כתבים

איש איש

אִישׁ אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם
בְּשַׁעַר מִשֶּׁלּוֹ
מִי בְּשַׁעַר הַלֵּב, מִי בְּסַרְטָן
וּמִי בִּשְׁאַר מְחִילוֹת

מָה תְּהֵא מַחֲלָתִי, שְׁעָרִי
אֶל הַסָּתוּם הַנִּפְעָר
בְּאֵיזֶה צַעַר אָבוֹא
בְּאֵיזוֹ אֵשׁ אֶבְעַר?

בַּבֵּינְתַיִם שֶׁל הַחַיִים אֲנִי רוֹחֵץ
בַּזְּמַן הַמָּתוֹק
מְחוֹל הַפַּרְפָּר בַּשֶׁמֶשׁ
אוֹמֵר לִי: שְׁתוֹק.

סוכות תשס"ד / 11.10.03

אוקטובר

אָז
לֹא הָלַכְתִּי לְבַקֵּר

שָׁם בַּבַּיִת הָיָה הַמָּוֶת
חוֹטֵב עֵצִים בַּיַּעַר

וַאֲנִי עוֹדִי נַעַר
לֹא נִכְנַסְתִּי

עוֹד מְעַט אַרְבָּעִים שָׁנָה
לַמִּלְחָמָה

כְּבַר אֵין אֶת מִי לְבַקֵּר
אִמּוֹ אָבִיו

עַכְשָׁו בְּבֵיתִי אֲנִי
יוֹשֵׁב

מִתְמַלֵּא
מָוֶת

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. [קהלת, א', 5]

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לסוכות תשע"ד

אחרי שהוסכם על הכל כי את שיר השירים יקראו היהודים (בבית הכנסת) בפסח ואת רות בשבועות ואת איכה בט' באב ואת אסתר בפורים, לא נותרה ברירה בידי שר הטקסים אלא להיות מעשי ולקבוע את חג הסוכות כמועד קריאתה של המגילה החמישית, החצופה מכולן, מגילת קהלת. האילוץ הזה גורר אחריו, כבר יותר מאלף שנה, בלי ידיעתו, כמו קטר דיזל זקן, קרונות תירוצים מלאי כל טוב. להלן כמה דגי-זהב שעלו מאליהם ברשת: קהלת, סובר אחד, רחוק מלהיות ספר מדכא. קוראים אותו בחג הסוכות כדי להוסיף לשמחה! הוא חדור ברוח שמחה ואופטימיות ומעניק לסוכות טעם מיוחד! הסוכה, סובר אחר, כמוה כ"הבל הבלים" של קהלת, היום כאן, בשבוע הבא היכן? שלישי מגייס למערכה את הסתיו, רביעי חוצב בבצלי החצב, וחמישי מוכן להישבע שהמלך שלמה דקלם את קֹהלת עת ישב שבעה (על דוד אביו) בירושלים בסוכת המלך. כיוון שכך, אמרתי בלבי, אף אני משֶלי אביא.

חכמי המשנה עסקו, לפני אלפיים שנה, בסוגית צפיפות הסכך הרצויה בסוכה, והגיעו להגדרה: "סֻכָּה – – – שֶׁצִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחֲמָתָהּ – כְּשֵׁרָה." אכן, נוסחתם הנחמדה (צל < חמה) עושה את העבודה, ואגב כך חושפת בפנינו, כפי שנראה מיד, חוליית-קשר מיוחלת בין סכך הסוכה למגילת קֹהלת. למרות פסוקנו הנחמד, השמש בקֹהלת לא באמת שוקעת. אמנם, אחרי "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ" מגיע "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ", אבל דומה שהשמש תמיד כאן, לא נמוגה ולא מתפוגגת אלא רק פורשת לכמה שעות ומיד שבה במלוא אוֹנה. כי לשמש הקֹהלתית אין עונָה. היא שמש-תמיד. "תחת השמש" – אחד מן הצירופים הפופולאריים במגילה – פרושה תבל כולה כגרעיני דלעת מתייבשים: אין "יִתְרוֹן לאָדָם" (א',3), "אֵין כֹּל חָדָשׁ" (א' 9), הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (א', 14), "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (ג', 16), ובכל מקום "אֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (ד', 1) השופט לואי ברנדייס טען בזמנו (1914) שהשמש היא the best of disinfectants, אבל בתחומי מגילת קֹהלת השמש אינה מחטֵאת אלא רק חושפת – מתוך זעם, תסכול ויאוש – את חטאיו הנצחיים של מנהל הקהילה, בעל הבית, ריבונו של העולם, הרועה שאינו רואה, שמתעצל ולא מבטל "אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", אולי מפני שהוא עצמו כבר בבחינת "מֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד." (ד', 13) ממגילתנו השמשית, מסמאת העיניים, על מעשיה הרעים ויאושיה הצורבים, אנו נסים, אם כך, לשם שינוי האווירה, אל מחסה הסוכה הכשרה, הקרירה, שתהיה לנו זו מקלט-מעט מפני זוהר השמש הנורא. כאן, בזכות צִלתהּ המְּרֻבָּה מחמתהּ, אנחנו מעניקים שבוע של מנוחה לעין המסונוורת, ללב הנאנק, לנשמה המוכָּה, נחבאים מפני עולמו המופקר של ריבון העולמים בד' אמות של הלכה, בצִלהּ של סוכה.

"שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכַּת שָׁלוֹם" (נעמי שמר)

בְּסֻכָּה אַחַת, יָפָה מְאֹד,
יָשְׁבוּ בַּאַחַד מֵעַרְבֵי סֻכּוֹת,
דּוֹדָה אַחַת (חוֹקֶרֶת תָּנָ"ך)
דּוֹדָה שְׁנִיָה (חַקְלָאִית מֵחֶבֶל תַּעְנָךְ)
דּוֹד אֶחָד (מְלַמֵּד בִּישִׁיבָה)
בֶּן דוֹד אֶחָד (שֶׁחָזַר מִן הַמִּזְרָח)
אִמָּא וְאַבָּא שֶׁבָּנוּ אֶת הַסֻּכָּה
וְיַלְדָה אַחַת, חֲכָמָה וְסַקְרָנִית,
שֶׁמָּמָשׁ בְּמִקְרֶה קוֹרְאִים לָה שְׁלוֹמִית.

וּכְשֶיֵּשׁ דּוֹדוֹת וְדוֹד
וַאֲפִילוּ בֶּן דוֹד
שְׁלוֹמִית שָׁאֲלָה שְׁאֵלָה עֲמֻקָּה:
לָמָה אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּסֻכָּה?

הַדּוֹדָה שֶׁחוֹקֶרֶת תָּנָ"ךְ סִפְּרָה
שֶׁגַּם בִּתְקוּפַת הַמִּקְרָא
הַפְּרִי הִבְשִׁיל בַּקַּיִץ, וְעַד שֶׁנֶּאֱסָף
בַּסְּתָו
הָיָה צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל הָעֲנָבִים
וְעַל הָרִמוֹנִים
עַל הַתְּאֵנִים וְעַל הַתְּמָרִים
וְהָיוּ צְרִיכִים שׁוֹמְרִים
וְהַשּׁוֹמְרִים יָשְׁבוּ רָחוֹק מִן הַבַּיִת
כְּדֵי שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ הֵיטֵב עַל כֹּל תָּמָר וְכֹל זַיִת
וּמִקְרִינַת הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּכָּה
וּמֵרְטִיבוּת הַטַּל בָּחֲשֵׁכָה
כֹּל שׁוֹמֵר הֵקִים לוֹ סֻכָּה
שֶׁנִקְרְאָה עַל שְׁמוֹ, "שׁוֹמֵרָה".
וּלְזֵכֶר הַסֻּכּוֹת שֶׁשִּׁמְשׁוּ לִשְׁמִירָה
כְּשֶׁמַּגִיעַ הַסְּתָו אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּסֻּכָּה –
כֹּה אָמְרָה וְנָשְׁמָה לִרְוָחָה
הַדּוֹדָה חוֹקֶרֶת הַמִּקְרָא.

הַדּוֹדָה הַחַקְלָאִית מִיָּד הִצְטַרְפָה
לַשִּׂיחָה וְאָמְרָה
שֶׁסֻּכָּה כֹּל כָּך יָפָה
לֹא עוֹשִׂים רַק בִּגְלַל הַשְּׁמִירָה
אֶלָא כְּדֵי לְצַיֵּן אֶת הַדָּבָר הָעִיקָרִי
אֶת הַמּוֹעֵד בּוֹ אוֹסְפִים אֶת הַפְּרִי
וְשֶׁאֶצְלָם בְּחֶבֶל תַּעְנָךְ
אָמְנָם זוֹ כְּבָר לֹא תְּקוּפַת הַתָּנָ"ךְ
וּבְכָל זֹאת עֲדַיִן הַפְּרִי נֶאֱסָף
וְנִמְסָק וְנִקְטָף
וְאֵין כָּאן הַרְבֵּה מָה לְהוֹסִיף
חַג הַסֻכּוֹת הוּא חַג הֶאָסִיף
וְגַם הַסֻכָּה נֶאֱסֶפֶת וּמוּקֶמֶת
מֵעַנְפֵי הָעֵץ וְעָלִים רַעֲנָנִים
וּבָה אֲנוּ שָׂמִים אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים
שֶׁנִּתְבַּרְכָה בָּהֶם אַרְצֵנוּ בִּתְקוּפַת הַתָּנָ"ךְ
וּמִתְבָּרֵךְ בָּהֵם הַיּוֹם גַּם חֶבֶל תַּעְנָךְ.

הַדּוֹד שֶׁמְּלַמֵּד בִּישִׁיבָה
עָבַר לַעֲמִידָה
וְאָמַר: הַיְּשִׁיבָה
הִיא מִצְוָה.
אֲנִי יוֹשֵׁב
כִּי אֱלֹהִים צִוָּה.
וּכְשֶׁשְּׁלוֹמִית שָׁאֲלָה לָמָה הוּא עוֹמֵד
הוּא קְצַת הִתְבַּלְבֵּל וּמִיָּד הִתְיַשֵּׁב וְאָמַר:
יְהוּדִים יוֹשְׁבִים בְּסֻכּוֹת
גַּם כְּשֶׁהֵם בְּגוֹלָה, כְּמוֹ בְּאִיטַלְיָה,
גַּם כְּשֶׁזֶּה אָבִיב, כְּמוֹ בְּאוֹסְטְרָלִיָה,
וְגַם כְּשֶׁאֶת הַזַּיִת, הָרִמוֹן אוֹ הָאֶשְׁכּוֹל
אֲנַחְנוּ קוֹטְפִים רַק מִן הַמָּדָף בַּמַּרְכּוֹל.
אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בַּסֻּכָּה בִּרְצוֹן הָאֵל
שֶׁהוֹצִיא מִמִּצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְהוֹשִׁיבָנוּ בְּסֻכּוֹת בְּלֵב הַמִדְבָּר
וְצִוָּנוּ לָשֶׁבֶת הַיּוֹם כְּדֵי לִזְכּוֹר אֶת הֶעָבָר
וּמֵרוֹב הִתְרַגְשׁוּת הַדּוֹד שׁוּב עָמַד
וּשְׁלוֹמִית כְּבָר מַמָּשׁ לֹא הֶחֱזִיקָה מַעֲמָד
וְשָׁאֲלָה אֶת בֶּן הַדּוֹד שֶחָזַר מִן הַמִּזְרָח
מָה דַעְתוֹ בְּעִנְיְנֵי הַסְּכָךְ
וְכָךְ הוּא סָח:

טוֹבִים בְּעֵינַי דִּבְרֵי הַדּוֹדוֹת
טוֹבִים בְּעֵינַי דִּבְרֵי הַדּוֹד
וּבִכְלַל
הַכֹּל טוֹב מְאֹד.
רַק הָיִיתִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף, סָח בֶּן הַדּוֹד,
וְאוּלַי אֲפִילוּ הוֹרִיד כַּמָּה דְּמָעוֹת,
שֶׁהַבַּיִת בּוֹ אָנוּ יוֹשְׁבִים תָּמִיד
בָּנוּי אֶבֶן וּמְצוּפֶּה בְּסִיד
כֻּלּוֹ אָטוּם וְקָשִׁיחַ מֵחַרְטוֹם עַד זָנָב,
וְשָׁבוּעַ אֶחָד בְּשָׁנָה, עִם בֹּא הַסְּתָו,
אֲנַחְנוּ חוֹוִים מַשֶּׁהוּ אַחֵר, הַרְבֵּה יוֹתֵר מְרֻכָּךְ,
יְשִיבָה בֵּין קִירוֹת אֲחֵרִים, תַּחַת מִפְרְצֵי סְכָךְ,
מְנִיחִים לָרוּחַ לְהִכָּנֵס, לַאֲוִיר לַחֲדֹר,
מְבִינִים שֶׁלֹּא כֹּל חוֹר צָרִיךְ לִסְכֹר
שֶׁנְּשִׁימָה רַעֲנָנָה בּוֹנָה נְשָׁמָה רַעֲנָנָה
וְשֶׁמִּתַּחַת לַסְּכָךְ מְקַנֶּנֶת הַשְּׁכִינָה

שְׁלוֹמִית כְּבָר הַיְתָה קִצְרַת נְשִׁימָה
לֹא כֹּל דָּבָר כֹּל יַלְדָה מְבִינָה
בְּיִחוּד בְּעִנְיְנֵי נְשָׁמָה וּשְׁכִינָה
אֲבָל שְׁלוֹמִית הִיא יַלְדָה חֲכָמָה
וְאֶת הַדִּיוּן בִּקְצָרָה הִיא סִכְּמָה:

הֵידָד לַדּוֹדָה מִן הַתָּנָ"ךְ
הֵידָד לַדּוֹדָה מִן הַתַּעְנָךְ
הֵידָד לַדּוֹד מִן הַיְּשִׁיבָה
הֵידָד לְבֶן הַדּוֹד מִן הַמִּזְרָח

וְאִמָּא וְאַבָּא עָנוּ בַּסָּךְ
אֶחֱזִי בַּזֶּה וְגַם מִזֶּה יַדֵּךְ לֹא תַנַּח

אוֹר זָהֹב מִן הַסֻּכָּה זָרַח
וְהֵאִיר קִירוֹת נוֹצְצִים וּסְכָךְ
וְמִשְׁפָּחָה עַלִּיזָה בְּזֶמֶר פָּצְחָה
עַל שְׁלוֹמִית שֶשּׁוּב בָּנְתָּה סֻכָּה.
.

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לסוכות מאת באֵרי צימרמן
נדפסה לראשונה בערב סוכות תשס"ח ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

ארבעת המינים והזמר העברי – הרהור לסוכות

הזמר העברי החדש נולד ממסורות שירי העם היהודיים, מתוך הפיוטים העתיקים, ממורשת הקריאה המזמרת של פסוקי התורה והנביאים בבית הכנסת. מן השורשים העמוקים הללו צפה ועלתה במאה וחמישים השנה האחרונות סוגה תרבותית אמנותית חדשת, דומיננטית מבחינה תקשורתית ורלוונטית לצורכיהם של רבים רבים. התחייה הלאומית הצמיחה גם כאן יער עבות של יצירה ושל ביצוע. אמנם, כבכל תחום אנושי, הרדוד והבינוני והשקרי משמיעים כאן את קולם, אך גם לא מעט אנשי אמת יושבים בתוכנו, שגרונם זך וזמרתם יפה להלל. מחמת הידע המוגבל שלי בתחומי הזמר העברי לדורותיו, לא אסקור ולא אסכם, אלא אמשוך, כביכול, לכבוד חג הסוכות, בשולי אדרתם של כמה שירי זמר, לבדוק טעמם וניחוחם במושגיו של המדרש המפורסם על ארבעת המינים, המייצגים טיפוסים שונים בתוך עם ישראל.

אריק איינשטיין
יש שירי זמר מזן התמר, שיש בהם טעם (מוזיקה) ואין בהם ריח (מילים). כידוע, לחן טוב יכול להניף שורה איומה למרומי שמים. הלחן הנפלא של שמואל אימברמן ל"הרחק בלילה" של יעקב שבתאי ("הערב רד, שוכבים החיילים…" – ביצוע קלאסי: אריק אינשטיין) מלפף את המילים בחוטים מלטפים, ובזכותו אנחנו מוכנים לבלוע את השורה המטופשת: "האם ליד ביתך פורח השושן?", שהוכנסה, בגסות מה, למרות אווילותה הכל כך גלויה, כדי שתתחרז ב"אבל עכשיו לישון ילדה נישן". אכן, הלחן הטוב יכול לפצותנו לא רק על שורה אחת אלא אפילו על שיר שלם (דוגמה איינשטנית עתיקה וטיפוסית: "אבישג, אבישג / אני רואה לך הכול / אבישג, אבישג, / אני פשוט כבר לא יכול"). הרי המוזיקה חזקה מן המילים. היא ראשונית, מכוונת אל הקרביים ולא זקוקה למסננים אינטלקטואליים.

אהוד מנור
ויש שירי זמר שהם כערבי הנחל, אין בהם טעם, אף לא ריח. לכן, כשהמילים צולעות והלחן אף הוא מפיל שעמום, אין מי שיציל את שיר הזמר העברי מעצמו, אפילו כשמדובר בלהיט היסטרי והיסטורי כמו "בן יפה נולד" של אהוד מנור המנוח ושל נורית הירש תבדל"א. מנגינה בלתי מרשימה בעליל חוברת כאן אל פתיחה מעצבנת, קלישאית, שחרוזיה ריקים: "בן יפה נולד על כתף הכרמל / ומברכים הגיעו מכל עבר / גשם טוב ירד כי נעתר האל / והחיטה נבטה בשדות השבר". היעתרותו של "האל" חייבת את קיומה ל"כרמל", זה ברור. לו היה הילד נולד בהרי מנשה, לא הייתה נרשמת שום היעתרות אלוהית. לעומת זאת, נראה שמונח המקראי "שבר" הגיע עם המברכים שבאו "מכל עבר", והחיטה, שנבטה אחרי הגשם, הוכרחה לקבל את פניו בסבר פנים יפות, על אף העובדה ש"שדות השבר" נשמע לה קשור יותר בקילע מאשר בלחם. צריך להיות אלתרמן או גולדברג, כדי שחרוז מופרך יצמיח כנפי שיר, ובמקרה זה, עזרתה המפוקפקת של נורית הירש לא הצמיחה כאן שום איבר תעופה משמעותי.

אהוד בנאי
לעומת זאת, יש לא מעט אתרוגים בזמר העברי: טעם וריח בכפיפה אחת. אני זוכר היטב איך התרגשתי לפני לא מעט שנים, כששמעתי לראשונה ברדיו את "סיגל נחמיאס" של אריאל הורוביץ: "במבצעים יוצרת קשר /", שר אריאל בטון באלאדיסטי, "אחת יפה בשם שרית / הבאנו לקבורה שתי בירות נשר / בכוס בשרית…". נו, נו, כשהמוזיקה אוחזת בציצית ראשן של המילים ואלה, מצדן, כל כך מדייקות ומדליקות, מה הפלא שהשיר, על חרוזיו ועל חזיזיו, ממריא אל על? וכשאהוד בנאי כותב לאמו או לאהובתו: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת / בטרם תשכיביני לישון", המילים הנפלאות כאילו מסתדרות בלי הלחן, אבל כשהוא מגיע אנחנו מבינים עד כמה הוא מפרש לנו, בדרכו הייצרית, את מה שהמילים לא העזו או לא יכלו לומר עד הסוף.

קובי אוז

גם כשקובי אוז שר לפני כמה שנים על הבחורה הבועתית ("ואת בתוך הג'יפ שלך / את שומעת סטריאו / ומונו בחוץ בשחור ולבן"), המוזיקה האתרוגית ריככה לסוכריות את החצץ שהמילים ניסו להטיח. מוזיקה הרמונית היא בכלל יסוד מרכך, ולא פעם נטמעים טקסטים מרירים או מתריסים בתוך לוח השידורים הפנימי שלנו בזכות הציפוי המתוק שבו הם עטופים, כמו "שחמט" ("חייל שחור מכה חייל לבן") של חנוך לוין, על עטיפתו המוזיקלית הנפלאה (אלכס כגן).

שירי הזמר מזן ההדס, יש בהם ריח טוב של מילים ואין בהם טעם משובח של מוזיקה. אבל אולי עדיף שלא נדבר בהם, נניח להם להיות נחבאים אל כליהם, להישכח קמעא קמעא, לשוב אל ביתם שבספר הכתוב, או להימוג כליל. כשהלחן גרוע, המילים מתפטרות והולכות הביתה.

המדרש העתיק על ארבעת המינים מקווה, שהקדוש ברוך הוא יקשור את כולם לאגודה אחת. תקוותי הצנועה היא, שבכל מה שנוגע לזמר העברי נמשיך אנחנו דווקא להפריד, כל אחד על פי טעמו, בין אתרוגים לערבי נחל ולתמרים, לא נירתע מהעמדת ההדס במקומו המכובד הראוי לו, וכש"אחרי החגים יתחדש הכול", כפי שכתבה ושרה מלכת האתרוגים, נעמי שמר, ו"יתחדשו וישובו ימי החול", נדע להבחין בין קול לקול.

הופיע לראשונה ביום ה' 1.10.09 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

דרשה לקראת יום הכיפורים תשע"ד

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב [דורית צמרת בלחנו של חיים ברקני]
החיטה צומחת שוב בביצוע האשקולית של בית השיטה

אנחנו הילדים של תחילת שנות החמישים / אחד אחד אנחנו חוצים עכשיו את ראשית שנות השישים / משילים מעלינו תאים ויכולות ותקוות גנוזות / ויש לנו בגזע חיינו טבעות שמנות וטבעות רזות / כל אחת ואחד לפי מסלולה האישי / אבל לכולנו טבעת אחת עוטת שחורים / הטבעת של מלחמת יום הכיפורים

היינו, בערך, בני עשרים / בוגרי בית ספר, שנת-שירות, צעירים מתפזרים / לכל עבר / מי במים, מי באוויר, מי בטנק, מי בנגמ"ש / מי שרגְלִי ומי שפָּרַש / כמו רבים לפנינו ואחרינו / אולי לא מלח הארץ אבל גם בררָה לא / בסך הכל היינו דור עסוק בשלו / סוף שנות הששים הסוערות / עם לט איט בי, וודסטוק וגיטרות שרות / מלחמת ששת הימים עברה מעלינו / וכשנגמרה מלחמת ההתשה / היתה הרגשה / שדברים מסתדרים / שבמשמרת שלנו לא ישרקו כדורים
(וְהָיָה קֶט סְטִיבֶנְס / הַיּוֹם מוּסְלְמִי וְאָז סוּפִי אַנְגְּלִי / בַּבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל Morning Has Broken / הָיִיתִי מְאַבֵּד אֶת הַהַכָּרָה / עַל הַדֶּשֶׁא / בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר / כְּשֶׁמֵּתֵי הַמִּלְחָמָה עוֹד הָיוּ / בְּדַרְכָּם / לִפְנֵי שֶׁכָּלוּ הַשָּׁמַיִם / לִפְנֵי שֶׁכָּלָה צְבָאָם)
כשהתגייסנו לצבא (או הלכנו לשנת-השירות שלפניו) יכולנו לשמוע ברדיו גם את "בן יפה נולד" של אהוד מנור ונורית הירש (מקום 18 במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל), ש"מבקרים הגיעו", לכבודו, "מכל עבר", ואחרי שירד הגשם, כפי שכתב מנור, "החיטה נבטה בשדות השבר". החרוז השלם, העצֵל והקלוקל הזה, אני זוכר, עשה לי רע (ועושה לי רע עד היום). ה"שבר" המקראי המיותר הזה ייבש, מבחינתי, את החיטה הנובטת בשיר עצוב ודי בנאלי, שעד היום שואב את עיקר כוחו מן המציאות והשכול המשפחתי בתוכם נולד ולא מן המלים בהן נכתב.
כשהשתחררנו (מי שזכה) מן הצבא, אחרי המלחמה, כבר כתבה דורית צמרת מבית השיטה את "החיטה צומחת שוב", אבל רק כמה שנים אחר כך, בלחנו המפעים של חיים ברקני משער הגולן, התחיל השיר הנפלא הזה את מסעו אל הפרהסיה הישראלית. כאן לא היו שדות שבר, אבל היה שבר בשדות, והחרוזים המרומזים, העדינים, ניסו לאחות אותו בתוך יריעת השיר. הלחן של חיים ברקני לא מתבכיין, לא לוחץ בכוח על דוושת הדמעות, ולכן גורר בכי ומבעיר בי דמע. מה שנצעק שם ("מדוע לא מלאו עשרים לנער?") נלחש כאן כ"עפר מר", מתגלם ב"עיט" (שמתחרז ב"בית", על גבול הקיטש, אבל בלי לעבור את הגבול) או חורז (בהרפתקנות מדויקת) "יופי שעוד לא היה כָּמוֹהוּ" ב"חרובים וזית וגלבוע".
בתחילת הבית השלישי של Morning Has Broken, בסוף השורה הראשונה, יש לסטיבנס מין פיתול קל בקול, חצי פַאלסֶט, רעידה ווקאלית קצרה. אחרי יותר מארבעים שנה אני עדיין ממתין לה על הדשא, עדיין קשוב. והחיטה צומחת שוב.

מדרש "מפטיר יונה" תשע"ב

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע ביום 6.10.2011 ב"הזמן הירוק"

קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. [יונה, ג', 2]

לריבונו של עולם אין שום בעיה עם נינווה, העיר הגדולה. יש לו בעיה עם יונה, הנביא הקטן. לנינווה רק צריך לרמוז וכבר היא שבה מדרכה הרעה וזוכה במחילה אלוהית. יונה הוא אגוז הרבה יותר קשה. השליחות המוטלת עליו ("קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא אליה…") היא, בעצם, פח יקוש לרגליו. הוא המטרה, הוא התכלית.
נינווה/אוניה/ נון (= דג)/קיקיון – אלה ארבע פינות הלוח עליו משחק ריבונו שחמט עם נביאו יונה, מכה בו ומחנך אותו, בלי הרבה תקווה להצלחה. גם הוא יודע שיונה הוא הטיפוס הכי מגעיל בממלכה.
יונה, כמו איוב (לפניו? אחריו?) בטוח שהוא מבין את הדרך בה אלוהים בוחש את התה העולמי, ויש לו השגות בנדון. יונה, לא תאמינו, הרבה יותר קשוח מריבונו. אלוהים הוא אב קפדן, אך רחום וסלחן. תנו לו חיבוק אחד, חיוך, כמה מלים של חרטה והתנצלות כנה, הבטחה שזו הפעם האחרונה, והוא כבר ישנה סולם, יחליף את המנגינה, ישעה עונש ויסיר עננה. יונה,לעומתו, מכה רק בתוף: מי שחטא – חייב לחטוף. אל תבלבל אותי עם הרעיון הזה של התשובה, הוא נוזף באלוהיו, זה לא לכבודך, וגם לא לכבודי. זה יותר מדי יהודי.
מה שמעניין את אלוהים הוא הלב של יונה, הלב הקטן, העקוב, המאכסן בחדריו את חופש הבחירה הארור, צלם האל שבאדם. נינווה היא תירוץ, האוניה היא כלי, הדג הוא שוט והקיקיון הוא גזר. ריבונו לא בוחל בשום תרגיל. המטרה: השתנות פנימית של יונה, עד כדי הפנמת הרעיון שיש תשובה בעולם, שאלוהים ואדם יכולים לשוב מדרכם ולהינחם על הרעה.
מהרגע שיונה חוטא ובורח הוא מצפה – בהתאם להשקפת עולמו – לעונש. כשהסערה פוקדת את הספינה בה הוא נוסע הוא אינו מבקש רחמים. זה בניגוד לעקרונותיו. אפילו הנון, הדג, אינו מצנן את זעפו. יונה מקפיד לא להשתנות עד סוף הספר. מאמצי החינוך עולים בתוהו. נינווה חטאה, שבה מדרכה הרעה ובתגובה אלוהים "שב מחרון אפו". מי יודע, אולי כ ך עובד אלוהים בעולם, אומר לנו ספר יונה. אנחנו, המאזינים לקריאתו של הספר בבית הכנסת, בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אולי מפנימים זאת, משנים סולם, מחליפים מנגינה, אך הנביא, נאמן לביטחונו האפל, ממשיך לדבוק בדרכו השגורה ולא יסטה ממנה כחוט השערה. יונה, כבר אמרתי, הוא צרה צרורה.

דרשה ל"מפטיר" יונה תשע"א

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע לראשונה ביום 17.9.2010 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. [יונה, א', 15]

כחום היום / בשעת תפילת מנחה / בעוד הצום כבד והלשון צחיחה / מוצא אדם יהודי קצת מנוחה / דווקא ב"הפטרה", בספר יונה / הנביא הכי מעצבן בתנ"ך / קוראים לזה "מפטיר יונה" / כי כשמגיעים לסיומו של הספר נפטרים לכל השנה / מיונה / נודניק של נביא / משתמט / בן אמיתי אבל לא דובר אמת / אידיאולוג מאובן / איש לא מובן / אפילו הדג לא רצה בו / הקיקיון התייבש על ידו / משבית שמחות שכמותו / אכלו לו שתו לו / נביא דמיקולו / כל שנה, כמו רוכל / מוכר אותו מוסר השכל / על כוחה של תשובה / פעולתה של חרטה / גדולתה של סליחה / ואז / כחום היום / בשעת תפילת מנחה / בעוד הצום כבד והלשון צחיחה / מוצא בו אדם יהודי הבטחה נכוחה / שלא לשוא / הרעב / שיש תקומה / מן הצמא / שיפה תשובה לכפר עוון / להאיר פנים / להשיב לב אב על בנים / לקבל מחילה / ואם נינווה הגדולה / ניצלה / אף לנו לא תקרה תקלה / וניכתב כולנו לחיים טובים ולישועה גדולה

לא כך הדבר אצלי / בבית הכנסת שלי / כאן הקריאה מסתיימת באמצע הספר / בפסוקנו הנחמד / כשנושאים את יונה ומטילים אותו לים / עם ההמשך איני משתף פעולה / כאילו אינו קיים / לא דג / לא תפילה / לא הצלה / לא השפלה / לא תקרית הקיקיון האומללה / אצלי יש סירוב מוחלט לכל הדברים הללו / אצלי התמונה קופאת ברגע בו רוחו של יונה הנישא והמוטל / מרחפת על פני המים / הרגע בו הבורח מאדונו משלים עם אובדנו / משלם בחייו את מחיר עוונו / רגע לפני שהדג בולע / לפני שה"הפי אנד" עובד / לפני שהים עומד / הרגע אליו כיוון האל מן ההתחלה / הרגע של החלחלה / של הייסורים המתהפכים / של שרירי הכאב הנמתחים / הרגע של ההבנה כי הכל השתבש / ועכשיו מי במים ומי באש

ואולי, בעצם, כך הדבר: / בירכתי הספינה אני יושב / בשולי הסער הגדול אני בורח / מבקש / אל תשליכני מפניך כעוף הפורח / אל תשסה בי דג / אל תפתני בקיקיון / לא בשעת רחמים / לא בין השמשות / אין לי בקשות / זולת אחת / שלא אשאר בלעדיךָ / שאוכל לברוח, עד סוף ימי, כמו שלמה בן גבירול / ממךָ אלֶיךָ.