מדרשים

חיים וידל – דרשה לפרשת 'בהעלתך'

תאווה ואהבה

דרשה לפרשת 'בהעלתך', של בארי צימרמן

בראשית ברא אלוהים אֵת

דרשה לכבוד חג מתן תורה

פרק ראשון, ובו נשמח לשאת / ברכה חמה לכבוד ה"אֵת"

 

בין כל המלים של המקרא / המלה הכי קצרה היא המלה "אֵת" / וכשהיא עומדת ליד "והאחשדרפנים" / ממגילת אסתר / היא נראית מצומקת עוד יותר / ממש עור ועצמות / כמו צריף עץ פיצפון / בין רבי-קומות

בפְשט התורה תפקידה של ה"אֵת" הוא לבלוט כמה שפחות / לבַלות בין השפחות / במטבח / להגיש לשולחן, לרוקן את הפח / להסתובב שקופה בין עלמות חן שנונות / מלאות תוכן ומהות / לקשר ביניהן, לפשר ביניהן, לגשר ביניהן / להיוותר חסרת זהות / ברורה / כי רק כך היא יכולה לשרת / את פשט התורה

אבל לא רק הפשט ניתן למשה בחודש השלישי / גם המדרשים / ובעולם המדרש ה"אֵת" הופכת להיות מלכה נשואת פנים / ואחיותיה הארוכות הן לה אחשדרפנים / סובבות אותה כמשרתות את הגבירה / כערי השדה את עיר הבירה / כי ב"אֵת" / יש את כל האל"ף-בי"ת / מאל"ף עד תי"ו / מה שייכתב ומה שכבר נכתב / ויש בה רמז וסוד / מכתר עד יסוד / לא יתואר עוזה, לא ישוער זוהרה / והיא אפילו מופיעה פעמיים בפסוק הראשון של התורה!

 

פרק שני, ובו ראש הממשלה / מזעיף פניו אל המלה

 

אחרי שהתיידד בילדותו גם עם שלמה צמח וגם עם פסוקי המקרא / עלו הנערים דוד ושלמה למדרגת-לימוד יותר מחמירה / אך "פגישתו של דוד גרין עם הגמרא" / מסכם אריה (בודה) בודנהיימר את מה שקרה / "לא היתה מוצלחת" / ובעוד ששלמה צמח  / עשה בה חיל / הרי "בין הסוגיה התלמודית ובין דוד לא היה סיפור אהבה" / דוד הצעיר לא רווה נחת / מן הפלפול ומן הסברות ומן ההיקשים / הדף הפתוח היה לו כשדה מוקשים / וכיוון שלא הסכין להיות בין המתקשים / נטש את לימוד הגמרא ומכאן ואילך / אל דפיה כבר לא ישב ובין סוגיותיה כבר לא הלך / כי אם בתורה-שבכתב חפצו / בפשט יהגה בלילו וביומו / וכשיטען, בעתיד, שהתנ"ך "זורח באור עצמו" / יגן, בעצם, על שמו / יעלוב בצמח /  יהלל הגרעין המקראי  ויכפור בטחינתו לקמח

וכיוון שראש הממשלה איווה /  לטמון את התלמוד בקברות התאווה / יחד עם שאר מנְהגי גולה רקובה / גם על האֵת / כמעט ציווה להיכרת / מן העולם / שכן, "ברוב הגדול של המקרים", כפי שכתב למר  י. פרץ בדצמבר 1952, "היא מיותרת" / או ניתנת להחלפה במלה אחרת / כלומר, אין בה מאום / ואחת הראיות לכך: "נסה לקרוא 'בראשית ברא אלהים השמים והארץ' – ותראה שלא חסר כאן כלום" / ואכן, בן גוריון את ה"אֵת" ממכתביו עקר / למשל: "אי אפשר עוד להבין וללמוד ספר הספרים בלי עזרת ספרות המחקר" / כתב בסוף שנות החמישים / תוך השמטת ה"את" כמתן דוגמא אישית / כי בכתיבתה "יש בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות" / והכל על שתי אותיות / מיותרות

 

פרק שלישי, ובו מתברר / שה"אֵת" ואנחנו מסוגלים ליותר

 

אבל היום, לקראת חג מתן התורה / אחרי אכזבות פשט ומתוך תקווה זהירה / אני אומר אחרת / שאולי דווקא בתוך ה"אֵת" יש חוכמה מסתתרת / שאיני יכול עוד להבין וללמוד את עצמי / את תרבותי ואת זהותי הלאומית / בלי לדרוש את ספר הספרים / בלי להתאים אותו אל חיי / בלי לנגן על פשט המיתרים / מנגינה חדשה / בלי לחלץ מתוך הפסוק העתיק  / איזה אקורד נמרץ של דרשה / בלי לדרוש תשובה של אמת / דווקא מן ה"אֵת" / כי אכן, רבותי, זו ה"אֵת" / הגיעה לה עת / היא לא תתקפל ולא תתקמט / זִרקו אותה מן החלון והיא תשוב מן הדלת / פִּשטו אותה כעוֹר והיא תקום כשלד / בפשט היא, אמנם, רק מילת יחס ריקה / אבל דִרשוה, והנה היא חדה כסיכה / כוחה במותניה / קולה משכנע / דְברה כמקֶדם, חזק ובועט: / "בראשית ברא אלוהים אֵת!"

למה פורים הוא לא חג מצחיק / בארי צימרמן

קָרָאנוּ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר וְכָךְ יַלְּדִי לִי שָׂח:
"הַמְּגִלָּה", כָּךְ אָמַר, "מַזְכִּירָה לִי שָׁח"

"רוּץ וּדְהַר", אָמַרְתִּי לוֹ, "הַבֵא לִי תִּימוּכִים
לִבְנִיָּתָה שֶׁל מְגִילָה בִּדְמוּת מִשְׂחָק מְלָכִים"

"אֵין בְּעָיָה", אָמַר יַלְּדִי, "הִנֵּה אַתָּה הִתְחַלְתָּ,
מִשְׂחָק מְלָכִים – פְּתִיחָה נָאָה אֲשֶׁר אַתָּה אָמַרְתָּ

מֶלֶךְ אֶחָד, אֲחַשְׁוֵרֹש, הַמֹּלֵךְ בְּמֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה,
מַמְלָכָה מְלֵאָה פָּרָשִׁים וְרָצִים וְחַיָּלִים בְּכֹל פִּנָּה,

שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבָּצוֹת בְּלוּחַ הַשָּׁח, לֹא פָּחוֹת,
וְהֵן מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה מִשְׁבָּצוֹת בִּשְׁנֵי לוּחוֹת

כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָנוּ מִשְׁבֶּצֶת אַחַת עוֹדֶפֶת", הִסֵּס יַלְּדִי הַנִּמְרָץ,
אַךְ מִיָּד הִמְשִׁיך לְהַתְקִיף עִם הָרָץ:

"שְׁלִיחִים נִשְׁלָחִים לְכֹל הַמְּדִינוֹת לְהוֹדִיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָּתוֹ,
לְהַשְׁלִיט דְּבַר שַׁלִּיט עַל כֹּל אִישׁ וְאִשְׁתוֹ,

לְכֹל מְדִינָה יֵשׁ מִשְׁבֶּצֶת בַּלּוּחַ, בֵּין אִם גְּדוֹלָה וּבֵין אִם קְטָנָה,
וְרַק לַיְּהוּדִים אֵין מִשְׁבֶּצֶת, כִּי רַק לַיְּהוּדִים אֵין מְדִינָה"

"וְזֶה סוֹד הַמִּשְׁבֶּצֶת הָעוֹדֶפֶת", הִתְפָּרַצְתִּי פָּרֹץ לְדֶלֶת פְּתוּחָה,
וּשְׁנֵינוּ חִיַּכְנוּ וְהִמְשַׁכְנוּ בַּמְּלָאכָה:

" דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹש 'אֵין לְהָשִׁיב' ",
צִטֵּט הַיֶּלֶד בְּאָזְנֵי אָבִיו,

וְעָנָה לוֹ הָאָב: " הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתָּ
מַמָּשׁ כְּחֻקֵּי 'נָגַעְתָּ – נָסַעְתָּ' "

"וּכְשֶׁהָמָן הַשָּׁחֹר מְתַחְבֵּל תַּחְבּוּלוֹת,
וְעֵינֵי אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כָּלוֹת,

מִתְחַכֵּם הַלָּבָן לָעוּט עָלָיו כְּעַיִט
שֶׁלֹּא יִכְבֹּש אֶת הַמַּלְכָּה בַּבַּיִת

וְנוֹתֵן לוֹ מָט כָּזֶה, שֶׁתְּצִלֵּינָה הָאָזְנַיִם,
מֵאַרְמוֹנוֹת שׁוּשָׁן עַד חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם".

כָּאן עָצַר הַיֶּלֶד, וְקוֹלוֹ נָדַם,
הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְהוּא כְּבָר נִרְדָּם

וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי בְּתוּגַת מְבֻגָּרִים
תּוּגַת הַמְּהַרְהֵר בְּחַג הַפּוּרִים:

מִי הוּא הַמְּשַׂחֵק בְּשָׁח בְּגוֹרָלֵנוּ
מִי הוּא הַמֵּזִיז כְּחֵפְצוֹ אֶת כֵּלֵינוּ

מַדּוּעַ כֹּל שָׁנָה שׁוּב מֻצָּבִים הַיְּהוּדִים
לִהְיוֹת עָלֵי לוּחַ בְּחֶזְקָת נִשְׁמָדִים

מַדּוּעַ כֹּל שָׁנָה מֻטָּל הַפּוּר כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה
כְּאִלּוּ לֹא נָתַנּוּ לוֹ מָט בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

מַדּוּעַ יָבוֹא פּוּרִים פַּעַם בְּשָׁנָה, בְּרַעֲשָׁן וּמְגִלָּה,
לִטְעֹן לְשָׂשׂוֹן אַךְ לְהַגְבִּיר חַלְחָלָה

לְהַזְכִּיר שֶׁשּׁוֹאַת הַיְּהוּדִים, לְמָשָׁל,
הָיְתָה, בְּעֶצֶם, פּוּרִים שֶׁנִּכְשָׁל?

כָּךְ וְכָךְ הִרְהַרְתִּי, בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְלֹא הִתְנַחַמְתִּי
וּבַסּוֹף, מַה לַּעֲשׂוֹת, גַּם אֲנִי נִרְדַּמְתִּי

דרשה לפורים

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. [אסתר, ב', 5] וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. [רות, ד', 21-22]

צריך ללכת אחורנית, הרבה אחורנית: אבינו יעקב חושק ברחל, עובד עבורה שבע שנים ובחסות שתייה יתירה ותאורה חסרה מוצא עצמו בבוקר שאחרי עם אחותה לאה. לבן הארמי, האב (והדוד, והחותן והתחמן) אמנם מיישר ההדורים (רחל עכשיו, בתמורה לשבע שנים נוספות במרעה העדרים), אבל הריב הפורץ בין רכת העיניים (לאה) ליפהפיית הכפר (רחל) חזק כל כך, שהוא קובע לא רק את שמותיהם של הבנים הנולדים (שנים עשר שבטי ישראל) אלא אף מבעבע אל המקרא כולו, מכתיב חיים, חורץ גורלות.
מגילת אסתר היא מגילת רחל (אם בנימין, אבי שבטו של קיש, סב אביו של מרדכי) והמספר אינו שוכח להדגיש זאת: אסתר היא אשה "יפת תואר וטובת מראה" (ב', 7), כמו סבתה הרחוקה רחל, ש"היתה יפת תואר ויפת מראה" (ברא', כ"ט, 17); רחל חולקת עם לאה את יעקב כשם שאסתר יורשת מוַשתי את אחשוורוש; רחל עקרה וגם אסתר אינה הרה, ושתיהן לא ממש ארץ-ישראליות: האחת מבלה כל חייה בפרס והאחרת אמנם נפטרת ונקברת בכנען, אך עיקר ימיה עוברים עליה בחרן.
מגילת רות, לעומת זאת, היא מגילת לאה (אם יהודה, אבי שבטו של שלמון, סב סבו של דוד). כמו לאה נאלצת רות לפלס דרכה אל הגבר בעזרת תחבולה, כמו לאה היא עושה זאת בחסות האפלה, כמו לאה היא מוכשרת ללידה וכמו לאה מתממש יעודה בשבט יהודה.
הריב הגדול בין האחיות רחל ולאה הופך למלחמה ממשית בין שאול (מבנימין) לדוד (מיהודה) וחוצה את התנ"ך לשני מחנות. רחל, שהיתה מיועדת להרות ראשונה את יורשו של יעקב, הודחה, כמו שאול, מכיסאה המובטח, על ידי לאה, סבתו העתיקה של דוד, מדיחו של שאול: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." (ברא', כ"ט, 31); "ויִרָא שאול מפני דוד כי היה ה' עִמוֹ ומעִם שאול סָר." (שמ"א, ח', 12). לאה השנואה נוקמת ברחל, אהובתו של יעקב, דרך יחסו המתנכר של נכדה, דוד, אל אשתו מיכל, נכדת רחל. הבן שלא נולד למיכל ולדוד לא יכול היה להיוולד – הוא בלתי אפשרי! בדיחה בלתי מוצלחת!
ואכן, רק בפרודיה של מגילת אסתר (ה"ארץ נהדרת" של המקרא) על ההיסטוריה היהודית, יכול להיווצר פסוק כפסוקנו הנחמד, הפותח ב"איש יהודי" וסוגר ב"איש ימיני". רק אחרי שצאצאי המלך שנפל על חרבו והמלך שגזל את חרבו סיימו להתכתש ביניהם, עם חורבן הבית הראשון וגלות ישראל לבבל, יכול היה לצוץ מאי-שם מין מאכער גלותי כמרדכי, שאול לעניים, שבמקום להיות, כאביו הקדמון, הארצישראלי, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" הוא מסתפק בנוסחה הגלותית של "לא יכרע ולא ישתחווה". עכשיו, כשהמלכוּת העברית כבר אינה רלוונטית, יכול איש ימיני להיקרא איש יהודי, אסתר יכולה לעשות כמעשה רות ומיטת אחשוורוש מתרחבת כגורנו של בועז. הינצלותם הפלאית של בני יעקב מגזירת המן אינה פותרת שום דבר מהותי. אין כאן באמת הצלה. יש פרודיה גדולה. גולה נשארת גולה. חודש שלם נמתין, בתוך הבור העמוק, לפסח, חג הגאולה. ואחריו, כעבור שבעה שבועות, נשוב להתחלה, מבית רחל אל בית לאה, אל בית האב: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב...".

"לָמָּה בְּט"וּ בִּשְׁבָט אוֹכְלִים עֵצִים וְנוֹטְעִים פֵּרוֹת יְבֵשִׁים ?"

"לָמָּה בְּט"וּ בִּשְׁבָט אוֹכְלִים עֵצִים וְנוֹטְעִים פֵּרוֹת יְבֵשִׁים ?"

שָׁאֲלָה אוֹתִי גַּלִּי בְּחִיּוּךְ מָלֵא תַּלְתַּלִים וּנְמָשִׁים
הָיְתָה זוֹ שְׁאֵלָה כֹּה אֲרֻכָּה וּמְנוּמֶשֶׁת
שֶׁמַּמָּשׁ לֹא מָצָאתִי תְּשׁוּבָה מְפוֹרֶשֶׁת
אָז אָמַרְתִּי: "אֲבוֹי, גַּלִּי,
אֲנִי מְבוּלְבָּלִי !
שָׁאַלְתְּ שְׁאֵלָה אֲרֻכָּה וּמְבִיכָה
וְעַכְשָׁו שׁוּם תְּשׁוּבָה כְּבָר אֵינָהּ בְּטוּחָה"
אָמְרָה גַּלִּי: "שְׁאֵלָה אֲרֻכָּה אֶפְשָׁר לְפַצֵּל
(וְלֹא נָעִים לִי שֶׁאַתָּה מִתְנַצֵּל)
אָז אָנָּא עֲנֵה לִי עַל שְׁאֵלָה זוֹ בִּלְבַד:
מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה, לָמָּה דַּוְקָא בְּט"וּ בִּשְׁבָט ?"
"יֹפִי", עָנִיתִי, "עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
לְדַלֵּג עַל מַה שֶּׁנּוֹטְעִים וּמַה שֶׁאוֹכְלִים
לְהַבִּיט לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם וּבִכְלָל לֹא לְהִתְפַּלֵּא
שֶׁבְּט"וּ בִּשְׁבָט הַיָּרֵחַ מַמָּשׁ מָלֵא"
"כְּמוֹ בְּפֶסַח בְּנִיסָן", שָׂמְחָה גַּלִּי
"כְּמוֹ בְּפוּרִים בַּאֲדָר", הֵרִיעָה גַּלִּי
"כְּמוֹ בְּסֻכּוֹת בְּתִשְׁרֵי", צָהֲלָה גַּלִּי
וַאֲנִי אָמַרְתִּי "עָלִית עַל הַגָּלִי ! "
וְהִמְשַׁכְתִּי
"יָרֵחַ בְּמִילוּאוֹ הוּא זְמַן טוֹב לְמוֹעֲדִים
בְּיִחוּד לִיהוּדִים
וּבָאֶמְצַע חֹדֶשׁ שְׁבָט הוּא סִמֵּן לַאֲבוֹתֵינוּ
("וּלְאִמּוֹתֵינוּ!" אִיְּמָה עָלַי גַּלִּי בְּאֶצְבַּעָהּ)
שֶׁעוֹד מְעַט קָט תִּתְחַלֵּפְנָה עוֹנוֹתֵינוּ
צִבְעֵי הָעוֹלָם יַתְחִילוּ לְהִשְׁתַּנוֹת
עָלִים רִאשׁוֹנִים יְלַבְלְבוּ בָּאִילָנוֹת
וְאָבִיב חָדָשׁ יְהַלֵּךְ עַל בְּהוֹנוֹת
-שָׁקֵד רִמּוֹן וּתְאֵנָה
מַמָּשׁ רֹאשׁ הַשָּׁנָה !

וּכְשֶׁגָּלוּ אִמּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ רִמּוֹן וְשָׁקֵד
צַעַר גָּלוּתָם הָיָה כָּבֵד וְיוֹקֵד
וְדַוְקָא כְּשֶׁהִגִּיעַ ט"וּ בִּשְׁבָט
הִרְגִּישׁוּ כָּל כָּךְ כָּל כָּךְ לְבַד
וְרָצוּ עַל צַעֲרָם לְהָקֵל
בַּאֲכִילַת פֵּרוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
לָחוּשׁ טַעֲמָהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה
לְזוֹכְרָה בְּגוּף וְלֹא רַק בַּמַּחֲשָׁבָה,
וּבִגְלַל הַמֵּרְחַק הָרַב, מֵרְחַק חֳדָשִׁים
הִתְרַגְּלוּ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת יְבֵשִׁים"
"הִתְבַּלְבַּלְתִּי וַאֲנִי מִתְבַּיֶּשֶת"
אָמְרָה גַּלִּי הַמְּנוּמֶשֶׁת
"עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר מְבִינָה
אַתְּ חִלּוּפֵי הָעוֹנָה
וְלָמָּה כָּל כָּךְ מִתְרַגְּשִׁים
מִפֵּרוֹת יְבֵשִׁים

וְעַכְשָׁו תְּסַפֵּר לִי מָה הַתֵּרוּצִים
בְּעִנְיַן נְטִיעַת הָעֵצִים "

"הַהֶסְבֵּרִים לֹא כָּל כָּךְ קָשִׁים"
אָמַרְתִּי לְבַעֲלַת הַנְּמָשִׁים
"כְּשֶׁהִתְחַלְנוּ לְהִתְקַּבֵּץ מִגַּלוּיוֹתֵינוּ
אֶל אֶרֶץ אִמּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ
זָרַעְנוּ שָׂדֶה, נִכַּשְׁנוּ קוֹצִים,
בָּנִינוּ בָּתִּים וְנָטַעְנוּ עֵצִים
וּכְשֶׁבָּא ט"וּ בִּשְׁבָט, לְזֵכֶר יְמֵי הַגָּלוּת הַקָּשִׁים,
הִמְשַׁכְנוּ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת יְבֵשִׁים
וְגַם נָטַעְנוּ עֵצִים, לְצֵל וְלִפְרִי,
כִּי פְּרִי טָרִי זֶה מַמָּשׁ בָּרִיא
וְעַד הַיּוֹם, בְּט"וּ בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן,
אָנוּ נוֹטְעִים עֵצִים בַּשָּׂדֶה וּבַגַּן
כִּי כְּמוֹהֶם כָּמוֹנוּ בָּאֲדָמָה נְטוּעִים
הִנֵּה מַה טּוֹב לָהֶם וְלָנוּ מַה נָּעִים
שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחַד
בָּאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת"

וְגַלִּי הַמְּנוּמֶשֶׁת וְהַמִּתְרַגֶּשֶׁת
בַּעֲלַת הַתַּלְתַּלִים
הִתְחִילָה לָשִׁיר: "כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים…"
"וְהַשּׁוֹתְלוֹת…", הוֹסַפְתִּי, וְגַלִּי צָחֲקָה,
וַאֲנִי זָכִיתִי, לֹא תַּאֲמִינוּ, בִּנְּשִׁיקָה.

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה!

אָבִי הִדְלִיק נֵרוֹת לִי אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לָי,
וְשַׁמָּש לוֹ אֲבוּקָה – לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי:
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה – פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה! [ח. נ. ביאליק, "לכבוד החנוכה"]

ביאליק הוא תמיד ביאליק, גם בשיר ילדים תמים למראה ואולי דווקא בו. האב מדליק נרות, האם נותנת לביבה, המורה מביא כִּרְכָּר ( = סביבון) והדוד נותן פרוטה. איש מהם אינו מדבר (בשיר), ובכל זאת יודע הילד "לכבוד מי" ומוסר זאת בששון לקהל שומעיו הדמיוני: "לכבוד החנוכה".
מי בכל זאת סיפר לו (בשיר)? האב והמורה, כי לנרות-האב הצטרפו הברכות המסורתיות, מסַפרות הסיפור, על סביבון-המורה רשומות המלים הידועות, עיקרו של הסיפור, וכל הידע המילולי הזה ממשמע בשִטפו גם את הלביבה הנלעסת והפרוטה המחוקה – לכבוד החנוכה.
השיר מתנדנד בין שני קטבים: הקוטב הפרטי, קוטב הטף – ארבע פעמים "לי"! – והקוטב המשותף, של החג הציבורי. ארבע פעמים חג הילד מן ה"לי", דרך ה"יודעים אתם" (ולכן גם 'יהודים אתם') אל ה"חנוכה", שהופך, על כן, דרך הידע והלימוד, גם לחג החניכה וההתחנכות, ומשנה את הילד-הדובר, מניה וביה, מתלמיד-משמיע למורה-משמיע לקהל שומעיו…
שיר עברי זה של ביאליק, כל משפחה יהודית באשר היא יכולה לאמצו אל חיקה. אין בו מרד ואין בו התרסה – כולו מסורת. ובכן, אם כך, האם ביאליק הוא תמיד ביאליק? הנה, ב-1927, במלאת עשרים וחמש שנים לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז, נושא ביאליק נאום מהפכני עוצר נשימה אודות עולמו ועולמנו, ובו הוא סח לנו כך: "עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר – – – התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמֵת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמִתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחַיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו."
ביאליק צופה (מבקש, מנבא, מציע, דורש), את שיבת המכבים-הקנאים, שאת אש גבורתם וברק-מלכותם המסורת התלמודית-רבנית נוטה לטשטש בעזרת כד-קטן-שַמְנו-נתן – עם התחייה הלאומית הציונית – אל לב הסיפור החנוכאי. ביאליק רוצה להעלות ממעמקי ההיסטוריה את הסיפור המתאים לדורותינו – גבורה לאומית, עבודה לאומית, גאולה לאומית – ולהפוך אותו למשמעות המרכזית של סמלי החג. בבשורה הדתית של משיחי השקר, הוא אומר, הסתתר "שקר קדוש" לאומי, שאותו אפשר לאמֵת "בעבודתנו ובקורבנותינו" ובמשמעות חגֵנו.
ועכשיו אני מבין איך ביאליק הוא תמיד ביאליק – נרות-האב, לביבת-האם, סביבון-המורה ופרוטת-הדוד נמסרים לילד, בשיר התמים שלנו, ללא מישמוע כלל, מלבד אחד, המתחרז בכולם: "לכבוד החנוכה!" הילד-הדובר, בתום חניכתו, לכשיגדל, בהגיע המחר, הוא יֵדע – מקווה החוזה-המשורר – להעניק לחנוכתו את המשמעויות הגנוזות בהן יבחר.

הנרות הללו

בסידור תפלת ישראל שבא לי בירושה מאבי, והוא סדר התפלה לפי מנהג קהילות החסידים (לרבות חסידי חב"ד) והוא נוסח האר"י ז"ל הנקרא בפי העם נוסח ספרד, בצירוף תוספות שהושמטו בידי הצנזור ותפילות הנהוגות במדינת ישראל, סודר ונערך בידי דניאל גולדשמידט, אני מוצא שלושה נטפי-נר ישנים בעמ' 255, בו מופיע סדר הדלקת נר חנוכה.
בזמן ההדלקה או אחריה – כפי שמדריך המסדר והעורך את המשתמשים בסידורו – אומרים:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת (נ"א עַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים) וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל-יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל-שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל-נִסֶּיךּ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ (נ"א וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ).

נטפי הנר, ככתמי היין ב"הגדה", הן קלקלות קלות שהזמן גרמן והזמן הפכן, במחרוזת המשפחתית, מתאונה לפנינה. אבי ז"ל הקפיד שסלסול "ועל ישועותיך" (סיום הפיוט כמנהגו) יחפוף לזמן הדלקתו של הנר האחרון, כך שכולנו עקבנו בעניין אחרי השתנות הקצב האיטי המתמשך בו הושר הפיוט בימי ההדלקה הראשונים (מעט נרות והרבה מלים) למרוץ קצבי עצבני במקצת בימי ההדלקה האחרונים, כשריבוי הנרות מיעט, כביכול, את המלים, עד שלעתים היה צורך להמתין עם השמש הנוטף מעל הנר השביעי או השמיני לנפלאות ולישועות שתגענה ותתלכדנה עם הנר הבוער לצליל המתוק והמתמשך שאחריו משתרך לו, ללא לחצי תזמון וקצב, "מעוז צור ישועתי".
ההליכה המתואמת בשני המסלולים, זה של הנרות וזה של המלים, יש לה שורש עמוק בפיוט עצמו. אנחנו מדליקים את הנרות כי יש לנו מלים של תודה והלל. המלים הן כעין הלהבה המרחפת מעל הנר והנרות הם בבחינת נר ואות. מה שאין לנו (רשות להשתמש) הוא צדו האחר של מה שיש לנו (רשות לראות), מה שהיה לנו (בימים ההם) חוזר על עצמו (בזמן הזה). הנס הגדול, הכי גדול, הנפלאות שעשית לאבותינו, היא העובדה שיש לנו אבות, שבזכותם אנחנו בנים.
וכך, מדי שנה, בעמדי מברך במחיצת בניי, אני זוכר את עצמי – ילד קטן בקבוצת (=קיבוץ) משמר השרון – מביט באבי המברך, מאזין לקולו עת הוא מאזן בנרו ובשירו את האש והמלים, מודה ומהלל, מקיים בזמן הזה ומכוון אל הימים ההם והימים הללו, מטה נר מטפטף לצרוב דף בסידור, שותל בי ניגון.

פורסם לראשונה באתר "פיוט"

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. [קהלת, א', 5]

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לסוכות תשע"ד

אחרי שהוסכם על הכל כי את שיר השירים יקראו היהודים (בבית הכנסת) בפסח ואת רות בשבועות ואת איכה בט' באב ואת אסתר בפורים, לא נותרה ברירה בידי שר הטקסים אלא להיות מעשי ולקבוע את חג הסוכות כמועד קריאתה של המגילה החמישית, החצופה מכולן, מגילת קהלת. האילוץ הזה גורר אחריו, כבר יותר מאלף שנה, בלי ידיעתו, כמו קטר דיזל זקן, קרונות תירוצים מלאי כל טוב. להלן כמה דגי-זהב שעלו מאליהם ברשת: קהלת, סובר אחד, רחוק מלהיות ספר מדכא. קוראים אותו בחג הסוכות כדי להוסיף לשמחה! הוא חדור ברוח שמחה ואופטימיות ומעניק לסוכות טעם מיוחד! הסוכה, סובר אחר, כמוה כ"הבל הבלים" של קהלת, היום כאן, בשבוע הבא היכן? שלישי מגייס למערכה את הסתיו, רביעי חוצב בבצלי החצב, וחמישי מוכן להישבע שהמלך שלמה דקלם את קֹהלת עת ישב שבעה (על דוד אביו) בירושלים בסוכת המלך. כיוון שכך, אמרתי בלבי, אף אני משֶלי אביא.

חכמי המשנה עסקו, לפני אלפיים שנה, בסוגית צפיפות הסכך הרצויה בסוכה, והגיעו להגדרה: "סֻכָּה – – – שֶׁצִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחֲמָתָהּ – כְּשֵׁרָה." אכן, נוסחתם הנחמדה (צל < חמה) עושה את העבודה, ואגב כך חושפת בפנינו, כפי שנראה מיד, חוליית-קשר מיוחלת בין סכך הסוכה למגילת קֹהלת. למרות פסוקנו הנחמד, השמש בקֹהלת לא באמת שוקעת. אמנם, אחרי "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ" מגיע "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ", אבל דומה שהשמש תמיד כאן, לא נמוגה ולא מתפוגגת אלא רק פורשת לכמה שעות ומיד שבה במלוא אוֹנה. כי לשמש הקֹהלתית אין עונָה. היא שמש-תמיד. "תחת השמש" – אחד מן הצירופים הפופולאריים במגילה – פרושה תבל כולה כגרעיני דלעת מתייבשים: אין "יִתְרוֹן לאָדָם" (א',3), "אֵין כֹּל חָדָשׁ" (א' 9), הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (א', 14), "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (ג', 16), ובכל מקום "אֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (ד', 1) השופט לואי ברנדייס טען בזמנו (1914) שהשמש היא the best of disinfectants, אבל בתחומי מגילת קֹהלת השמש אינה מחטֵאת אלא רק חושפת – מתוך זעם, תסכול ויאוש – את חטאיו הנצחיים של מנהל הקהילה, בעל הבית, ריבונו של העולם, הרועה שאינו רואה, שמתעצל ולא מבטל "אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", אולי מפני שהוא עצמו כבר בבחינת "מֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד." (ד', 13) ממגילתנו השמשית, מסמאת העיניים, על מעשיה הרעים ויאושיה הצורבים, אנו נסים, אם כך, לשם שינוי האווירה, אל מחסה הסוכה הכשרה, הקרירה, שתהיה לנו זו מקלט-מעט מפני זוהר השמש הנורא. כאן, בזכות צִלתהּ המְּרֻבָּה מחמתהּ, אנחנו מעניקים שבוע של מנוחה לעין המסונוורת, ללב הנאנק, לנשמה המוכָּה, נחבאים מפני עולמו המופקר של ריבון העולמים בד' אמות של הלכה, בצִלהּ של סוכה.

דרשה לקראת יום הכיפורים תשע"ד

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב [דורית צמרת בלחנו של חיים ברקני]
החיטה צומחת שוב בביצוע האשקולית של בית השיטה

אנחנו הילדים של תחילת שנות החמישים / אחד אחד אנחנו חוצים עכשיו את ראשית שנות השישים / משילים מעלינו תאים ויכולות ותקוות גנוזות / ויש לנו בגזע חיינו טבעות שמנות וטבעות רזות / כל אחת ואחד לפי מסלולה האישי / אבל לכולנו טבעת אחת עוטת שחורים / הטבעת של מלחמת יום הכיפורים

היינו, בערך, בני עשרים / בוגרי בית ספר, שנת-שירות, צעירים מתפזרים / לכל עבר / מי במים, מי באוויר, מי בטנק, מי בנגמ"ש / מי שרגְלִי ומי שפָּרַש / כמו רבים לפנינו ואחרינו / אולי לא מלח הארץ אבל גם בררָה לא / בסך הכל היינו דור עסוק בשלו / סוף שנות הששים הסוערות / עם לט איט בי, וודסטוק וגיטרות שרות / מלחמת ששת הימים עברה מעלינו / וכשנגמרה מלחמת ההתשה / היתה הרגשה / שדברים מסתדרים / שבמשמרת שלנו לא ישרקו כדורים
(וְהָיָה קֶט סְטִיבֶנְס / הַיּוֹם מוּסְלְמִי וְאָז סוּפִי אַנְגְּלִי / בַּבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל Morning Has Broken / הָיִיתִי מְאַבֵּד אֶת הַהַכָּרָה / עַל הַדֶּשֶׁא / בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר / כְּשֶׁמֵּתֵי הַמִּלְחָמָה עוֹד הָיוּ / בְּדַרְכָּם / לִפְנֵי שֶׁכָּלוּ הַשָּׁמַיִם / לִפְנֵי שֶׁכָּלָה צְבָאָם)
כשהתגייסנו לצבא (או הלכנו לשנת-השירות שלפניו) יכולנו לשמוע ברדיו גם את "בן יפה נולד" של אהוד מנור ונורית הירש (מקום 18 במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל), ש"מבקרים הגיעו", לכבודו, "מכל עבר", ואחרי שירד הגשם, כפי שכתב מנור, "החיטה נבטה בשדות השבר". החרוז השלם, העצֵל והקלוקל הזה, אני זוכר, עשה לי רע (ועושה לי רע עד היום). ה"שבר" המקראי המיותר הזה ייבש, מבחינתי, את החיטה הנובטת בשיר עצוב ודי בנאלי, שעד היום שואב את עיקר כוחו מן המציאות והשכול המשפחתי בתוכם נולד ולא מן המלים בהן נכתב.
כשהשתחררנו (מי שזכה) מן הצבא, אחרי המלחמה, כבר כתבה דורית צמרת מבית השיטה את "החיטה צומחת שוב", אבל רק כמה שנים אחר כך, בלחנו המפעים של חיים ברקני משער הגולן, התחיל השיר הנפלא הזה את מסעו אל הפרהסיה הישראלית. כאן לא היו שדות שבר, אבל היה שבר בשדות, והחרוזים המרומזים, העדינים, ניסו לאחות אותו בתוך יריעת השיר. הלחן של חיים ברקני לא מתבכיין, לא לוחץ בכוח על דוושת הדמעות, ולכן גורר בכי ומבעיר בי דמע. מה שנצעק שם ("מדוע לא מלאו עשרים לנער?") נלחש כאן כ"עפר מר", מתגלם ב"עיט" (שמתחרז ב"בית", על גבול הקיטש, אבל בלי לעבור את הגבול) או חורז (בהרפתקנות מדויקת) "יופי שעוד לא היה כָּמוֹהוּ" ב"חרובים וזית וגלבוע".
בתחילת הבית השלישי של Morning Has Broken, בסוף השורה הראשונה, יש לסטיבנס מין פיתול קל בקול, חצי פַאלסֶט, רעידה ווקאלית קצרה. אחרי יותר מארבעים שנה אני עדיין ממתין לה על הדשא, עדיין קשוב. והחיטה צומחת שוב.

מדרש "מפטיר יונה" תשע"ב

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע ביום 6.10.2011 ב"הזמן הירוק"

קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. [יונה, ג', 2]

לריבונו של עולם אין שום בעיה עם נינווה, העיר הגדולה. יש לו בעיה עם יונה, הנביא הקטן. לנינווה רק צריך לרמוז וכבר היא שבה מדרכה הרעה וזוכה במחילה אלוהית. יונה הוא אגוז הרבה יותר קשה. השליחות המוטלת עליו ("קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא אליה…") היא, בעצם, פח יקוש לרגליו. הוא המטרה, הוא התכלית.
נינווה/אוניה/ נון (= דג)/קיקיון – אלה ארבע פינות הלוח עליו משחק ריבונו שחמט עם נביאו יונה, מכה בו ומחנך אותו, בלי הרבה תקווה להצלחה. גם הוא יודע שיונה הוא הטיפוס הכי מגעיל בממלכה.
יונה, כמו איוב (לפניו? אחריו?) בטוח שהוא מבין את הדרך בה אלוהים בוחש את התה העולמי, ויש לו השגות בנדון. יונה, לא תאמינו, הרבה יותר קשוח מריבונו. אלוהים הוא אב קפדן, אך רחום וסלחן. תנו לו חיבוק אחד, חיוך, כמה מלים של חרטה והתנצלות כנה, הבטחה שזו הפעם האחרונה, והוא כבר ישנה סולם, יחליף את המנגינה, ישעה עונש ויסיר עננה. יונה,לעומתו, מכה רק בתוף: מי שחטא – חייב לחטוף. אל תבלבל אותי עם הרעיון הזה של התשובה, הוא נוזף באלוהיו, זה לא לכבודך, וגם לא לכבודי. זה יותר מדי יהודי.
מה שמעניין את אלוהים הוא הלב של יונה, הלב הקטן, העקוב, המאכסן בחדריו את חופש הבחירה הארור, צלם האל שבאדם. נינווה היא תירוץ, האוניה היא כלי, הדג הוא שוט והקיקיון הוא גזר. ריבונו לא בוחל בשום תרגיל. המטרה: השתנות פנימית של יונה, עד כדי הפנמת הרעיון שיש תשובה בעולם, שאלוהים ואדם יכולים לשוב מדרכם ולהינחם על הרעה.
מהרגע שיונה חוטא ובורח הוא מצפה – בהתאם להשקפת עולמו – לעונש. כשהסערה פוקדת את הספינה בה הוא נוסע הוא אינו מבקש רחמים. זה בניגוד לעקרונותיו. אפילו הנון, הדג, אינו מצנן את זעפו. יונה מקפיד לא להשתנות עד סוף הספר. מאמצי החינוך עולים בתוהו. נינווה חטאה, שבה מדרכה הרעה ובתגובה אלוהים "שב מחרון אפו". מי יודע, אולי כ ך עובד אלוהים בעולם, אומר לנו ספר יונה. אנחנו, המאזינים לקריאתו של הספר בבית הכנסת, בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אולי מפנימים זאת, משנים סולם, מחליפים מנגינה, אך הנביא, נאמן לביטחונו האפל, ממשיך לדבוק בדרכו השגורה ולא יסטה ממנה כחוט השערה. יונה, כבר אמרתי, הוא צרה צרורה.