שנה למותו של בארי / רמי אלוני

לפני כשנה הלך לעולמו בארי, בן קיבוץ משמר השרון וחבר קיבוץ גבעת חיים איחוד.
במנוחת הצהרים, ליד אהובתו אפרת, נדם ליבו, מת מות צדיקים, והוא בן 65 שנים.
מורה ומחנך היה בארי, לימדנו בבית הספר האזורי, שלנו, במעגן מיכאל. עשרות שנים הלכנו יחדיו.
ידען גדול היה. מורה יצירתי ומבריק שתלמידיו הלכו אחריו. בכישרון ובעדינות ניגן על כינור, היה משורר רגיש, שואל שאלות, מטיל הספק, זועק הזעקה וגם מתייסר. שתקן היה וגם איש הדיבור והדיאלוג האנושי. מנהל ויכוח, עומד ונאבק על דעותיו ולעיתים שילם על כך מחירים.
דייקן וביקורתי היה כלפי עצמו וכלפי הזולת ועוד יותר כלפי חבריו – בעקבות סיפור שכתבתי, כתב לי בארי: "זרוק את הסיפור לפח – זכור, זאת הערת אוהב".
בחרדת קודש התייחס לשפה העברית, למילה הכתובה.
כל חייו תלמיד, תלמיד חכם
אהבתו הגדולה הייתה משפחתו. באהבה, במסירות ובחום אנושי גידל את ילדיו יחד עם שוש והוא מחבק, מחבק ומחבק. צוחק בקול רם וגם מזיל דמעה מתוך אושר ונחת.
ראיתי וחשתי את אהבתו הגדולה לרעייתו שולה, ועוד יותר בזמן מחלתה. בארי תמך, ליטף, אהב וטיפל במסירות שאין למעלה ממנה, וכך יום יום, לילה לילה, ימים, שבועות וחודשים. בארי נשא את שולה על כפיים עד יום מותה.
שנה קשה עברה על בארי לאחר מותה של שולה, הוא אָבֵל, חנוק מדמעות, מתגעגע, עצוב וגם מלמד, לומד ויוצר.
בעלמא, הוא הכיר את אפרת, שמחת החיים חזרה אליו, עיניו בהקו וצחוקו העדין פרץ שוב ושוב.
אהב את אפרת, סיפר לי עליה עוד ועוד. איש אוהב היה בארי.
באחת משיחותנו האחרונות, דיברנו על סיפרה המרגש, המרעיד את הלב (כדברי עמוס עוז), של נורית גרץ – ים ביני ובינך, זהו סיפור אהבה ענק וכל כך עצוב.
עם לכתו של בארי, שהיה לי כאח מתוך בחירה, אני כל כך עצוב.

שיהיה זכרו ברוך לעד

השאר תגובה