מורים

כשלמדתי ב"ארנים" / לפני רבות בשנים / היו לי מורים רבים, ומורות / על חלקם דילגתי כדלג על מהמורות / אבל מכולם שאבתי מלוא חופניים / תורה המשולה למים
שיעור אחד, של ציפורה כגן, בוער בי עד עצם היום הזה. ציפורה לימדה אותנו בתחומי ספרות האגדה והמדרש, שרשרת של שעורים לא ממש ממוקדים, אבל מנוקדים בלהט ובהשראה. אצלה הבנתי שאליעזר בן הורקנוס, התנא הגדול, אינו שונה, עקרונית, מרסקולניקוב של דוסטוייבסקי או תהילה של עגנון: חי בתחומי הטקסט ושוצף בעורקי החיים.
אבל השיעור הבלתי נשכח ההוא עסק בכלל במישהו אחר. היה זה ערב חורפי. ציפורה נכנסה לכיתה יחד עם טיפות הגשם ומשבי הרוח. מישהו שאל שאלה ולצורך התשובה הזכירה המורה, כלאחר יד, את שמו של צוּנְץ ואז, משראתה את סימן השאלה מטפס על פנינו הנבוכים, פצחה בשיעור – כך הסתבר לאחר מעשה – אודות האיש ומפעלו. מה שתוכנן (?) נסוג מפני הצונץ המזדמן, ומה שלמדתי אז לא למדתי שוב, כך, עד עצם היום הזה.
ציפורה כגן דיברה על צונץ כדבר נערה מאוהבת אודות ידיד-נפשה / העלתה אותו באוב / החזירה לו חוב / חיבקה אותו במִלֶיה / העתירה עליו את שבחיה / תיארה את חייו ומסירותו ועקשנותו וצדקתו העמוקה שיצאה לאור / שרה לו שירי מזמור / וזה היה כל כך לא מסודר / וכל כך יפה להלֵל / ציפור לא צייצה / קיבוצניק לא השתעל / כשציפורה כגן דיברה / בחוץ נשבה רוח קרה / הגשם נטף מצמרת עד שורש / נעו כמתפללים עצי החורש / וצונץ, הוי צונץ / בחליפתו המעונבת / עלה אלינו כשמואל מן הקלחת / כדי לתת ולא כדי לקחת
כך צריך ללמד / כשהיֶדע מציף / כשהרוח הסוערת בחוץ נוגעת ברוח השוצפת בפְנים / כשקלסתר המורה אפוף זרזיפי אורה / כשהכיתה היא סינַי והמורה נותנת תורה
ואם תרצו לדעת מי הוא אותו יום טוב ליפמן צונץ / מה פעל בכוחות עצמו ומה חבריו פעלו / גַגְלוּ ותְגלוּ.

השאר תגובה