חלום מחלחל

בהיותי ילד סיפר לי אבי, חזור וספֵּר, אודות מאורע יוצא דופן שאירע לו בנעוריו. לא אגזים אם אומר שהסיפור חִלחל בי, נמהל בדמי, השתתף בעיצובי הרוחני, היה לסיפור מכונן בחיי. לימים, עם פטירתו של אבא, בזמן ה"שבעה", שיתפתי את אחיי ואחיותיי בחוויותיי, ונעניתי בהשתאות עולצת: אבל זה לא אירע באמת! אבא ז"ל סיפר לך חלום שחלם!
זאת סיפרתי השבוע לתלמידותיי ולתלמידיי בהישאלי, חזור והישאל, איך ייתכן שהחוּמָש הוא הספר החשוב ביותר בעולמי בעוד אני, כפי שהן מבינות והם מבינים, איני מאמין שעולמנו נברא בששה ימים או שאכן אירעה, בפועל ממש, יציאת מצרים או שנבקע, בפועל ממש, הים לשניים או שנשמעו, בפועל ממש, קולות וברקים בעת מתנה, בפועל ממש, של התורה בהר סיני הבוער כולו באש.
החומש הוא החלום של אבא והאירוע האמיתי הוא עצם חלימתו, עצם נביעתו של החלום מתוך עצמוּתו הרוחנית. עוצמת חִלחולו של הסיפור אל מחזור הדם שבי אינה נפגמת מחמת מקורו החלומי. תודעתו החולמת של אבי היא עוגן מספיק לספינת חיי המשייטת בין נחשולי הקיום.
עַמי, אמותיי ואבותיי, מספר לי בחומש את חלומו הגדול, הנפלא, המסובך, עתיר הפרדוקסים, ואני, אח נאמן לאחיי ואחיותיי, מסב עמם אל שולחן השבת, אוכל עמם את מצוֹת הפסח, חוגג עמם את ליל מתן התורה, ובלבי חיבה גמורה אל כל מי מהם שמאמין באמונה שלמה כי המסופר בחומש הרי הוא אמת לאמיתה בפועל ממש, ויודע אני שמחמת חיבתם אלי די להם במה שדי לי – בהכרתי המוחלטת בעצם הֵחלמו של החלום, כי "אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים" (תירגם סוקולוב את המשפט החותם של אלטנוילנד), אלא "כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום."
הנה כי כן, החלום המכונן שסיפר לי אבי לא שווא ידבר: "לֹא שָׁוְא דִּבְּרוּ מוֹרִים נֶאְדָּרִים / דִּבְרֵי אֱמוּנָה וָחֹק", כתב נתן החכם ב"חגיגת קיץ", לפני יותר ממחצית המאה. והירח של יהודה עמיחי, כְּכַד גדול, מטֶה את עצמו ומשקֶה את שנתי הצמֵאה.

השאר תגובה