אסופת השלושים

רבותי נברך
לִרְחִימָתָא דְאִיהִי שְׁפִירְתָּא בְחִיזוּ וּשְׁפִירְתָּא בְרֵיוָא, כלומר, לאהובה שהיא יפת מראה ויפת תואר, וְאִיהִי טְמִירָתָא בִטְמִירוּ גוֹ הֵיכְלָא דִילָהּ, כלומר,
המשך
ניסיון לתפילה
עַתָּה כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה רוֹבֶצֶת מְרוּצָה עַל מַחְצֶלֶת הַלֵּב מְכַשְׁכֶשֶׁת כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא נָגְסָה בַּבָּשָׂר אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר מַה שֶּׁמֵּעוֹלָם לֹא יָכֹלְתִּי
המשך
היום על החוף
היום, על החוף, בהליכה מתונה / מדרום תל אביב אל צפונה / מימיני העיר בסאונה / משמאלי החול והים /
המשך
לא הלך לי עם גברת פילוסופיה
בחיי שניסיתי, אבל הכרכים הירוקים של תולדות הפילוסופיה החדשה (ש. ה. ברגמן) נבלו בחדרי על המדף, קירקגור צעק עלי כשלא
המשך
האידיאה
הָאִידֵיאָה שֶׁל הַשִּׁיר מְחַפֶּשֶׂת סֻלָּם לָרֶדֶת אֶל אַדְמַת הָהֲבָרוֹת הָאִידֵיאָה שֶׁל הָאֱלֹהִים מְחַפֶּשֶׂת אֶבֶן לַחֲרֹת הָאִידֵיאָה שֶׁל הַכְּאֵב מְחַפֶּשֶׂת נֶפֶשׁ
המשך
איך ללמד תנ"ך
איך, למען השם, ללמד תנ"ך / איך לרבֵּע את העיגול / איך לפתות את ראש הצב / שיגיח משריונו /
המשך
חלום מחלחל
בהיותי ילד סיפר לי אבי, חזור וספֵּר, אודות מאורע יוצא דופן שאירע לו בנעוריו. לא אגזים אם אומר שהסיפור חִלחל
המשך
דתילוני
אדם דתילוני, מה יש לו בחייו? / קם בבוקר בלי אלוהיו / מניח ראשו בלילה על כרית ספקותיו / ובין
המשך

רבותי נברך

לִרְחִימָתָא דְאִיהִי שְׁפִירְתָּא בְחִיזוּ וּשְׁפִירְתָּא בְרֵיוָא, כלומר, לאהובה שהיא יפת מראה ויפת תואר, וְאִיהִי טְמִירָתָא בִטְמִירוּ גוֹ הֵיכְלָא דִילָהּ, כלומר, היא נסתרת בסתר ההיכל שלה, וְאִית לָהּ רְחִימָא יְחִידָאָה, כלומר, יש לה אוהב יחיד, דְלָא יַדְעִין בֵיהּ בְנֵי נָשָׁא, כלומר, שאין בני אדם מכירים בו, אֶלָּא אִיהוּ בִטְמִירוּ, כלומר, הוא בסתר.
כך, בהסתתרות כפולה, נפתח המשל המפורסם של ספר הזוהר, בפרשת "משפטים", שנמשליו הם, אולי, התורה-שבכתב (ההיכל), החידה המתנוצצת בתוך פרשותיה ופסוקיה (בת המלך המסתתרת בארמונה) והדרשן העקשן הטורח על פיענוחה (האוהב היחיד). וכשם שהנסיכה היא הסוד המסתתר בהיכל, אומר לנו המספר, כך מסתתר אוהבה של הנסיכה בין שאר בני האדם, דְלָא יַדְעִין בֵיהּ, כמעט כמו שהתורה-בכתב אינה "יודעת" אודות הסוד המתנוצץ ומתפוצץ בתוכה.
גם הנערה המתדפקת בליל סערה על שערי הארמון (ב"הנסיכה על העדשה" של אנדרסן) אינה יודעת, אולי, על היותה "נסיכה אמיתית". "הו, זה היה נורא", היא מספרת למארחיה בבוקר אודות שנתה הטרופה על גבי עשרים מזרנים ועשרים כסתות, "בקושי עצמתי עין כל הלילה. איני יודעת מה היה במיטה. משהו קשה היה מונח מתחתי ועכשיו אני מלאה בחבּורות כחולות ושחורות. כל כך כאב לי." הסוד האצור במהותה – אמֶת נסיכותה – נחשף תודות לאותם שלושה גרגרי אפונה קשים, שהונחו מתחת לכל המזרנים והכסתות על ידי המלכה-האם הזקנה.
בשיחה השביעית של הרב מנחם פרומן ז"ל (בספרון הקטן, הנפלא, המוזר, המעצבן, החופר, המאיר, שהופיע לא מכבר בעריכת בנו יוסי) מספר הרב: איך התחלתי ללמוד זוהר? הייתי עובד בלילות בשמירה על אתר בנייה ליד גבעת רם בירושלים. בסוף הלילה הייתי בא לבית הכנסת הספרדי הסמוך, ושם היינו שותים תה עם נענע וקוראים זוהר מתוך ספר עם אותיות גדולות. אני מבטיח לכם שהם לא הבינו כלום ממה שהם קראו! אני עוד לא הגעתי למדרגה הזאת…
איך יתחברו להם כאן היפהפייה המסתתרת, הנסיכה המקטרת והאותיות הגדולות של בית הכנסת הספרדי? איך ייטמנו יחדיו לפרוח בעפרה התחוח של אותה ערוגה? איני יודע. עוד לא הגעתי למדרגה.

ברנר

"אני", כותב גיבורו של ברנר (ברומאן "מכאן ומכאן", שמאז הופעתו חלפו כבר יותר ממאה שנה), "בהנאה חריפה ותאוותנית, הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן הדור את ה'אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא. עוד היום הייתי עושה זאת: מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזוייפים עד לבלי השאיר זכר. כי הגאווה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת התוכן לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות המזויפות לא תועלנה כלום." זה מכאן.
אבל יש גם מכאן [ב"מכתב ארוך שלח לי"]: "איזו יהדות?! לפעמים, אמנם, נדמה לי, שבכל הקונצפּציה של חיינו, חיי העברים שבכל המקומות ובכל הזמנים, מתלונן איזה סוד מוזר, חי, כולל, מסובך, קשה, שכינתי, הסובל ומעונה, הבוער ואינו אוכּל – צפורת כלואה, מרוטה המסתירה את פניה בכנפיה ומבקשת רחמים… קדקוד-ראשי מתהפך, אחי."
הוי ברנר ברנר / איש אֵש / ציפור מתלוננת / עבְרי בּועֵר / מצד אחד לא משאיר זכר, מגרד ומוחק / ומן הצד השני / בסוד השכינתי טובל ובוכה / ואני מסתכל במתרחש אצלנו היום ומצטרף למוחקים / בלי הנאה חריפה ותאוותנית / זה לא ברנר, זה אני / אבל כשהמליצות הלאומיות מטשטשות את הזהות האזרחית / כשהמדינה עושה שרירים מיותרים / כולֵאת מהגרים / רודפת זרים / כשההתפארות היהדותית מפוררת את אחוות היהודים / מבתרת את אחדות הניגודים / גם הכיפה מתהפכת לפסוק לאומי מזויף / רודפת באף / כיפות אחרות / מדירה נשים / מקדשת כיבושים / אומרת לרע טוב ולטוב רע / ממרקרת מלים פוגעניות במקרא / מקרקרת כתרנגול בלהות / מדמה לראות / משיח על כל גבעה / ואני, יותר ממאה שנה אחרי ברנר, אנא אני בא
ועם כל זאת, גם בי פועם / ה"נדמה לי" של ברנר / הסוד הכולל / אף אם בא לברך ונמצא מקלל / הסוד המוזר, החי / בו אני קשור אל אחי / אל יהודֵי סימן הקריאה / המושכים אותי לתהליך אבדון מתמשך / סורקים במסרקות ברזל / את קודקוד ראשי המתהפך.

מורים

כשלמדתי ב"ארנים" / לפני רבות בשנים / היו לי מורים רבים, ומורות / על חלקם דילגתי כדלג על מהמורות / אבל מכולם שאבתי מלוא חופניים / תורה המשולה למים
שיעור אחד, של ציפורה כגן, בוער בי עד עצם היום הזה. ציפורה לימדה אותנו בתחומי ספרות האגדה והמדרש, שרשרת של שעורים לא ממש ממוקדים, אבל מנוקדים בלהט ובהשראה. אצלה הבנתי שאליעזר בן הורקנוס, התנא הגדול, אינו שונה, עקרונית, מרסקולניקוב של דוסטוייבסקי או תהילה של עגנון: חי בתחומי הטקסט ושוצף בעורקי החיים.
אבל השיעור הבלתי נשכח ההוא עסק בכלל במישהו אחר. היה זה ערב חורפי. ציפורה נכנסה לכיתה יחד עם טיפות הגשם ומשבי הרוח. מישהו שאל שאלה ולצורך התשובה הזכירה המורה, כלאחר יד, את שמו של צוּנְץ ואז, משראתה את סימן השאלה מטפס על פנינו הנבוכים, פצחה בשיעור – כך הסתבר לאחר מעשה – אודות האיש ומפעלו. מה שתוכנן (?) נסוג מפני הצונץ המזדמן, ומה שלמדתי אז לא למדתי שוב, כך, עד עצם היום הזה.
ציפורה כגן דיברה על צונץ כדבר נערה מאוהבת אודות ידיד-נפשה / העלתה אותו באוב / החזירה לו חוב / חיבקה אותו במִלֶיה / העתירה עליו את שבחיה / תיארה את חייו ומסירותו ועקשנותו וצדקתו העמוקה שיצאה לאור / שרה לו שירי מזמור / וזה היה כל כך לא מסודר / וכל כך יפה להלֵל / ציפור לא צייצה / קיבוצניק לא השתעל / כשציפורה כגן דיברה / בחוץ נשבה רוח קרה / הגשם נטף מצמרת עד שורש / נעו כמתפללים עצי החורש / וצונץ, הוי צונץ / בחליפתו המעונבת / עלה אלינו כשמואל מן הקלחת / כדי לתת ולא כדי לקחת
כך צריך ללמד / כשהיֶדע מציף / כשהרוח הסוערת בחוץ נוגעת ברוח השוצפת בפְנים / כשקלסתר המורה אפוף זרזיפי אורה / כשהכיתה היא סינַי והמורה נותנת תורה
ואם תרצו לדעת מי הוא אותו יום טוב ליפמן צונץ / מה פעל בכוחות עצמו ומה חבריו פעלו / גַגְלוּ ותְגלוּ.

אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה באמת שלא נתערבב, שנהיה "לבד" או "בהפרדה", היה צריך למצוא פטנט אחר

אצל יגאל מוסינזון ירון מפקד, תמר יפה, אהוד שמן, עוזי רזה ומנשה תימני. אצל נעמי שמר האיילה חוּמה וקלה, החמור שתקן ואפור והבדואי (הזקן) חכם ומסכן. אצל יעקב אורלנד היא רוקמת לו בערב כותונת והוא נוהג ביום את עגלתה. ההטייה העדתית, הלאומית, המגדרית, לא מריעה בשופר היסטרי אלא מפעפעת בנימים.
שמץ משיחות עוברי-אורח ברחוב: "אבל תבדוק טוב טוב אם היא יהודייה אורגינלית או סתם רוסיה"; "אין לי יותר כוח למרוקאית הזו"; "מהפרסי הזה לא תראה שקל בחיים"; "פולניוּת זה אופי, לא מוֹצָא"; "תני לי לעשות את החנייה הזאת"; "בתור קיבוצניק אתה דווקא אחְלָה".
"אחת הסיבות שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל" (יודע אתר 'יד לאחים' לספר לנו), "היא שנוכל לדור בה לבד, בהפרדה מאומות העולם כדי לא להתערבב עמהם." אם זאת היתה כוונתו של הקדוש ברוך הוא, אין ספק שנכשל כישלון חרוץ, בימים עברו וכיום הזה. לא רק ששמשון התפלש עם פלישתיות ודויד רווה דודים עם מואביות, אלא תמיד תמיד ישבנו (כשישבנו) על אדמתנו בחברתם של בעלי זהות שונה מאיתנו, כנענים, שומרונים, פגנים למיניהם, נוצרים, מוסלמים ועוד. אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה באמת שלא נתערבב, שנהיה "לבד" או "בהפרדה", היה צריך למצוא פטנט אחר, כמו כוכב לכת נפרד, או פלנטה מבודדת.
בכלל, היהודים הללו, שיודעים בדייקנות מדהימה מה אלוהים התכוון או מתכוון (ממש כאחיהם הנוצרים או המוסלמים, שיודעים אף הם, באותה דייקנות ממש, למה הוא התכוון או מתכוון) – מוציאים אותי מן הכלים המעטים שעוד נותרו לי. יהודים של סימני קריאה, של רתיעה דתית-לאומית-גזעית מן הזר המאיים, מן ה"גוי" המוחלט כמו מן היהודי ה"לא אורגינלי", מכל מי שאינו בדיוק. מה שמתחיל "בהפרדה מאומות העולם" מחלחל פנימה אל הפְרדות פנימיות על רקע עדתי, מגדרי, חברתי.
איזו מדינה אנחנו עתידים להעביר לבנותינו ולבנינו אחרינו? שדות שנאה מלבלבים ברחובות, מפעפעים אל הרשתות החברתיות. פסוקי תנ"ך נוראים זוכים לציטוט נִקלה, מועלים על נס. השלטון מסית. העם מוּסת. ההגה מוּסט. שישו ושמחו ביום השבת.

בצלמו

הסערה לא איחרה להגיע. אמנם, הנושא כולו היה בבחינת הלכה שאינה רלוונטית בהווה המאובק שלנו, אך כיוון שרבים וטובים בינינו צופים בתקווה אל אותו יום בלתי-נמנע בו הגשם המשיחי יטהר את עולמנו, עוררה תשובתו ההלכתית (באתר "כי-פח") של הרב מני באו התרגשות-רבתי.
ועל מה געשו הרוחות? הרב באו העז לומר בתשובתו, שלכשיגיע היום בו יוגשו מנחות ויוקרבו קורבנות בבית המקדש בירושלים, יהיה צורך לשקול בכובד ראש את האיסור הגורף של התורה (ויקרא כ"א) הקובע כי "כל איש אשר בו מום, מזרע אהרון הכהן, לא יגש להקריב". בעלֵי המומים אחֵינו הם, כתב הרב בתשובתו, בצלם אלוה נבראו, ובהגיע השעה המקוּוָה ההיא נצטרך לבדוק ולמצוא את הדרכים ההלכתיות על פיהן ניתן יהיה להכשירם לבוא אל המזבח הקדוש, כשאר בני אהרון.
קולות הנפץ והזעקה לא איחרו לבוא. האתר הפופולארי "כי-פח" נפל פעמיים במשך יממה שלמה. הרב באו הואשם ב"רפורמיות", בכפירה בקדושת התורה, בכניעה לרוחות הזמן, בעמימות הלכתית מסוכנת, בחנופה לתרבות המערב. עצומות-נגד של רבנים הופצו ברשת. "אסור להיות עמום / בנוגע לבעלי המום", הופץ סטיקר ברחבי שכונות ירושלמיות. מן העבר השני של הקלחת לא טמנו יד בצלחת: תהלוכות מחאה של גיבנים ופִּסחים התקיימו ברחבי הארץ, תחת הסיסמא: "גם לנו מגיע לִמְלוֹק!" בתגובה על כך הודיע אחד מראשי מכינת "אֵלִי אֵלִי" (על שמו של חנן שנס) שלא יעלה על הדעת ושהגיעו מים עד רפש.
נו, נו. אפילו ראש הממשלה הופיע בהדר סגוליותו בוידיאו פייסבוק קצרצר, וחשף יחס חם במיוחד לגִבְּנים ופִסחים באשר הם.
גלי הסערה היו כה גבוהים, עד שכמה טיפות נגעו בגלימתו הצחורה של הקדוש ברוך הוא, אי שם בשמי השמים. ריבונו הביט מטה. ימינו נגעה כלאחר יד בגיבנתו הצנועה. בצליעה קלה הגיע אל פינת הקפה, שם המתינו לו, כמדי יום, משה, ישוע, מוחמד ופו הדב. גם הם נרטבו קמעא.
מה אני יכול לעשות, רטן ריבונו. באמת הגיעו מים, ענה לו משה באנחה. מוחמד שתק במבוכה. ישוע חיוכו כבש. ופו, כמובן, ליקק דבש.

רשימות

רשימת חלק מן הדברים בהם איני מאמין: שאלוהים ברא עולם בששה ימים; שנח בשביעי; שיצר אדם מן העפר; שחילץ מצלעו את האישה; שהנחש דיבר עברית; שאדם מת בגיל תשע מאות ושלושים שנה; שנֹחַ היה ושהיו לו שלושה בנים; שתרח הלך לכנען; שאברם הגיע לכנען; ששרה אחרי בְלוֹתה ילדה את יצחק; שאלוהים אמר לאברהם להעלות אותו לעולה; שיעקב עשה ליוסף כתונת פסים; שיוסף היה מִשְנה למלך מצרים; שיצאנו; שקיבלנו; שנדדנו ארבעים שנה; ששמש בגבעון דום וירח בעמק איילון; שיש השגחה פרטית; שיש השגחה כללית; שאלוהים בחר בנו מכל העמים; וקידש אותנו ורצה בנו; שיש משיח; שיבוא משיח; שתהיה תחיית המתים; שיש עולם הבא; שיש בו גן עדן; וגיהינום; שצדיק וטוב לו; שרשע ורע לו; שהארץ עומדת על ארבעה פילים; שהנפילים היו בארץ; שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות; שירושלים היא מרכז העולם; שיש מרכז לעולם; שיוסף קבור בקבר יוסף; שאדם הראשון קבור במערת המכפלה; שרחל קבורה בקבר רחל; שאליהו עלה השמימה במרכבת אש; שנורית הלכה לשחק עם ילד אחר אחרי שנתתי לה פרח (לא הגיוני); שאלישע החייה את בן השונמית; ששמשון החריב את מקדש דגון; שהקשת בשמים היא אות אלוהי; שיונה חי בבטן הדג; שהדג; שכתבי-יד לא נשרפים; שרבי אליעזר ידע לנטוע קישואים; ולעקור; שהארץ לעולם עומדת; שלבעל שם טוב הייתה קפיצת הדרך; שאברהם אבינו התפלל שחרית; שיצחק התפלל מנחה; שיעקב התפלל ערבית; שחוני הוריד גשם; ואליהו; ואשתו של אבא חלקיה; שאלוהים רב חסד; שאלוהים פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל ריבעים; שאתונו של בלעם דיברה עברית; שירד מן; שמשה הכה בסלע ויצאו ממנו מים; שביום הראשון; וביום השני; והשלישי; והרביעי; והחמישי; והשישי; שאנחנו יותר; שהם פחות; שיש תוכנית אלוהית; שהכל ניתן להסבר הגיוני; שמה שהיה הוא שיהיה; שאין חדש תחת השמש; שהבל הבלים הכל הבל; שאני ואפסי עוד.
רשימת הדברים שאני מאמין בהם: יש סוד בעולם. יש סוד בעולם.
רשימת הדברים שאני יודע: אני יהודי; את אוהבת אותי.

סמוטראקי II

לֶחֶם טָרִי, חֶמְאָה, דְּבָשׁ
עוֹד קָפֶה
עַכָּבִישׁ הַזְּמַן
אֶת חוּטָיו טוֹוֶה
עוֹד מְעַט יִקָּחֵנוּ כִּזְבוּב
יִשָֹׂא שְׁלָלוֹ
אֲבָל לֹא כָּעֵת.
עַכְשָׁיו עוֹד לֹא.

סמוטראקי II

אֵצֶל כְּרִיסְטוֹס בֶּחָצֵר
צִיקָדוֹת שָׁרוֹת
הַזְּמַן מְפַכְפֶּךְ בַּנַּחַל
מִלִּים נִקְשָׁרוֹת
זוֹ אֶל זוֹ בְּחוּטֵי
הַבֹּקֶר הַקָּם
עוֹד רֶגַע יֵעוֹר מִשְׁנָתוֹ
הַלֵּב הַנִּרְדָּם.

סמוטראקי עם אפרת

מָה שֶׁהִשְׁתָנָה
וּמָה שֶׁלֹּא.
עָבְרָה שָׁנָה
הַיָּם בִּכְחוֹלוֹ
אֲנִי בְּשֶׁלָּךְ
אַת בְּשֶׁלִּי
יוֹמִי בְּחוּלֵךְ
יוֹמֵךְ בְּחוּלִי
וּבַלַּיְלָה הוֹמִים הַגַּלִּים
בִּשְׁנָתֵנוּ יַחְדָיו.
עָבְרָה שָׁנָה.
הָפַכְנוּ דָּף