מדרשים

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה!

אָבִי הִדְלִיק נֵרוֹת לִי אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לָי,
וְשַׁמָּש לוֹ אֲבוּקָה – לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי:
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה – פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה! [ח. נ. ביאליק, "לכבוד החנוכה"]

ביאליק הוא תמיד ביאליק, גם בשיר ילדים תמים למראה ואולי דווקא בו. האב מדליק נרות, האם נותנת לביבה, המורה מביא כִּרְכָּר ( = סביבון) והדוד נותן פרוטה. איש מהם אינו מדבר (בשיר), ובכל זאת יודע הילד "לכבוד מי" ומוסר זאת בששון לקהל שומעיו הדמיוני: "לכבוד החנוכה".
מי בכל זאת סיפר לו (בשיר)? האב והמורה, כי לנרות-האב הצטרפו הברכות המסורתיות, מסַפרות הסיפור, על סביבון-המורה רשומות המלים הידועות, עיקרו של הסיפור, וכל הידע המילולי הזה ממשמע בשִטפו גם את הלביבה הנלעסת והפרוטה המחוקה – לכבוד החנוכה.
השיר מתנדנד בין שני קטבים: הקוטב הפרטי, קוטב הטף – ארבע פעמים "לי"! – והקוטב המשותף, של החג הציבורי. ארבע פעמים חג הילד מן ה"לי", דרך ה"יודעים אתם" (ולכן גם 'יהודים אתם') אל ה"חנוכה", שהופך, על כן, דרך הידע והלימוד, גם לחג החניכה וההתחנכות, ומשנה את הילד-הדובר, מניה וביה, מתלמיד-משמיע למורה-משמיע לקהל שומעיו…
שיר עברי זה של ביאליק, כל משפחה יהודית באשר היא יכולה לאמצו אל חיקה. אין בו מרד ואין בו התרסה – כולו מסורת. ובכן, אם כך, האם ביאליק הוא תמיד ביאליק? הנה, ב-1927, במלאת עשרים וחמש שנים לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז, נושא ביאליק נאום מהפכני עוצר נשימה אודות עולמו ועולמנו, ובו הוא סח לנו כך: "עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר – – – התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמֵת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמִתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחַיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו."
ביאליק צופה (מבקש, מנבא, מציע, דורש), את שיבת המכבים-הקנאים, שאת אש גבורתם וברק-מלכותם המסורת התלמודית-רבנית נוטה לטשטש בעזרת כד-קטן-שַמְנו-נתן – עם התחייה הלאומית הציונית – אל לב הסיפור החנוכאי. ביאליק רוצה להעלות ממעמקי ההיסטוריה את הסיפור המתאים לדורותינו – גבורה לאומית, עבודה לאומית, גאולה לאומית – ולהפוך אותו למשמעות המרכזית של סמלי החג. בבשורה הדתית של משיחי השקר, הוא אומר, הסתתר "שקר קדוש" לאומי, שאותו אפשר לאמֵת "בעבודתנו ובקורבנותינו" ובמשמעות חגֵנו.
ועכשיו אני מבין איך ביאליק הוא תמיד ביאליק – נרות-האב, לביבת-האם, סביבון-המורה ופרוטת-הדוד נמסרים לילד, בשיר התמים שלנו, ללא מישמוע כלל, מלבד אחד, המתחרז בכולם: "לכבוד החנוכה!" הילד-הדובר, בתום חניכתו, לכשיגדל, בהגיע המחר, הוא יֵדע – מקווה החוזה-המשורר – להעניק לחנוכתו את המשמעויות הגנוזות בהן יבחר.

הנרות הללו

בסידור תפלת ישראל שבא לי בירושה מאבי, והוא סדר התפלה לפי מנהג קהילות החסידים (לרבות חסידי חב"ד) והוא נוסח האר"י ז"ל הנקרא בפי העם נוסח ספרד, בצירוף תוספות שהושמטו בידי הצנזור ותפילות הנהוגות במדינת ישראל, סודר ונערך בידי דניאל גולדשמידט, אני מוצא שלושה נטפי-נר ישנים בעמ' 255, בו מופיע סדר הדלקת נר חנוכה.
בזמן ההדלקה או אחריה – כפי שמדריך המסדר והעורך את המשתמשים בסידורו – אומרים:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת (נ"א עַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים) וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל-יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל-שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל-נִסֶּיךּ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ (נ"א וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ).

נטפי הנר, ככתמי היין ב"הגדה", הן קלקלות קלות שהזמן גרמן והזמן הפכן, במחרוזת המשפחתית, מתאונה לפנינה. אבי ז"ל הקפיד שסלסול "ועל ישועותיך" (סיום הפיוט כמנהגו) יחפוף לזמן הדלקתו של הנר האחרון, כך שכולנו עקבנו בעניין אחרי השתנות הקצב האיטי המתמשך בו הושר הפיוט בימי ההדלקה הראשונים (מעט נרות והרבה מלים) למרוץ קצבי עצבני במקצת בימי ההדלקה האחרונים, כשריבוי הנרות מיעט, כביכול, את המלים, עד שלעתים היה צורך להמתין עם השמש הנוטף מעל הנר השביעי או השמיני לנפלאות ולישועות שתגענה ותתלכדנה עם הנר הבוער לצליל המתוק והמתמשך שאחריו משתרך לו, ללא לחצי תזמון וקצב, "מעוז צור ישועתי".
ההליכה המתואמת בשני המסלולים, זה של הנרות וזה של המלים, יש לה שורש עמוק בפיוט עצמו. אנחנו מדליקים את הנרות כי יש לנו מלים של תודה והלל. המלים הן כעין הלהבה המרחפת מעל הנר והנרות הם בבחינת נר ואות. מה שאין לנו (רשות להשתמש) הוא צדו האחר של מה שיש לנו (רשות לראות), מה שהיה לנו (בימים ההם) חוזר על עצמו (בזמן הזה). הנס הגדול, הכי גדול, הנפלאות שעשית לאבותינו, היא העובדה שיש לנו אבות, שבזכותם אנחנו בנים.
וכך, מדי שנה, בעמדי מברך במחיצת בניי, אני זוכר את עצמי – ילד קטן בקבוצת (=קיבוץ) משמר השרון – מביט באבי המברך, מאזין לקולו עת הוא מאזן בנרו ובשירו את האש והמלים, מודה ומהלל, מקיים בזמן הזה ומכוון אל הימים ההם והימים הללו, מטה נר מטפטף לצרוב דף בסידור, שותל בי ניגון.

פורסם לראשונה באתר "פיוט"

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. [קהלת, א', 5]

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לסוכות תשע"ד

אחרי שהוסכם על הכל כי את שיר השירים יקראו היהודים (בבית הכנסת) בפסח ואת רות בשבועות ואת איכה בט' באב ואת אסתר בפורים, לא נותרה ברירה בידי שר הטקסים אלא להיות מעשי ולקבוע את חג הסוכות כמועד קריאתה של המגילה החמישית, החצופה מכולן, מגילת קהלת. האילוץ הזה גורר אחריו, כבר יותר מאלף שנה, בלי ידיעתו, כמו קטר דיזל זקן, קרונות תירוצים מלאי כל טוב. להלן כמה דגי-זהב שעלו מאליהם ברשת: קהלת, סובר אחד, רחוק מלהיות ספר מדכא. קוראים אותו בחג הסוכות כדי להוסיף לשמחה! הוא חדור ברוח שמחה ואופטימיות ומעניק לסוכות טעם מיוחד! הסוכה, סובר אחר, כמוה כ"הבל הבלים" של קהלת, היום כאן, בשבוע הבא היכן? שלישי מגייס למערכה את הסתיו, רביעי חוצב בבצלי החצב, וחמישי מוכן להישבע שהמלך שלמה דקלם את קֹהלת עת ישב שבעה (על דוד אביו) בירושלים בסוכת המלך. כיוון שכך, אמרתי בלבי, אף אני משֶלי אביא.

חכמי המשנה עסקו, לפני אלפיים שנה, בסוגית צפיפות הסכך הרצויה בסוכה, והגיעו להגדרה: "סֻכָּה – – – שֶׁצִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחֲמָתָהּ – כְּשֵׁרָה." אכן, נוסחתם הנחמדה (צל < חמה) עושה את העבודה, ואגב כך חושפת בפנינו, כפי שנראה מיד, חוליית-קשר מיוחלת בין סכך הסוכה למגילת קֹהלת. למרות פסוקנו הנחמד, השמש בקֹהלת לא באמת שוקעת. אמנם, אחרי "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ" מגיע "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ", אבל דומה שהשמש תמיד כאן, לא נמוגה ולא מתפוגגת אלא רק פורשת לכמה שעות ומיד שבה במלוא אוֹנה. כי לשמש הקֹהלתית אין עונָה. היא שמש-תמיד. "תחת השמש" – אחד מן הצירופים הפופולאריים במגילה – פרושה תבל כולה כגרעיני דלעת מתייבשים: אין "יִתְרוֹן לאָדָם" (א',3), "אֵין כֹּל חָדָשׁ" (א' 9), הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (א', 14), "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (ג', 16), ובכל מקום "אֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (ד', 1) השופט לואי ברנדייס טען בזמנו (1914) שהשמש היא the best of disinfectants, אבל בתחומי מגילת קֹהלת השמש אינה מחטֵאת אלא רק חושפת – מתוך זעם, תסכול ויאוש – את חטאיו הנצחיים של מנהל הקהילה, בעל הבית, ריבונו של העולם, הרועה שאינו רואה, שמתעצל ולא מבטל "אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", אולי מפני שהוא עצמו כבר בבחינת "מֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד." (ד', 13) ממגילתנו השמשית, מסמאת העיניים, על מעשיה הרעים ויאושיה הצורבים, אנו נסים, אם כך, לשם שינוי האווירה, אל מחסה הסוכה הכשרה, הקרירה, שתהיה לנו זו מקלט-מעט מפני זוהר השמש הנורא. כאן, בזכות צִלתהּ המְּרֻבָּה מחמתהּ, אנחנו מעניקים שבוע של מנוחה לעין המסונוורת, ללב הנאנק, לנשמה המוכָּה, נחבאים מפני עולמו המופקר של ריבון העולמים בד' אמות של הלכה, בצִלהּ של סוכה.

דרשה לקראת יום הכיפורים תשע"ד

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב [דורית צמרת בלחנו של חיים ברקני]
החיטה צומחת שוב בביצוע האשקולית של בית השיטה

אנחנו הילדים של תחילת שנות החמישים / אחד אחד אנחנו חוצים עכשיו את ראשית שנות השישים / משילים מעלינו תאים ויכולות ותקוות גנוזות / ויש לנו בגזע חיינו טבעות שמנות וטבעות רזות / כל אחת ואחד לפי מסלולה האישי / אבל לכולנו טבעת אחת עוטת שחורים / הטבעת של מלחמת יום הכיפורים

היינו, בערך, בני עשרים / בוגרי בית ספר, שנת-שירות, צעירים מתפזרים / לכל עבר / מי במים, מי באוויר, מי בטנק, מי בנגמ"ש / מי שרגְלִי ומי שפָּרַש / כמו רבים לפנינו ואחרינו / אולי לא מלח הארץ אבל גם בררָה לא / בסך הכל היינו דור עסוק בשלו / סוף שנות הששים הסוערות / עם לט איט בי, וודסטוק וגיטרות שרות / מלחמת ששת הימים עברה מעלינו / וכשנגמרה מלחמת ההתשה / היתה הרגשה / שדברים מסתדרים / שבמשמרת שלנו לא ישרקו כדורים
(וְהָיָה קֶט סְטִיבֶנְס / הַיּוֹם מוּסְלְמִי וְאָז סוּפִי אַנְגְּלִי / בַּבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל Morning Has Broken / הָיִיתִי מְאַבֵּד אֶת הַהַכָּרָה / עַל הַדֶּשֶׁא / בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר / כְּשֶׁמֵּתֵי הַמִּלְחָמָה עוֹד הָיוּ / בְּדַרְכָּם / לִפְנֵי שֶׁכָּלוּ הַשָּׁמַיִם / לִפְנֵי שֶׁכָּלָה צְבָאָם)
כשהתגייסנו לצבא (או הלכנו לשנת-השירות שלפניו) יכולנו לשמוע ברדיו גם את "בן יפה נולד" של אהוד מנור ונורית הירש (מקום 18 במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל), ש"מבקרים הגיעו", לכבודו, "מכל עבר", ואחרי שירד הגשם, כפי שכתב מנור, "החיטה נבטה בשדות השבר". החרוז השלם, העצֵל והקלוקל הזה, אני זוכר, עשה לי רע (ועושה לי רע עד היום). ה"שבר" המקראי המיותר הזה ייבש, מבחינתי, את החיטה הנובטת בשיר עצוב ודי בנאלי, שעד היום שואב את עיקר כוחו מן המציאות והשכול המשפחתי בתוכם נולד ולא מן המלים בהן נכתב.
כשהשתחררנו (מי שזכה) מן הצבא, אחרי המלחמה, כבר כתבה דורית צמרת מבית השיטה את "החיטה צומחת שוב", אבל רק כמה שנים אחר כך, בלחנו המפעים של חיים ברקני משער הגולן, התחיל השיר הנפלא הזה את מסעו אל הפרהסיה הישראלית. כאן לא היו שדות שבר, אבל היה שבר בשדות, והחרוזים המרומזים, העדינים, ניסו לאחות אותו בתוך יריעת השיר. הלחן של חיים ברקני לא מתבכיין, לא לוחץ בכוח על דוושת הדמעות, ולכן גורר בכי ומבעיר בי דמע. מה שנצעק שם ("מדוע לא מלאו עשרים לנער?") נלחש כאן כ"עפר מר", מתגלם ב"עיט" (שמתחרז ב"בית", על גבול הקיטש, אבל בלי לעבור את הגבול) או חורז (בהרפתקנות מדויקת) "יופי שעוד לא היה כָּמוֹהוּ" ב"חרובים וזית וגלבוע".
בתחילת הבית השלישי של Morning Has Broken, בסוף השורה הראשונה, יש לסטיבנס מין פיתול קל בקול, חצי פַאלסֶט, רעידה ווקאלית קצרה. אחרי יותר מארבעים שנה אני עדיין ממתין לה על הדשא, עדיין קשוב. והחיטה צומחת שוב.

מדרש "מפטיר יונה" תשע"ב

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע ביום 6.10.2011 ב"הזמן הירוק"

קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. [יונה, ג', 2]

לריבונו של עולם אין שום בעיה עם נינווה, העיר הגדולה. יש לו בעיה עם יונה, הנביא הקטן. לנינווה רק צריך לרמוז וכבר היא שבה מדרכה הרעה וזוכה במחילה אלוהית. יונה הוא אגוז הרבה יותר קשה. השליחות המוטלת עליו ("קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא אליה…") היא, בעצם, פח יקוש לרגליו. הוא המטרה, הוא התכלית.
נינווה/אוניה/ נון (= דג)/קיקיון – אלה ארבע פינות הלוח עליו משחק ריבונו שחמט עם נביאו יונה, מכה בו ומחנך אותו, בלי הרבה תקווה להצלחה. גם הוא יודע שיונה הוא הטיפוס הכי מגעיל בממלכה.
יונה, כמו איוב (לפניו? אחריו?) בטוח שהוא מבין את הדרך בה אלוהים בוחש את התה העולמי, ויש לו השגות בנדון. יונה, לא תאמינו, הרבה יותר קשוח מריבונו. אלוהים הוא אב קפדן, אך רחום וסלחן. תנו לו חיבוק אחד, חיוך, כמה מלים של חרטה והתנצלות כנה, הבטחה שזו הפעם האחרונה, והוא כבר ישנה סולם, יחליף את המנגינה, ישעה עונש ויסיר עננה. יונה,לעומתו, מכה רק בתוף: מי שחטא – חייב לחטוף. אל תבלבל אותי עם הרעיון הזה של התשובה, הוא נוזף באלוהיו, זה לא לכבודך, וגם לא לכבודי. זה יותר מדי יהודי.
מה שמעניין את אלוהים הוא הלב של יונה, הלב הקטן, העקוב, המאכסן בחדריו את חופש הבחירה הארור, צלם האל שבאדם. נינווה היא תירוץ, האוניה היא כלי, הדג הוא שוט והקיקיון הוא גזר. ריבונו לא בוחל בשום תרגיל. המטרה: השתנות פנימית של יונה, עד כדי הפנמת הרעיון שיש תשובה בעולם, שאלוהים ואדם יכולים לשוב מדרכם ולהינחם על הרעה.
מהרגע שיונה חוטא ובורח הוא מצפה – בהתאם להשקפת עולמו – לעונש. כשהסערה פוקדת את הספינה בה הוא נוסע הוא אינו מבקש רחמים. זה בניגוד לעקרונותיו. אפילו הנון, הדג, אינו מצנן את זעפו. יונה מקפיד לא להשתנות עד סוף הספר. מאמצי החינוך עולים בתוהו. נינווה חטאה, שבה מדרכה הרעה ובתגובה אלוהים "שב מחרון אפו". מי יודע, אולי כ ך עובד אלוהים בעולם, אומר לנו ספר יונה. אנחנו, המאזינים לקריאתו של הספר בבית הכנסת, בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אולי מפנימים זאת, משנים סולם, מחליפים מנגינה, אך הנביא, נאמן לביטחונו האפל, ממשיך לדבוק בדרכו השגורה ולא יסטה ממנה כחוט השערה. יונה, כבר אמרתי, הוא צרה צרורה.

דרשה ל"מפטיר" יונה תשע"א

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע לראשונה ביום 17.9.2010 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. [יונה, א', 15]

כחום היום / בשעת תפילת מנחה / בעוד הצום כבד והלשון צחיחה / מוצא אדם יהודי קצת מנוחה / דווקא ב"הפטרה", בספר יונה / הנביא הכי מעצבן בתנ"ך / קוראים לזה "מפטיר יונה" / כי כשמגיעים לסיומו של הספר נפטרים לכל השנה / מיונה / נודניק של נביא / משתמט / בן אמיתי אבל לא דובר אמת / אידיאולוג מאובן / איש לא מובן / אפילו הדג לא רצה בו / הקיקיון התייבש על ידו / משבית שמחות שכמותו / אכלו לו שתו לו / נביא דמיקולו / כל שנה, כמו רוכל / מוכר אותו מוסר השכל / על כוחה של תשובה / פעולתה של חרטה / גדולתה של סליחה / ואז / כחום היום / בשעת תפילת מנחה / בעוד הצום כבד והלשון צחיחה / מוצא בו אדם יהודי הבטחה נכוחה / שלא לשוא / הרעב / שיש תקומה / מן הצמא / שיפה תשובה לכפר עוון / להאיר פנים / להשיב לב אב על בנים / לקבל מחילה / ואם נינווה הגדולה / ניצלה / אף לנו לא תקרה תקלה / וניכתב כולנו לחיים טובים ולישועה גדולה

לא כך הדבר אצלי / בבית הכנסת שלי / כאן הקריאה מסתיימת באמצע הספר / בפסוקנו הנחמד / כשנושאים את יונה ומטילים אותו לים / עם ההמשך איני משתף פעולה / כאילו אינו קיים / לא דג / לא תפילה / לא הצלה / לא השפלה / לא תקרית הקיקיון האומללה / אצלי יש סירוב מוחלט לכל הדברים הללו / אצלי התמונה קופאת ברגע בו רוחו של יונה הנישא והמוטל / מרחפת על פני המים / הרגע בו הבורח מאדונו משלים עם אובדנו / משלם בחייו את מחיר עוונו / רגע לפני שהדג בולע / לפני שה"הפי אנד" עובד / לפני שהים עומד / הרגע אליו כיוון האל מן ההתחלה / הרגע של החלחלה / של הייסורים המתהפכים / של שרירי הכאב הנמתחים / הרגע של ההבנה כי הכל השתבש / ועכשיו מי במים ומי באש

ואולי, בעצם, כך הדבר: / בירכתי הספינה אני יושב / בשולי הסער הגדול אני בורח / מבקש / אל תשליכני מפניך כעוף הפורח / אל תשסה בי דג / אל תפתני בקיקיון / לא בשעת רחמים / לא בין השמשות / אין לי בקשות / זולת אחת / שלא אשאר בלעדיךָ / שאוכל לברוח, עד סוף ימי, כמו שלמה בן גבירול / ממךָ אלֶיךָ.

התייוונות – 3 מקורות

כותב/ת : ליאור קולודני (עורכת)

שלושה מקורות שעוסקים בחשש מאבדן זהות לאומית ובאתגר שעמד בפני העם היהודי בתקופה החשמונאית ובתקופתנו.

את ההיסטוריה היהודית עשו אלה שלא התייוונו, אלא עיכלו את העולם, ספגו אותו, סיגלו אותו לתוך התרבות היהודית שלנו; ויחד עם זה, עם ציקלון יותר עשיר, הלכו לקראת הבאות. וזאת, עד שפגשו שוב איזו סביבה גדולה, דומיננטית, שוב התמודדו איתה כדי לא לאבד לגמרי את הייחודיות, שוב סיגלו אותה: גם בשפתה, גם במנטליות שלה, גם בדפוסי המחשבה, ולאט-לאט זה הפך להיות לדפוס שלנו. והלכו הלאה, לדרך הארוכה, עם עוד ציקלון, עם עוד פֶּקָלֶ'ה. היה דיאלוג היסטורי גדול ורב-פנים.

זו קנאות צרת-אופק לומר היום, גם כשזה מטאפורה, שהאימפריה התרבותית האמריקנית אוכלת אותנו עד הסוף, שעוד מעט גם לשון לא תישאר. יש בזה גרעין של אמת, אבל זו לא כל האמת. זו אמת בשביל אלה, שבשבילם הדור שלנו תחנה אחרונה, אלה שלא יכולים להסתכל מעבר לתחנה הזאת. אבל אם יש לך פרספקטיבה אחורה, כְּדֵי שתהיה לך פרספקטיבה לעתיד, אנחנו צריכים לראות את זה כדרך של התמודדות. התהליך הוא זהה, לא נשתנה הרבה בהיסטוריה מבחינת תהליכי יסוד: תהליך של אינטרקציה בין עם קטן לעמים גדולים, בין סופרמרקט גדול לבין חנות קטנה. מסתבר שיש קיום לשני הדברים. אם הם הוגנים, ואם אתה באמת מייצר משהו ייחודי, אז גם הסופרמרקט הגדול לא בולע אותך.

אבא קובנר, בראיון עם בארי צימרמן (חנוכה, תשמ"ה)

"הלניסטים" ו"זקנים"

זמן רב עוד קודם שקמו "הלניסטים" בארץ-ישראל לבטל את היהדות מפני ההשכלה היוונית, כבר התקרבו היהודים במצרים ליוונים ודרכי חייהם, לרוחם וחכמתם, ואף-על-פי-כן לא מצינו שנתעוררה בקרבם איזו תנועה חזקה לצד ההתבוללות; אדרבא, הם השתמשו בידיעותיהם היווניות לגלות על ידן רוחה העצמית של היהדות, להראות יופיה לכל העולם ולהשפיל מפניה גאון חכמת היוונים; כלומר, על-ידי החיקוי, שסיבתו הראשונה היתה התבטלות מפני הכוח הרוחני הנכרי, הצליחו לסגל להם את הכוח הזה ולעבור אז מהתבטלות להתחרות.

אם היו אותם ה"זקנים", שתרגמו את התורה ליוונית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אפלטון לעברית בשביל יהודי ארץ ישראל, כדי לעשות את הכוח הרוחני של היוונים לקניין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בא"י היתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד – להתפתחות רוח-ישראל העצמית, וממילא לא היו קמים אז בעמנו "בוגדים מרשיעי-ברית", ולא היה לו אולי צורך בחשמונאים ולא בכל אותן התולדות הרוחניות שסיבתן הראשונה מונחת בזמן ההוא, ומי יודע אם לא היתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי.

אחד העם, מתוך: "חיקוי והתבוללות"

הרי בתחילתה היתה זאת מלחמת תרבות בין יהודים "חסידים", הדבקים במסורת ישראל, ובין יהודים מתיוונים, שהיו גם העשירים ובעלי הכוח; החסידים גברו במאבק הצבאי, אך הצלחתם זו הובילה, אחרי תשעים שנה, לממלכת צדוקים מתבוללים, למנהיגות מתנכרת, שזכות אבות לא מנעה ממנה למכור את עצמה לזרים. _ _ _

זאת היתה מלחמה עקובה מדם, אך מלחמת אזרחים, בין רוב יהודי קנאי לתרבותו ובין מיעוט יהודי של עשירים מתבוללים. _ _ _

מנקודת ראות זו מסמל חג החנוכה את המאבק היהודי למען זהותנו הייחודית. _ _ _

זה מועד המציין את מאבקם של יהודים על יהדותם, וזה יום שבו עלינו לשאול באיזו יהדות אנו רוצים.

פתחים רבים לה

מדרש נפלא ב"בראשית רבא" (קובץ מדרשים עתיק על ספר בראשית) מתאר את היחס שבין התורה לעולם כיחס שבין תוכנית אדריכלית לבניין שהוקם על-פיה, ואת אלהים כאדריכל-על ש"מביט בתורה ובורא את העולם" פורסם ב"וואלה" ביום שלישי, 05 באוקטובר 2004, 16:18

השרטוט האדריכלי מותח קוים וזוויות המתגשמים בקנה-מידה ענק בבניין שגם בו יש קווים וזוויות – לשפת השרטוט ושפת הבניין יש קווים משותפים. התורה, לעומת זאת, היא טקסט, והיחס בינה לבין העולם, על פי המדרש, מורכב הרבה יותר, כי העולם אינו מבנה מילולי, והתורה אינה מבנה גשמי – ובכל זאת מתקיימים ביניהם יחסי דומוּת, גלויים ונסתרים.

המדרש קובע שכשם שניתן לפרש את העולם על פי התורה, כך ניתן לפרש את התורה על פי העולם, וקביעה זו היא עוגן רב ערך לכל מי שחפץ להציב את אניית חייו בנמל המופלא של זהותו כיהודי. משמעות המלה "תורה" קשורה בפועל "להורות", להורות דרך, לסמן שביל. מבחינה זו, כל טקסט המורה לי דרך, הרי הוא בגדר תורה. כבן-ברית, שותף בברית העתיקה שבין היהודים לבין זהותם ההיסטורית והאקטואלית, נחלתי את תורת היהודים, מבראשית לדברים, מיהושע למלכים, מישעיהו למלאכי, מתהילים לדברי הימים, מן המשנה לרמב"ם, מן המדרש לפוסקים, מרש"י למשה דוד קאסוטו, מיהודה הלוי ליהודה עמיחי.
אלה הטקסטים המעצבים את עולמי, זה עולמי המעצב, כלומר מפרש, את הטקסטים.

במרכזה של התורה ניצבת דמות האלהים, המעוצבת לאורך כל ההיסטוריה בדמות האנשים המדברים אותה, תוך מחלוקות עמוקות ונוראות אודות הפרופורציות הראויות לה, בין טוב לרע, בין השגחה להפקרות, בין חטא לעונש, בין שיפלות אין-חקר ונשגבות שאינה בת-השגה. התורה מספרת סיפורים, מנחיתה פקודות, חותרת אל נבכי הנפש האנושית ומקרצפת כל הזמן את הרצפה הארורה של ארעיותנו, בה משתקפת התקרה הגבוהה של הנצח האלוהי.

הרבה פתחים לתורה, וכל אדם ראוי לו שייכנס בפתח שבו יבחר. טקסט שאין לו ריבוא פתחים, כיצד יתיימר להיות תורה? אני נכנס לתורה מתוך עולמי שלי, שיש בו מדע, ואסתטיקה, ופילולוגיה, וארכיאולוגיה, ותורת הספרות, ופילוסופיה, והיסטוריה, ומודרנה, כל כך הרבה מודרנה. רש"י לא ידע, לא יכול היה לדעת, שלאברהם אבינו היו שלושה בנים. הוא ידע על שניים: ישמעאל ויצחק. אני יודע על שלושה: ישמעאל, יצחק ויבכה. את יבכה, הצעיר מכולם, קיבלתי מתורתו של יהודה עמיחי. שירת עמיחי מפרשת את התורה, רש"י פירש את התורה, אנחנו כולנו מפרשים את התורה, ופירושינו הופכים הם עצמם לתורה, בתהליך דיאלקטי של סתירה ובניין בו-זמניים. כל אחד מאיתנו יכול, אם ירצה, להביט בתורה ולברוא את עולמו, ומאליה תצוף בו חוויית פרשנותה של התורה מתוך מבטו המעמיק בעולם שברא.

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ", מבטיח אלהים לנח בבראשית ו' 18, "וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ". הדרשן החסידי דורש כאן "תֵּבָה" בבחינת מלה, בבחינת טקסט, בבחינת תורה. עלינו לבוא אל המלה, אל התורה, כפי שאנו, עם כל אשר לנו, עם הפרצוף הייחודי שלנו, ואז, או אז, תוקם הברית בינינו ובין אלהינו, שהוא זהותנו, שהוא בריתנו עם עברנו ועתידנו. ומי שחושב, עונה הרבי לקושיית אחד מחסידיו, שהוא גדול מן התבה ולכן אינו יכול להיכנס אליה – אין לנו עסק עמו.

רבותי נברך

לִרְחִימָתָא דְאִיהִי שְׁפִירְתָּא בְחִיזוּ וּשְׁפִירְתָּא בְרֵיוָא, כלומר, לאהובה שהיא יפת מראה ויפת תואר, וְאִיהִי טְמִירָתָא בִטְמִירוּ גוֹ הֵיכְלָא דִילָהּ, כלומר, היא נסתרת בסתר ההיכל שלה, וְאִית לָהּ רְחִימָא יְחִידָאָה, כלומר, יש לה אוהב יחיד, דְלָא יַדְעִין בֵיהּ בְנֵי נָשָׁא, כלומר, שאין בני אדם מכירים בו, אֶלָּא אִיהוּ בִטְמִירוּ, כלומר, הוא בסתר.
כך, בהסתתרות כפולה, נפתח המשל המפורסם של ספר הזוהר, בפרשת "משפטים", שנמשליו הם, אולי, התורה-שבכתב (ההיכל), החידה המתנוצצת בתוך פרשותיה ופסוקיה (בת המלך המסתתרת בארמונה) והדרשן העקשן הטורח על פיענוחה (האוהב היחיד). וכשם שהנסיכה היא הסוד המסתתר בהיכל, אומר לנו המספר, כך מסתתר אוהבה של הנסיכה בין שאר בני האדם, דְלָא יַדְעִין בֵיהּ, כמעט כמו שהתורה-בכתב אינה "יודעת" אודות הסוד המתנוצץ ומתפוצץ בתוכה.
גם הנערה המתדפקת בליל סערה על שערי הארמון (ב"הנסיכה על העדשה" של אנדרסן) אינה יודעת, אולי, על היותה "נסיכה אמיתית". "הו, זה היה נורא", היא מספרת למארחיה בבוקר אודות שנתה הטרופה על גבי עשרים מזרנים ועשרים כסתות, "בקושי עצמתי עין כל הלילה. איני יודעת מה היה במיטה. משהו קשה היה מונח מתחתי ועכשיו אני מלאה בחבּורות כחולות ושחורות. כל כך כאב לי." הסוד האצור במהותה – אמֶת נסיכותה – נחשף תודות לאותם שלושה גרגרי אפונה קשים, שהונחו מתחת לכל המזרנים והכסתות על ידי המלכה-האם הזקנה.
בשיחה השביעית של הרב מנחם פרומן ז"ל (בספרון הקטן, הנפלא, המוזר, המעצבן, החופר, המאיר, שהופיע לא מכבר בעריכת בנו יוסי) מספר הרב: איך התחלתי ללמוד זוהר? הייתי עובד בלילות בשמירה על אתר בנייה ליד גבעת רם בירושלים. בסוף הלילה הייתי בא לבית הכנסת הספרדי הסמוך, ושם היינו שותים תה עם נענע וקוראים זוהר מתוך ספר עם אותיות גדולות. אני מבטיח לכם שהם לא הבינו כלום ממה שהם קראו! אני עוד לא הגעתי למדרגה הזאת…
איך יתחברו להם כאן היפהפייה המסתתרת, הנסיכה המקטרת והאותיות הגדולות של בית הכנסת הספרדי? איך ייטמנו יחדיו לפרוח בעפרה התחוח של אותה ערוגה? איני יודע. עוד לא הגעתי למדרגה.