רבותי נברך

"שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכַּת שָׁלוֹם" (נעמי שמר)

בְּסֻכָּה אַחַת, יָפָה מְאֹד,
יָשְׁבוּ בַּאַחַד מֵעַרְבֵי סֻכּוֹת,
דּוֹדָה אַחַת (חוֹקֶרֶת תָּנָ"ך)
דּוֹדָה שְׁנִיָה (חַקְלָאִית מֵחֶבֶל תַּעְנָךְ)
דּוֹד אֶחָד (מְלַמֵּד בִּישִׁיבָה)
בֶּן דוֹד אֶחָד (שֶׁחָזַר מִן הַמִּזְרָח)
אִמָּא וְאַבָּא שֶׁבָּנוּ אֶת הַסֻּכָּה
וְיַלְדָה אַחַת, חֲכָמָה וְסַקְרָנִית,
שֶׁמָּמָשׁ בְּמִקְרֶה קוֹרְאִים לָה שְׁלוֹמִית.

וּכְשֶיֵּשׁ דּוֹדוֹת וְדוֹד
וַאֲפִילוּ בֶּן דוֹד
שְׁלוֹמִית שָׁאֲלָה שְׁאֵלָה עֲמֻקָּה:
לָמָה אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּסֻכָּה?

הַדּוֹדָה שֶׁחוֹקֶרֶת תָּנָ"ךְ סִפְּרָה
שֶׁגַּם בִּתְקוּפַת הַמִּקְרָא
הַפְּרִי הִבְשִׁיל בַּקַּיִץ, וְעַד שֶׁנֶּאֱסָף
בַּסְּתָו
הָיָה צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל הָעֲנָבִים
וְעַל הָרִמוֹנִים
עַל הַתְּאֵנִים וְעַל הַתְּמָרִים
וְהָיוּ צְרִיכִים שׁוֹמְרִים
וְהַשּׁוֹמְרִים יָשְׁבוּ רָחוֹק מִן הַבַּיִת
כְּדֵי שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ הֵיטֵב עַל כֹּל תָּמָר וְכֹל זַיִת
וּמִקְרִינַת הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּכָּה
וּמֵרְטִיבוּת הַטַּל בָּחֲשֵׁכָה
כֹּל שׁוֹמֵר הֵקִים לוֹ סֻכָּה
שֶׁנִקְרְאָה עַל שְׁמוֹ, "שׁוֹמֵרָה".
וּלְזֵכֶר הַסֻּכּוֹת שֶׁשִּׁמְשׁוּ לִשְׁמִירָה
כְּשֶׁמַּגִיעַ הַסְּתָו אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּסֻּכָּה –
כֹּה אָמְרָה וְנָשְׁמָה לִרְוָחָה
הַדּוֹדָה חוֹקֶרֶת הַמִּקְרָא.

הַדּוֹדָה הַחַקְלָאִית מִיָּד הִצְטַרְפָה
לַשִּׂיחָה וְאָמְרָה
שֶׁסֻּכָּה כֹּל כָּך יָפָה
לֹא עוֹשִׂים רַק בִּגְלַל הַשְּׁמִירָה
אֶלָא כְּדֵי לְצַיֵּן אֶת הַדָּבָר הָעִיקָרִי
אֶת הַמּוֹעֵד בּוֹ אוֹסְפִים אֶת הַפְּרִי
וְשֶׁאֶצְלָם בְּחֶבֶל תַּעְנָךְ
אָמְנָם זוֹ כְּבָר לֹא תְּקוּפַת הַתָּנָ"ךְ
וּבְכָל זֹאת עֲדַיִן הַפְּרִי נֶאֱסָף
וְנִמְסָק וְנִקְטָף
וְאֵין כָּאן הַרְבֵּה מָה לְהוֹסִיף
חַג הַסֻכּוֹת הוּא חַג הֶאָסִיף
וְגַם הַסֻכָּה נֶאֱסֶפֶת וּמוּקֶמֶת
מֵעַנְפֵי הָעֵץ וְעָלִים רַעֲנָנִים
וּבָה אֲנוּ שָׂמִים אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים
שֶׁנִּתְבַּרְכָה בָּהֶם אַרְצֵנוּ בִּתְקוּפַת הַתָּנָ"ךְ
וּמִתְבָּרֵךְ בָּהֵם הַיּוֹם גַּם חֶבֶל תַּעְנָךְ.

הַדּוֹד שֶׁמְּלַמֵּד בִּישִׁיבָה
עָבַר לַעֲמִידָה
וְאָמַר: הַיְּשִׁיבָה
הִיא מִצְוָה.
אֲנִי יוֹשֵׁב
כִּי אֱלֹהִים צִוָּה.
וּכְשֶׁשְּׁלוֹמִית שָׁאֲלָה לָמָה הוּא עוֹמֵד
הוּא קְצַת הִתְבַּלְבֵּל וּמִיָּד הִתְיַשֵּׁב וְאָמַר:
יְהוּדִים יוֹשְׁבִים בְּסֻכּוֹת
גַּם כְּשֶׁהֵם בְּגוֹלָה, כְּמוֹ בְּאִיטַלְיָה,
גַּם כְּשֶׁזֶּה אָבִיב, כְּמוֹ בְּאוֹסְטְרָלִיָה,
וְגַם כְּשֶׁאֶת הַזַּיִת, הָרִמוֹן אוֹ הָאֶשְׁכּוֹל
אֲנַחְנוּ קוֹטְפִים רַק מִן הַמָּדָף בַּמַּרְכּוֹל.
אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בַּסֻּכָּה בִּרְצוֹן הָאֵל
שֶׁהוֹצִיא מִמִּצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְהוֹשִׁיבָנוּ בְּסֻכּוֹת בְּלֵב הַמִדְבָּר
וְצִוָּנוּ לָשֶׁבֶת הַיּוֹם כְּדֵי לִזְכּוֹר אֶת הֶעָבָר
וּמֵרוֹב הִתְרַגְשׁוּת הַדּוֹד שׁוּב עָמַד
וּשְׁלוֹמִית כְּבָר מַמָּשׁ לֹא הֶחֱזִיקָה מַעֲמָד
וְשָׁאֲלָה אֶת בֶּן הַדּוֹד שֶחָזַר מִן הַמִּזְרָח
מָה דַעְתוֹ בְּעִנְיְנֵי הַסְּכָךְ
וְכָךְ הוּא סָח:

טוֹבִים בְּעֵינַי דִּבְרֵי הַדּוֹדוֹת
טוֹבִים בְּעֵינַי דִּבְרֵי הַדּוֹד
וּבִכְלַל
הַכֹּל טוֹב מְאֹד.
רַק הָיִיתִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף, סָח בֶּן הַדּוֹד,
וְאוּלַי אֲפִילוּ הוֹרִיד כַּמָּה דְּמָעוֹת,
שֶׁהַבַּיִת בּוֹ אָנוּ יוֹשְׁבִים תָּמִיד
בָּנוּי אֶבֶן וּמְצוּפֶּה בְּסִיד
כֻּלּוֹ אָטוּם וְקָשִׁיחַ מֵחַרְטוֹם עַד זָנָב,
וְשָׁבוּעַ אֶחָד בְּשָׁנָה, עִם בֹּא הַסְּתָו,
אֲנַחְנוּ חוֹוִים מַשֶּׁהוּ אַחֵר, הַרְבֵּה יוֹתֵר מְרֻכָּךְ,
יְשִיבָה בֵּין קִירוֹת אֲחֵרִים, תַּחַת מִפְרְצֵי סְכָךְ,
מְנִיחִים לָרוּחַ לְהִכָּנֵס, לַאֲוִיר לַחֲדֹר,
מְבִינִים שֶׁלֹּא כֹּל חוֹר צָרִיךְ לִסְכֹר
שֶׁנְּשִׁימָה רַעֲנָנָה בּוֹנָה נְשָׁמָה רַעֲנָנָה
וְשֶׁמִּתַּחַת לַסְּכָךְ מְקַנֶּנֶת הַשְּׁכִינָה

שְׁלוֹמִית כְּבָר הַיְתָה קִצְרַת נְשִׁימָה
לֹא כֹּל דָּבָר כֹּל יַלְדָה מְבִינָה
בְּיִחוּד בְּעִנְיְנֵי נְשָׁמָה וּשְׁכִינָה
אֲבָל שְׁלוֹמִית הִיא יַלְדָה חֲכָמָה
וְאֶת הַדִּיוּן בִּקְצָרָה הִיא סִכְּמָה:

הֵידָד לַדּוֹדָה מִן הַתָּנָ"ךְ
הֵידָד לַדּוֹדָה מִן הַתַּעְנָךְ
הֵידָד לַדּוֹד מִן הַיְּשִׁיבָה
הֵידָד לְבֶן הַדּוֹד מִן הַמִּזְרָח

וְאִמָּא וְאַבָּא עָנוּ בַּסָּךְ
אֶחֱזִי בַּזֶּה וְגַם מִזֶּה יַדֵּךְ לֹא תַנַּח

אוֹר זָהֹב מִן הַסֻּכָּה זָרַח
וְהֵאִיר קִירוֹת נוֹצְצִים וּסְכָךְ
וְמִשְׁפָּחָה עַלִּיזָה בְּזֶמֶר פָּצְחָה
עַל שְׁלוֹמִית שֶשּׁוּב בָּנְתָּה סֻכָּה.
.

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לסוכות מאת באֵרי צימרמן
נדפסה לראשונה בערב סוכות תשס"ח ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

ארבעת המינים והזמר העברי – הרהור לסוכות

הזמר העברי החדש נולד ממסורות שירי העם היהודיים, מתוך הפיוטים העתיקים, ממורשת הקריאה המזמרת של פסוקי התורה והנביאים בבית הכנסת. מן השורשים העמוקים הללו צפה ועלתה במאה וחמישים השנה האחרונות סוגה תרבותית אמנותית חדשת, דומיננטית מבחינה תקשורתית ורלוונטית לצורכיהם של רבים רבים. התחייה הלאומית הצמיחה גם כאן יער עבות של יצירה ושל ביצוע. אמנם, כבכל תחום אנושי, הרדוד והבינוני והשקרי משמיעים כאן את קולם, אך גם לא מעט אנשי אמת יושבים בתוכנו, שגרונם זך וזמרתם יפה להלל. מחמת הידע המוגבל שלי בתחומי הזמר העברי לדורותיו, לא אסקור ולא אסכם, אלא אמשוך, כביכול, לכבוד חג הסוכות, בשולי אדרתם של כמה שירי זמר, לבדוק טעמם וניחוחם במושגיו של המדרש המפורסם על ארבעת המינים, המייצגים טיפוסים שונים בתוך עם ישראל.

אריק איינשטיין
יש שירי זמר מזן התמר, שיש בהם טעם (מוזיקה) ואין בהם ריח (מילים). כידוע, לחן טוב יכול להניף שורה איומה למרומי שמים. הלחן הנפלא של שמואל אימברמן ל"הרחק בלילה" של יעקב שבתאי ("הערב רד, שוכבים החיילים…" – ביצוע קלאסי: אריק אינשטיין) מלפף את המילים בחוטים מלטפים, ובזכותו אנחנו מוכנים לבלוע את השורה המטופשת: "האם ליד ביתך פורח השושן?", שהוכנסה, בגסות מה, למרות אווילותה הכל כך גלויה, כדי שתתחרז ב"אבל עכשיו לישון ילדה נישן". אכן, הלחן הטוב יכול לפצותנו לא רק על שורה אחת אלא אפילו על שיר שלם (דוגמה איינשטנית עתיקה וטיפוסית: "אבישג, אבישג / אני רואה לך הכול / אבישג, אבישג, / אני פשוט כבר לא יכול"). הרי המוזיקה חזקה מן המילים. היא ראשונית, מכוונת אל הקרביים ולא זקוקה למסננים אינטלקטואליים.

אהוד מנור
ויש שירי זמר שהם כערבי הנחל, אין בהם טעם, אף לא ריח. לכן, כשהמילים צולעות והלחן אף הוא מפיל שעמום, אין מי שיציל את שיר הזמר העברי מעצמו, אפילו כשמדובר בלהיט היסטרי והיסטורי כמו "בן יפה נולד" של אהוד מנור המנוח ושל נורית הירש תבדל"א. מנגינה בלתי מרשימה בעליל חוברת כאן אל פתיחה מעצבנת, קלישאית, שחרוזיה ריקים: "בן יפה נולד על כתף הכרמל / ומברכים הגיעו מכל עבר / גשם טוב ירד כי נעתר האל / והחיטה נבטה בשדות השבר". היעתרותו של "האל" חייבת את קיומה ל"כרמל", זה ברור. לו היה הילד נולד בהרי מנשה, לא הייתה נרשמת שום היעתרות אלוהית. לעומת זאת, נראה שמונח המקראי "שבר" הגיע עם המברכים שבאו "מכל עבר", והחיטה, שנבטה אחרי הגשם, הוכרחה לקבל את פניו בסבר פנים יפות, על אף העובדה ש"שדות השבר" נשמע לה קשור יותר בקילע מאשר בלחם. צריך להיות אלתרמן או גולדברג, כדי שחרוז מופרך יצמיח כנפי שיר, ובמקרה זה, עזרתה המפוקפקת של נורית הירש לא הצמיחה כאן שום איבר תעופה משמעותי.

אהוד בנאי
לעומת זאת, יש לא מעט אתרוגים בזמר העברי: טעם וריח בכפיפה אחת. אני זוכר היטב איך התרגשתי לפני לא מעט שנים, כששמעתי לראשונה ברדיו את "סיגל נחמיאס" של אריאל הורוביץ: "במבצעים יוצרת קשר /", שר אריאל בטון באלאדיסטי, "אחת יפה בשם שרית / הבאנו לקבורה שתי בירות נשר / בכוס בשרית…". נו, נו, כשהמוזיקה אוחזת בציצית ראשן של המילים ואלה, מצדן, כל כך מדייקות ומדליקות, מה הפלא שהשיר, על חרוזיו ועל חזיזיו, ממריא אל על? וכשאהוד בנאי כותב לאמו או לאהובתו: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת / בטרם תשכיביני לישון", המילים הנפלאות כאילו מסתדרות בלי הלחן, אבל כשהוא מגיע אנחנו מבינים עד כמה הוא מפרש לנו, בדרכו הייצרית, את מה שהמילים לא העזו או לא יכלו לומר עד הסוף.

קובי אוז

גם כשקובי אוז שר לפני כמה שנים על הבחורה הבועתית ("ואת בתוך הג'יפ שלך / את שומעת סטריאו / ומונו בחוץ בשחור ולבן"), המוזיקה האתרוגית ריככה לסוכריות את החצץ שהמילים ניסו להטיח. מוזיקה הרמונית היא בכלל יסוד מרכך, ולא פעם נטמעים טקסטים מרירים או מתריסים בתוך לוח השידורים הפנימי שלנו בזכות הציפוי המתוק שבו הם עטופים, כמו "שחמט" ("חייל שחור מכה חייל לבן") של חנוך לוין, על עטיפתו המוזיקלית הנפלאה (אלכס כגן).

שירי הזמר מזן ההדס, יש בהם ריח טוב של מילים ואין בהם טעם משובח של מוזיקה. אבל אולי עדיף שלא נדבר בהם, נניח להם להיות נחבאים אל כליהם, להישכח קמעא קמעא, לשוב אל ביתם שבספר הכתוב, או להימוג כליל. כשהלחן גרוע, המילים מתפטרות והולכות הביתה.

המדרש העתיק על ארבעת המינים מקווה, שהקדוש ברוך הוא יקשור את כולם לאגודה אחת. תקוותי הצנועה היא, שבכל מה שנוגע לזמר העברי נמשיך אנחנו דווקא להפריד, כל אחד על פי טעמו, בין אתרוגים לערבי נחל ולתמרים, לא נירתע מהעמדת ההדס במקומו המכובד הראוי לו, וכש"אחרי החגים יתחדש הכול", כפי שכתבה ושרה מלכת האתרוגים, נעמי שמר, ו"יתחדשו וישובו ימי החול", נדע להבחין בין קול לקול.

הופיע לראשונה ביום ה' 1.10.09 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

רבותי נברך 25.11.15

תל אביב מתמתחת בשמש חורפית / הרוגי התמוזים של אלתרמן הולכים בשורה עורפית / אל דוכני הקפה / בבוגרשוב חמש מתעוררת רחל בלובשטיין בבעתה / כאילו לא עברה כמעט מאה מאז מותה / מעל המגדלים ענני סתיו / צופים למרחוק / ועץ הרימון נותן ריחו / מים המלח עד יריחו

שני עובדי ניקיון מנערים את שדרות נורדאו כמו שטיח ארוך / מסלקים את אבק נעליו של נתן החכם / מובל הביתה לפנות בוקר כשור טבוח / בתוך הדפים התלמודיים של "נתן היה אומר" / כשיעקב אורלנד המריא על כנפי הרוח / מפזמון אל שירה כוכבית אדירה / יחידה בדורה

בין ים ליבשה החוף מתכווץ לסרט נע / פרחי היביסקוס מתנשאים אל גזוזטרה / מוסיקה חרישית מניעה ענפים בלב / אריה השמש מגרגר רכות בכלוב עננים / הכל מוכן ומזומן למה שעוד לא היה / לנֵס הרגע בתוך מפולת השנים

הילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו? / אם ייתקע שופר בעיר, ועם לא יחרָדו? / אריה השמש שאג – מי לא יירא? / חיים חפר בארלוזורוב חמישים ושלוש מוסיף קיסם למדורה / אותה הבעיר הנביא עמוס בתקוע / בכך וכך לפני הספירה / מכתב ישן מוּצא ממגירה / דמעה ניגרת / שנה עוברת / והמנגינה, המנגינה, המנגינה / לעולם נשארת

בשש בש של החיים הקוביות סוגרות בית / מניפות אנטנה וגג / מרעיפות חסד על רעפים שבורים / מכוננות סדר / מסדרות חדר / אי שם נוגות התן מיילל / השמש מלהטת בהרים / זכור אזכור: מֵעַבָרים / נצבו הרים כנֵד / אבל רחל בבוגרשוב חמש חוזרת עכשיו אל מיטתה / לא עוד תחרידנה בעתָה / לא עוד יבהלנה הזמן הבוגד / יבוא זלמן, יבוא ברל וגם מיכאל / כאור יהל / בתוך שנתה
במגדלי תל אביב שמש מערב תדעך / רחל תמצא נחמה בין דפי התנ"ך / ומחר / מחר יעלה אריה השמש במזרח

רבותי נברך 24

שטוּנה שר "גם זה יעבור" / אני עונה ב"יעלה ויבוא" / מתחבר למקצב ולרינת הנפש הנקלעת / בצַמַת הזמן / בכלא הככה זה / בפלא מסְרקות הלמה לא / ביראת טבעות החושך המדנדנות במרחק / בין השכמה אברהמית בבוקר לפחד יצחק

על כביש החוף / בין נמל לנמל / עננים ספוגי זיעה רצים ברוח / טוּנה ברדיו עובר מליאור מילר לסמנתה פוקס לקרוקס לחיים עצמם / זר לא יבין אבל מי כאן לא זר / כולנו גזרי עץ נישאים במורד הנהר / מסתחררים לרגע באיזה מחבוא קטן על החוף / בונים בית, נוטעים עץ, בוכים שיר / ואז ממשיכים
בתוך התיק, ברכבת, מתחבא החדש של גֶרץ / לפני שבוע הייתי בשליש, עכשיו כבר הרחקתי נדוד / מבית יהושע עד רכבת מרכז אני טועם עוד / קצת מדבש המלים / לרגע אני מיכאל, לרגע רחל / על מיתר הזמן הנמתח, הזמן הזוחל, הנפתח / ובבוגרשוב חמש אני רואה אותה, אותו, אותי, אותך / גשם סתווי מרקד בחלונות האוטובוס / ברדיו טוּנה שר "גם זה יעבור" / טוֹנה של צער וכמה קילו של אושר / נרות של אור בוהקים בחושך

ובין טוּנה לגֶרץ / העולם מתפוצץ / הארץ מתגרדת בפצעים הישנים / פותחת חדשים / על מגש הכסף מוגשים / חשבונות ויֵאושים / כל כך הרבה אנשים / מוכרים עצמם למוֹלֶך זהב / לאלילי משיח / לחירפוני הבל / עת בני אדם, אחי ואחיותי, מחפשים פיסות אוכל בפחי הזבל / לא הכל הבלים, בתי / שר נתן החכם / לא הכל הבלים והבל

בבית המדרש של עלמא / לומדים מסכת בבא קמא / "החובל בחברו חייב עליו משום חמישה דברים" / אבל על רב החובל וחבר מלחיו / לא מדברים / ברכבת, באוטובוס, אנשים מחטטים בפצעי סמרטפון / מקישים תקוות וכאבים / משתפים / מתבצרים באוזניות ענק / בונים מתרסים / מיכאל ורחל בתוך לבי מתכנסים / מרפדים לעצמם קן-אהבות / טונה שר "גם זה יעבור" ואני עונה לו / "יעלה ויבוא"