טורים

תודה לקיבוץ שהיה שלי

ארבע וחצי בבוקר / אסתר עדיין רצה אל המטבח / ממלאת את הסיר הגדול במים / מרתיחה ביצים קשות לגדודי הרעבים / אביגדור עדיין מתיישב בכבדות בפתח דירתו / נועל נעלי עבודה / השמש מתנערת בכבדות מתוך שמיכת ענני סתיו / במטעים הרחוקים מאדימים עלֵי האפרסמונים / הקלמנטינות מכְריסות / גדודי חלומות נוטשים את בעליהם / מתאבכים לאי שם / באור הכחלחל המתלקח במזרח / בנציון החצרן עדיין מתנדנד על עגלת האתון / בדרכו מן ה"רמפה" של המטבח אל משק הילדים / עמוס ככרות לחם מעופשות / שרה המטפלת עדיין צועדת ביידיש אל מטבח הילדים / רוח סתווית נוגעת בפניה / מברישה אניצי דשא / מנקה איצטרובל

זה היה הקיבוץ שלי / לא עוד / אבל אם תלכו אל השֶׁסֶק הגדול / ותפנו בנתיב השמאלי / יימצא לכם, בסוף המשעול / הקיבוץ שהיה שלי / עטוף בעלי הזמן / בתוך ירוֹקֶת השָנים / מעוֹן הורי, בית גידולִי

שם שרה א' ושרה ב' ושרה ג' / נחות בין ברושים תמירים / בין שאר שָׂרוֹת ושָׂרִים / תחת מצבות שוויוניות, מסותתות / בנות עיירה יהודית, חלוצות ובונות / עובדות הלול והמטבח ומחסן הבגדים / מטפלות ומקפלות / שם אביגדור ויצחק ומיכאל / חלוצים ובונים / משכימי קום לעבודת השדה / מקימי בתים, מותחי גדר / פייבל וקויפצ'ה, אלחנן וצבי / רבי זכויות, עתירי מכאובים / צעירים ומורדים / מגש הכסף עליו ניתנה לנו אדמת היהודים

כי מה שהקימו היה יותר גדול מצירופם יחדיו / הספר שכתבו היה חשוב מסך דפיו / דור יתומים מאם ואב / שותֵי מים במשׂוּרה ואוכלי לחם נִקֻּדִים / המציא ביידיש נקודה עברית / סוף פסוק לנדודי היהודים / משעה לשעה, מבוקר אל בוקר / במרתון של התגברות / על קְנָאות וגעגוע / על שְׁרָבים וריבים / על יום קטנות / על האכזבה בהפוך חזון מלוכה למשכן אתונות

ובערב יום עצמאותנו / בחיל ורעדה / אני אומר להם תודה

חג הריבונות

אולי אסור להשוות, אבל בתוך חגיגות עצמאותנו לפני שבוע הפליגה מחשבתי אל המחוזות המעורפלים של קדמוניות היהודים ונתתי שוב דעתי לכך, שמעולם, לאורך כל ההיסטוריה המדומיינת ו/או הריאלית שלנו, לא יצרנו חג שמרכז עניינו הוא ריבונות טריטוריאלית מדינית. בחנוכה הרי טיהרנו מקדש, בפורים ניצלנו וטבחנו, בפסח יצאנו, בשבועות קיבלנו, בסוכות הסתובבנו, אך המועד המדויק בו חצינו עם יהושע את הירדן, יום הכניסה אל ארצנו המובטחת, לא נשמר בזיכרוננו ובטקסינו, בין אם אירע במציאות או רק הנץ לו כפרח בערוגת חלומנו העתיק.
"וְהָעָם עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן", מספר לנו ספר יהושע פרק ד', "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ. וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר, מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה? וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר: בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
"ארמון בזמן", כדוגמת השבת, הורה לנו אברהם יהושע השל, כוח עמידתו רב יותר ומתמשך יותר מארמונות-מקום של אבן. והנה, שתים עשרה אבני יהושע, הארמונות שהיו אמורים לשמר את הזיכרון, נגוזו מן העולם (ועמן נמוגה האפשרות לשאול "מה האבנים האלה?"), אך גם המועד המדויק של העלייה מן הירדן, על אף שנמסר ונשמר (י' בניסן) לא עוצב על ידינו כארמון בזמן, כטקס שנתי המועבר מדור אל דור במסורת העם, אולי בשל קרבתו לערב פסח, ושמא בשל סיבות אחרות.
כל חגינו ההיסטוריים, ארמונותינו בזמן, אינם מבטאים התחייבות שלמה לרעיון הריבונות הטריטוריאלית הלאומית (פסח, חנוכה) או אף מוותרים עליה לגמרי (פורים). אפילו יום כניסתנו לארץ סותת באבנים בנות-חלוף ולא כחג לאומי העונה ב'כן' מהדהד לשאלה אם נכונים אנו לקחת על עצמנו אחריות לטריטוריה ריבונית.
דווקא שתי הצפירות שלנו ביום הזיכרון, ערב יום עצמאותנו, מקימות ארמון בזמן, אותו אנו מהינים לבנות פעם בשנה כדי לחגוג את מה שעמנו מעולם לא העז לחגוג, כך, לפני כן: יום עלייתנו מן הירדן, היום בו ענינו "כן".

הסוד הנסיכותי

לִרְחִימָתָא דְאִיהִי שְׁפִירְתָּא בְחִיזוּ וּשְׁפִירְתָּא בְרֵיוָא, כלומר, לאהובה שהיא יפת מראה ויפת תואר,
וְאִיהִי טְמִירָתָא בִטְמִירוּ גוֹ הֵיכְלָא דִילָהּ, כלומר, היא נסתרת בסתר ההיכל שלה, וְאִית לָהּ רְחִימָא יְחִידָאָה , כלומר, יש לה אוהב יחיד, דְלָא יַדְעִין בֵיהּ בְנֵי נָשָׁא, כלומר, שאין בני אדם מכירים בו, אֶלָּא אִיהוּ בִטְמִירוּ, כלומר, הוא בסתר.

כך, בהסתתרות כפולה, נפתח המשל המפורסם של ספר הזוהר, בפרשת "משפטים", שנמשליו הם, אולי, התורה-שבכתב (ההיכל), החידה המתנוצצת בתוך פרשותיה ופסוקיה (בת המלך המסתתרת בארמונה) והדרשן העקשן הטורח על פיענוחה (האוהב היחיד). וכשם שהנסיכה היא הסוד המסתתר בהיכל, אומר לנו המספר, כך מסתתר אוהבה של הנסיכה בין שאר בני האדם, דְלָא יַדְעִין בֵיהּ, כמעט כמו שהתורה-בכתב אינה "יודעת" אודות הסוד המתנוצץ ומתפוצץ בתוכה.

גם הנערה המתדפקת בליל סערה על שערי הארמון (ב"הנסיכה על העדשה" של אנדרסן) אינה יודעת, אולי, על היותה "נסיכה אמיתית". "הו, זה היה נורא", היא מספרת למארחיה בבוקר אודות שנתה הטרופה על גבי עשרים מזרנים ועשרים כסתות, "בקושי עצמתי עין כל הלילה. איני יודעת מה היה במיטה. משהו קשה היה מונח מתחתי ועכשיו אני מלאה בחבּורות כחולות ושחורות. כל כך כאב לי." הסוד האצור במהותה – אמֶת נסיכותה – נחשף תודות לאותם שלושה גרגרי אפונה קשים, שהונחו מתחת לכל המזרנים והכסתות על ידי המלכה-האם הזקנה.

בשיחה השביעית של הרב מנחם פרומן ז"ל (בספרון הקטן, הנפלא, המוזר, המעצבן, החופר, המאיר, שהופיע לא מכבר בעריכת בנו יוסי) מספר הרב: איך התחלתי ללמוד זוהר? הייתי עובד בלילות בשמירה על אתר בנייה ליד גבעת רם בירושלים. בסוף הלילה הייתי בא לבית הכנסת הספרדי הסמוך, ושם היינו שותים תה עם נענע וקוראים זוהר מתוך ספר עם אותיות גדולות. אני מבטיח לכם שהם לא הבינו כלום ממה שהם קראו! אני עוד לא הגעתי למדרגה הזאת…

איך יתחברו להם כאן היפהפייה המסתתרת, הנסיכה המקטרת והאותיות הגדולות של בית הכנסת הספרדי? איך ייטמנו יחדיו לפרוח בעפרה התחוח של אותה ערוגה? איני יודע. עוד לא הגעתי למדרגה.

כנרת כנרת

התפעמתי עד דמעות מן ההצגה "כנרת כנרת" של תיאטרון החאן. לא קנינו תוכניה, באתי עם היכרות רבת שנים עם המחזה הכתוב, ומן הרגע בו ישבו השחקניות והשחקנים מאחורי הבדים המתנופפים על חבל הכביסה המתוח נשביתי בקסם הבמה. החלוצות והחלוצים חרזו את נשמותיהם באלתרמנית, פייטלזון הסוחר ייצג את המציאות החברתית-כלכלית בה מרדו – כוחות השוק הקפיטליסטי – ואני חיכיתי בדריכות להופעתו של שמעיה עדני, העולה מתימן, רב-צַטט, חרזן פסוקים, "כותב קמיעות ופותר חלומות" (כהגדרתו את עצמו) המשבץ את ייסורי המהפכנים הצעירים ומאוייהם בתוך שרשרת הדורות, על תהומותיה וחלומותיה. "כל מקום שאני בא, אני כמו הוזה, מה נורא המקום הזה", מיידה עדני בפייטלזון הריאליסט את האבן המונחת למראשות אבינו יעקב, כורת ברית עם חלומם של החלוצים כנגד מי שמאיץ בהם להסתלק מן האדמה המקוללת לפני ש"תעיף אתכם מעל פניה כמוץ ברוח".
הייתי יושב ומחכה: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. המחזה האלתרמני קוצץ והודק, קצבו הואץ, יופיו נשמר, אבל התימני בכנרת כנרת כבר לא גר, כאילו רצתה המעבדת המוכשרת (שחר פנקס) לממש בהיעדרו מן הבמה את סילוקם הנושן של עולי תימן מן החיים על יד הכינרת אל החיים במרמורק, ליד רחובות.
אי-נוכחותו של שמעיה עדני על הבמה נוטלת מן הקונטרפונקט של "כנרת כנרת" את הפסוקים המקודשים ואת תנופת (בלשונו של הרשב"ם) "הַפְּשָׁטוֹת הַמִּתְחַדְּשִׁים". המשולש הרומנטי (לְיובה, טניה ומרדכי) דוחק את רגליו של המשולש החברתי-תיאולוגי (פייטלזון, עדני והחלוצים), מחמיץ את העימות בין איש העסקים המעשי, הכופר בחלומות, לתימני שומר המצוות (המופיע בחלומו), לחלוצים היוצאים לשמירה בעודו נם את שנתו.
אבל גם אחרי החיתוך המצער הזה, ההצגה של החאן (בבימויה המסחרר של שיר גולדברג) עושה שמות בחוסני הרגשי. אני מעיין בתכְנִיה המקורית של ההצגה (התיאטרון הקאמרי, 30.12.61), שקניתי אי-אז בחנות לספרים משומשים, ומוצא ש"מתוך המחזה הזה עלו לאוזן צלילים אשר התיאטרון תמיד רוצה לשמעם – – – הצלילים המאחדים את במת השירה עם שירת הבמה." אחרי יותר מיובל שנים, אני מעיד, עדיין שומעים את הצליל. אֵל יבנה הגליל.

כדור של בנות

"דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת", מצהירה מגילת קהלת (י"ב,12) ומכוונת, כנראה, על דרך הפשט, אל אותם קוצים מחודדים בהם מדרבנים את הבהמה ללכת בדרך הראויה לה. חכמי המדרש (קהלת רבה) הֵמירו את "כדרבנות" ב"כדור של בנות" – "מה כדור זה מקלעין בה בידים ואינה נופלת, כך משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לכנסת הגדולה". המצע המקראי עליו נבטה הדרשה הוא פסוק מנאום הפרידה של יהושע (כ"ג, 14): "וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וִידַעְתֶּם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד." מן הדברים הטובים, אומר בעל המדרש הספורטיבי, כלומר, התורה הנמסרת, לא נפל ארצה ולוּ דיבור אחד. כל המלים, ללא יוצאת מן הכלל, נקלעו מדור אל דור, עד אלינו, באחוזי צליפה של מאה אחוזים.

יפה כל כך, מופרך כל כך, נכון כל כך. על היופי לא נרחיב, על המופרכוּת לא נגיב, על הנכונוּת נרחיב.

כי סִפרות, סיפרה לי ציפורה כגן ב"ארנים" / בשמו של נורתרופ פריי, לפני רבות בשנים / צומחת מסִפרות / כי דור מִדור יביע אומר / יסִיע לבֵנים, יחצוב לו חומר / יכְרֶה עפְרות-זהב בעברָיו / להתִיכן רָביד לצוָאריו / כי מה שנבל וכאילו רקב / עוד יהפוך לקַו / וקטנה שבמלֵי תרגום יונתן / תלבש ממדֵי לוְיתן / אם רק יינתן לה אוויר לנשימה / בדור אחר, בשינוי משִׂימה

כי נצח המדרש לא ישקֵר / ותכלת החרוז לא תדהֶה / ועץ השתול על פלגי מים, עלֵהו לא יבול / וכדור של בנות, כאמור, לא יפול / כל עוד נמסור ונקלע / ולא נֵבוש ולא ניכלֵם / גם בגְבור מכשילים / גם ברְבות מפילים / גם אם יאמרו אלַי כל היום איֵה אלוהֶיךָ / גם אם ינודו לדרך בה אנו הולכים אלֶיך / כי לא לקלים המרוץ, לא למתנשאים ולא לבּוּרים / רק לקולעי הכדורים

מאה לקפקא

מאה הוא מספר עגול, יחידה עגלגלה. לולאה יעילה. אני לוכד בעזרתה את סוף יוני תחילת יולי 1916 ביומני קפקא, מתורגמים מגרמנית לעברית גרומה בידי חיים איזק, מוצא שם ציטוטים מן הפרקים הראשונים של ספר בראשית, מ"וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן לרוח היום" ועד ל"ויתהלך חנוך את האלוהים כי לקח אותו האלוהים".
עיון ב"פרוייקט קפקא" הנפלא ברשת מגלה שקפקא מצטט את הפסוקים מתירגום המקרא לגרמנית ולא מנסה כוחו באותיות עבריות, בהן דווקא תירגל עצמו רבות, כמוכח מפנקסיו. אצל חיים איזק מושבות המלים המקראיות למקורן, זוהרות באור יקרות בתוך העיסה העברית, המתורגמת, שכמה שלא תהיה מדייקת וזהירה, הרי היא לעולם שפחתה של הגבירה.
כשאני תוהה על משיכתי העזה אל כתבי קפקא (בעיקר אל היומנים, המחברות והמכתבים אל מילנה יסנסקה) אני מזהה בי משהו מן הכמיהה שלו להיות "ילד יהודי מזרח אירופי קטן", כפי שכתב למילנה. זהו, כמובן, איך לא, סנטימנט פרדוקסלי, הנשען על אי האפשרות להיות ילד יהודי מזרח אירופי קטן ובו בזמן מלא בהכרת תודה על כך שאין זה אפשרי.
מה שקוסם לקפקא בילד היהודי המזרח אירופי – סב-סבו של קפקא כמו גם סב-סבי – הוא עצם היוולדו בלשון המסורת, חיבורו הישיר אל הזהות היהודית התמימה, המִמֵילָאית, יכולתו לקרוא היטב בשפת הקודש, לצמוח מכוחה, לרוות את ניחוחה. "אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב", כתב וניקד פרנץ לפועה (בן-טובים) הארץ-ישראלית, מי שלימדה אותו עברית על מיטת חוליו, בבית הוריו, בעזרת "שכול וכשלון" של ברנר, "אֶת הַבְּהָלָה אֲשֶׁר בָּה מְחַכִים מִכְתָב חָשׁוּב, הַנוֹדֵד כָּל זְמַן. כַֹמָה פְעָמִים בַּחַיַי בָּעַרְתִי בְחֲרָדָה כַזאות. פֶּלֶא, שֶׁאִישׁ לֹא יִהְיֶה לְאֵפֶר מְאֹד קוֹדֶם – – -".
הזהות היהודית אכן היתה לקפקא מכתב חשוב, נודד, מבעיר בחרדות, חתום בספר, מאיים באפר, מעורפל, מתחמק, אך כדברי יהודי מזרח אירופי אחד, אלתרמן, בכרך החמישי של הטור השביעי, שהופיע לא מכבר, גם "אִם יִקְרֶה וְהַשֵּׁם "יְהוּדִי" יִתְחַמֵּק לִפְעָמִים מֵהֶגְדֵּר וְתִיּוּק, / זֶה מֵעִיד לֹא תָּמִיד עַל סָפֵק לְגַבָּיו, אֶלָּא גַּם עַל הַהֵפֶךְ מִזֶּה בְּדִיּוּק."

אי קבלה

לפני כמה וכמה שנים צפיתי לא אחת בשיעוריו של הרב מיכאל לייטמן בערוץ ה"קבלה". השכלתי בתחום אינה נרחבת אבל הידע המצומצם שהיה כבר אז ברשותי די היה בו כדי להעלות בי תהיות מתונות אודות איכות הקשר בין בלבולי המוח של הרב המכובד ובין הספר (בעצם, ספרייה) הקרוי "זוהר".
שיטוטי-רשת בשנים האחרונות הביאו אותי מדי פעם אל שפע אתרי ליטמן הזמינים לכולנו, ומתוך אחד מהם אביא הגיג אחד יפה במיוחד, העוסק בהתפתחות העולם העתיק, וכישלונם של בני האדם – שלא רצו ללכת בדרכיו של אבינו אברהם – להתפתח בכוחות עצמם. "אם היו נשארים כך לבדם", מספר לנו הרב, "לעולם לא היו מסוגלים לקלוט את הרעיון הרוחני. וזה הרי לא ייתכן, שכן מטרת הבריאה היא להביא את כל בני האדם לדרגת הבורא. לכן צריך שוב ליצור נקודת מגע בין ישראל לעמים האחרים – – – [כדי] לערבב בין נשמות ישראל לנשמות אומות העולם, כדי לזרוע 'רסיסי רוחניות' בקרב העמים האחרים."
לשם כך, כמובן, פוזרנו בגלויותינו, כדי שה"גויים" יספגו מאיתנו "מעין הקרנה פנימית", עד להתקיימות "התוצאה הרוחנית הרצויה: ניצוצות מנשמות ישראל חדרו לגויים, כדי לאפשר להם להצטרף לישראל בתהליך התיקון הכללי בהמשך – – – [ו]לפני היציאה לגלות האחרונה, במאה השנייה לספירה, נכתב ספר הזוהר על ידי רבי שמעון בר יוחאי וחבורת תלמידיו. הזוהר, שנכתב בארמית, מכיל תיאור של כל המצבים שעתידה לעבור האנושות עד לגמר התיקון הכללי."
אשרי היודעים מה מטרת הבריאה ומה התוצאה הרוחנית הרצויה. ייאמר לזכותו של הרב לייטמן שלא הוא בעל הרעיון הנורא בעניין ההבדל המהותי בין נשמות ישראל לנשמות אומות העולם, אבל אין זה פוטר אותו מאשמת שותפות בהפצתו. ההתנשאות, התוקפנות, הביטחון הגמור (לכאורה או לא לכאורה) בהבלים לא התחילו עמו ולא יסתיימו בהיעלמו מהרשת או מהמסך.
אבל לומר שבספר "הזוהר" – האסופה המופלאה הזו, שיש בה טקסטים מסעירים ביופיים לצד טקסטים מחרידים בגזענותם – יש "תיאור של כל המצבים" וכו', זה מוגזם. ודאי שאין בו תיאור של מצבי המעוצבן ברגע זה.

שומר סף הלב

בשער לִבּוֹ עמד האיש מן הכפר כשומר סף. עוד בשחר נעוריו בא אליו אלוהי היהודים וביקש רשות להיכנס. האיש מן הכפר אמר לו שעכשיו אינו יכול להרשות לו להיכנס. אלוהי היהודים שאל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. "אולי", אמר האיש מן הכפר, "אבל עכשיו לא", ומאחר שהשער אל לבו של האיש היה פתוח כתמיד התכופף אלוהים כדי להציץ פנימה. האיש מן הכפר ראה זאת ואמר: "אם זה מושך אותך כל כך נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אך שים לב: אני חזק מאוד."

קושי כזה לא צפה אלוהים, אבל הוא החליט בכל זאת שמוטב לחכות עד שיוּרשה להיכנס. האיש מן הכפר נתן לו שרפרף והושיב אותו בצד הפתח. פעמים רבות במהלך חייו של האיש מן הכפר ניסה אלוהים לקבל רשות להיכנס ותמיד נאמר לו שעדיין אינו יכול להיכנס. הוא השתמש בכל מה שהיה לו – תקווה, משמעות, שלוות הנפש – כדי לשחד את האיש, ואמנם זה לא סירב לקחת כלום, אבל תמיד אמר: "אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית".

במשך השנים הרבות הללו אלוהים התבונן בו כמעט בלי הרף, קילל את מזלו הביש, רטן בינו לבין עצמו, נהיה ילדותי. אך הנה, לבסוף נחלשה ראייתו של האיש מן הכפר וימיו היו ספורים. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם אלוהים ביושבו עמו במשך כל הזמן התלכדו לשאלה אחת שעדיין לא נשאלה. משום שכבר לא יכול האיש לזקוף את גופי המאובן נאלץ האֵל להתכופף אליו הרבה. "מה עוד אתה רוצה לדעת?" לחש האיש, "אינך יודע שבעה!"

"הרי כל האֵלים שואפים להיכנס אל לבו של האדם," אמר אלוהי היהודים, "ואיך זה שכל השנים הרבות האלה לא ביקש שום אֵל זולתי רשות להיכנס אל לבך?" האיש מן הכפר, הנוטה למות, עשה כעת מאמץ אחרון ולחש באוזנו: "שום אֵל זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך. עכשיו אני
הולך לסגור אותה".

חנה'לה התבוללה

כשבאים לחסות בצל זהותנו, תחת כנפי השכינה שלנו, בבית הכנסת של השכונה שלנו, לטבול במקווה הלאומי שלנו, לזאת ייקרא גיור. וכשמישהו משלנו עובר לצד האחר זה כבר כיעור, או בלשון אחר התבוללות. חנה'לה התבוללה.
חנה'לה ומוחמד התאהבו נואשות / אבל הזיווג זכה לתגובות קשות / משפחת הבחור ניתקה קשר / משפחת הבחורה יצרה קשר / עם "יד לאחים" / נמשכו חוטים / הופעלו תותחים / הקשר נפרם ונפרם / היום מוחמד מעבר לים / וחנה'לה, שבורת לב אך נושמת / המשיכה בחייה כאן / ללא חתן
עד שפגשה ביעקב כהן / בחור כלבבה / עתיר מעלות / נסתרות ונגלות / סטאז'ר במחלקת ילדים / היא מזל סרטן והוא מזל גדי / ההורים היו בעד / אלא שהמזל שוב בגד / כי מדינת ישראל / לא חושבת שיעקב כהן יהודי (לסווטלנה סבתו אין מסמכים אמינים / ויוליה אמו לא יודעת מה הם שבעת המינים) / אז משפחתה של חנה'לה התחרפנה / ואחרי קצת יותר משנה / יעקב נסע לקנדה / לבדו / להגשים את יעודו / וחנה'לה, שבורת לב אך נושמת / המשיכה בחייה כאן / ללא חתן
עברו שנים / חנה'לה נטולת החתנים / עשתה קריירה בתקשורת המונים / וגם הלב לאט לאט התאחה / ופעם, בצאתה מן הברֵכה / בקאנטרי של רמת אביב / היא פגשה בחור חביב / למודת ניסיון היא מיד חקרה מי הוא מי / קודם וידאה שאינו מוסלמי / אחר כך עשתה לו בירור יהדות / בדקה בתעודת הזהות / נזהרה מכל טעות / אבל כשחשבה שהכל מסודר / כשישבו, אחרי שבועיים, מחובקים על הבר / שח הבחור, לפי תומו / על עצמו / על אמונתו / ופתאום, כזאב היוצא מתוך השיחים / נחשף בפניה כיהודי משיחי / ולחנה'לה הנדהמת נגמרו המלים / שוב, מסתבר, עברה על הכללים / של מדינתה הנאורה, הדמוקרטית, הפתוחה / בה שולטות הדעות הקדומות, מתפשטת החשיכה
ואז סוף סוף חנה'לה לא התבלבלה ולא התבוללה / היא עשתה בחוכמה / והתחתנה עם עצמה

מסילת ישרים

"החיבור הזה", פתח רבנו משה חיים לוצאטו את ספרו המפורסם 'מסילת ישרים', "לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול." אבא שלי, דויד צימרמן ז"ל, חיבב מאד את הפתיחה הזו (ואת הספר כולו) והנחיל לי חיבתו זו (אף כי לא את חיבת הספר). לא פעם אני פותח הרצאה במשפט הזה והנה עכשיו גם את הדברים שלפניכן ולפניכם.
ומה הוא הידוע כבר לכן/ם ולי ומפורסם אצלנו פירסום גדול ויש להזכירו? ש"בני האדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווי זכויות"; "שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר" (מתוך הצהרת העצמאות האמריקאית); ש"זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין" (מתוך חוק היסוד הישראלי: כבוד האדם וחירותו); ש"בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית); ש"כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו [נחשב לו הדבר] כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין); ש"החוק העתיק של עין תחת עין מותיר את כולם עוורים" (מרטין לותר קינג); ש"ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת – – -. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובטים את לבי" (השופט אהרון ברק בפסק הדין המונע איסור העלאתו של מחזה, 1987); ש"מוסד תרבות שיחתור תחת המדינה לא ייהנה מתמיכתה" (השרה מירי רגב); שהשרה רגב סבורה שהיא יודעת איפה בדיוק התחת של המדינה ומה המיקום הספציפי בו אמורה החתירה להתקיים ואיך למדוד את הריגושים החתרניים של המדינה ואת כוונותיו התרבותיות של המוסד ואיך לאסור ולהתיר לגלות ולהסתיר ואיך להעריך את המחיר ואיך להזכיר.