבוקר אל בוקר / במרתון של התגברות / על קְנָאות וגעגוע / על שְׁרָבים וריבים / על יום קטנות / על האכזבה בהפוך חזון מלוכה למשכן אתונות

ובערב יום עצמאותנו / בחיל ורעדה / אני אומר להם תודה

חג הריבונות

אולי אסור להשוות, אבל בתוך חגיגות עצמאותנו לפני שבוע הפליגה מחשבתי אל המחוזות המעורפלים של קדמוניות היהודים ונתתי שוב דעתי לכך, שמעולם, לאורך כל ההיסטוריה המדומיינת ו/או הריאלית שלנו, לא יצרנו חג שמרכז עניינו הוא ריבונות טריטוריאלית מדינית. בחנוכה הרי טיהרנו מקדש, בפורים ניצלנו וטבחנו, בפסח יצאנו, בשבועות קיבלנו, בסוכות הסתובבנו, אך המועד המדויק בו חצינו עם יהושע את הירדן, יום הכניסה אל ארצנו המובטחת, לא נשמר בזיכרוננו ובטקסינו, בין אם אירע במציאות או רק הנץ לו כפרח בערוגת חלומנו העתיק.
"וְהָעָם עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן", מספר לנו ספר יהושע פרק ד', "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ. וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר, מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה? וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר: בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
"ארמון בזמן", כדוגמת השבת, הורה לנו אברהם יהושע השל, כוח עמידתו רב יותר ומתמשך יותר מארמונות-מקום של אבן. והנה, שתים עשרה אבני יהושע, הארמונות שהיו אמורים לשמר את הזיכרון, נגוזו מן העולם (ועמן נמוגה האפשרות לשאול "מה האבנים האלה?"), אך גם המועד המדויק של העלייה מן הירדן, על אף שנמסר ונשמר (י' בניסן) לא עוצב על ידינו כארמון בזמן, כטקס שנתי המועבר מדור אל דור במסורת העם, אולי בשל קרבתו לערב פסח, ושמא בשל סיבות אחרות.
כל חגינו ההיסטוריים, ארמונותינו בזמן, אינם מבטאים התחייבות שלמה לרעיון הריבונות הטריטוריאלית הלאומית (פסח, חנוכה) או אף מוותרים עליה לגמרי (פורים). אפילו יום כניסתנו לארץ סותת באבנים בנות-חלוף ולא כחג לאומי העונה ב'כן' מהדהד לשאלה אם נכונים אנו לקחת על עצמנו אחריות לטריטוריה ריבונית.
דווקא שתי הצפירות שלנו ביום הזיכרון, ערב יום עצמאותנו, מקימות ארמון בזמן, אותו אנו מהינים לבנות פעם בשנה כדי לחגוג את מה שעמנו מעולם לא העז לחגוג, כך, לפני כן: יום עלייתנו מן הירדן, היום בו ענינו "כן".