יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה!

אָבִי הִדְלִיק נֵרוֹת לִי אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לָי,
וְשַׁמָּש לוֹ אֲבוּקָה – לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי:
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה – פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה! [ח. נ. ביאליק, "לכבוד החנוכה"]

ביאליק הוא תמיד ביאליק, גם בשיר ילדים תמים למראה ואולי דווקא בו. האב מדליק נרות, האם נותנת לביבה, המורה מביא כִּרְכָּר ( = סביבון) והדוד נותן פרוטה. איש מהם אינו מדבר (בשיר), ובכל זאת יודע הילד "לכבוד מי" ומוסר זאת בששון לקהל שומעיו הדמיוני: "לכבוד החנוכה".
מי בכל זאת סיפר לו (בשיר)? האב והמורה, כי לנרות-האב הצטרפו הברכות המסורתיות, מסַפרות הסיפור, על סביבון-המורה רשומות המלים הידועות, עיקרו של הסיפור, וכל הידע המילולי הזה ממשמע בשִטפו גם את הלביבה הנלעסת והפרוטה המחוקה – לכבוד החנוכה.
השיר מתנדנד בין שני קטבים: הקוטב הפרטי, קוטב הטף – ארבע פעמים "לי"! – והקוטב המשותף, של החג הציבורי. ארבע פעמים חג הילד מן ה"לי", דרך ה"יודעים אתם" (ולכן גם 'יהודים אתם') אל ה"חנוכה", שהופך, על כן, דרך הידע והלימוד, גם לחג החניכה וההתחנכות, ומשנה את הילד-הדובר, מניה וביה, מתלמיד-משמיע למורה-משמיע לקהל שומעיו…
שיר עברי זה של ביאליק, כל משפחה יהודית באשר היא יכולה לאמצו אל חיקה. אין בו מרד ואין בו התרסה – כולו מסורת. ובכן, אם כך, האם ביאליק הוא תמיד ביאליק? הנה, ב-1927, במלאת עשרים וחמש שנים לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז, נושא ביאליק נאום מהפכני עוצר נשימה אודות עולמו ועולמנו, ובו הוא סח לנו כך: "עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר – – – התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמֵת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמִתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחַיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו."
ביאליק צופה (מבקש, מנבא, מציע, דורש), את שיבת המכבים-הקנאים, שאת אש גבורתם וברק-מלכותם המסורת התלמודית-רבנית נוטה לטשטש בעזרת כד-קטן-שַמְנו-נתן – עם התחייה הלאומית הציונית – אל לב הסיפור החנוכאי. ביאליק רוצה להעלות ממעמקי ההיסטוריה את הסיפור המתאים לדורותינו – גבורה לאומית, עבודה לאומית, גאולה לאומית – ולהפוך אותו למשמעות המרכזית של סמלי החג. בבשורה הדתית של משיחי השקר, הוא אומר, הסתתר "שקר קדוש" לאומי, שאותו אפשר לאמֵת "בעבודתנו ובקורבנותינו" ובמשמעות חגֵנו.
ועכשיו אני מבין איך ביאליק הוא תמיד ביאליק – נרות-האב, לביבת-האם, סביבון-המורה ופרוטת-הדוד נמסרים לילד, בשיר התמים שלנו, ללא מישמוע כלל, מלבד אחד, המתחרז בכולם: "לכבוד החנוכה!" הילד-הדובר, בתום חניכתו, לכשיגדל, בהגיע המחר, הוא יֵדע – מקווה החוזה-המשורר – להעניק לחנוכתו את המשמעויות הגנוזות בהן יבחר.

הנרות הללו

בסידור תפלת ישראל שבא לי בירושה מאבי, והוא סדר התפלה לפי מנהג קהילות החסידים (לרבות חסידי חב"ד) והוא נוסח האר"י ז"ל הנקרא בפי העם נוסח ספרד, בצירוף תוספות שהושמטו בידי הצנזור ותפילות הנהוגות במדינת ישראל, סודר ונערך בידי דניאל גולדשמידט, אני מוצא שלושה נטפי-נר ישנים בעמ' 255, בו מופיע סדר הדלקת נר חנוכה.
בזמן ההדלקה או אחריה – כפי שמדריך המסדר והעורך את המשתמשים בסידורו – אומרים:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת (נ"א עַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים) וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל-יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל-שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל-נִסֶּיךּ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ (נ"א וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ).

נטפי הנר, ככתמי היין ב"הגדה", הן קלקלות קלות שהזמן גרמן והזמן הפכן, במחרוזת המשפחתית, מתאונה לפנינה. אבי ז"ל הקפיד שסלסול "ועל ישועותיך" (סיום הפיוט כמנהגו) יחפוף לזמן הדלקתו של הנר האחרון, כך שכולנו עקבנו בעניין אחרי השתנות הקצב האיטי המתמשך בו הושר הפיוט בימי ההדלקה הראשונים (מעט נרות והרבה מלים) למרוץ קצבי עצבני במקצת בימי ההדלקה האחרונים, כשריבוי הנרות מיעט, כביכול, את המלים, עד שלעתים היה צורך להמתין עם השמש הנוטף מעל הנר השביעי או השמיני לנפלאות ולישועות שתגענה ותתלכדנה עם הנר הבוער לצליל המתוק והמתמשך שאחריו משתרך לו, ללא לחצי תזמון וקצב, "מעוז צור ישועתי".
ההליכה המתואמת בשני המסלולים, זה של הנרות וזה של המלים, יש לה שורש עמוק בפיוט עצמו. אנחנו מדליקים את הנרות כי יש לנו מלים של תודה והלל. המלים הן כעין הלהבה המרחפת מעל הנר והנרות הם בבחינת נר ואות. מה שאין לנו (רשות להשתמש) הוא צדו האחר של מה שיש לנו (רשות לראות), מה שהיה לנו (בימים ההם) חוזר על עצמו (בזמן הזה). הנס הגדול, הכי גדול, הנפלאות שעשית לאבותינו, היא העובדה שיש לנו אבות, שבזכותם אנחנו בנים.
וכך, מדי שנה, בעמדי מברך במחיצת בניי, אני זוכר את עצמי – ילד קטן בקבוצת (=קיבוץ) משמר השרון – מביט באבי המברך, מאזין לקולו עת הוא מאזן בנרו ובשירו את האש והמלים, מודה ומהלל, מקיים בזמן הזה ומכוון אל הימים ההם והימים הללו, מטה נר מטפטף לצרוב דף בסידור, שותל בי ניגון.

פורסם לראשונה באתר "פיוט"

קדיש לראש ממשלה שנרצח

מִדֵּי שָׁנָה מִתְרַחֵק בְּשָׁנָה שְׁלֵמָה הַלַּיְלָה בּוֹ נִרְצַח יִצְחָק רַבִּין
לִפְנֵי שָׁנָה זֶה הָיָה קָרוֹב יוֹתֵר

וּבַשָּׁנָה הַבָּאָה זֶה יִהְיֶה רָחוֹק יוֹתֵר
וְלָכֵן הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה שׁוֹנֶה מִזֶּה שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
וְגַם הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה יִהְיֶה שׁוֹנֶה
וְעַכְשָׁו הַכְּאֵב שֶׁל עַכְשָׁו

מָה הוּא הַכְּאֵב הַזֶּה?
הֲרֵי רַבִּים מֵתוּ וְרַבִּים יָמוּתוּ
מֵהֵם שֶׁהִכַּרְנוּ וּמֵהֵם שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ, שֶׁאָהַבְנוּ וְשֶׁלֹּא אָהַבְנוּ
וְכָל אֶחָד יָקָר לְיָקִירָיו וּזָכוּר לְזוֹכְרָיו

וְכָל אֶחָד הוּא עוֹלָם מָלֵא שֶׁל אָדָם
וּלְכָל אֶחָד נֶפֶשׁ וְגוּף פָּנִים וְדָם

וְהַדָּם שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁנִּרְצַח הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק עִם הַשָּׁנִים
וּמִדֵּי שָׁנָה, בַּסְּתָו, אֲנַחְנוּ מַחֲזִירִים אוֹתוֹ אֵלֵינוּ
אֶת אֲחִינוּ יִצְחָק, הָרָצוּחַ, הַמֻּטָּל בְּכִכָּר הַלֵּב
וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַחֲיוֹתוֹ אֶלָּא לְזוֹכְרוֹ בִּלְבַד
שֶׁעָמַד בְּרָאשֵׁנוּ וְיָצָא בְּרֹאשׁ צִבְאוֹתֵינוּ
וְהָיָה בַּנָּאי גָּדוֹל שֶׁל עַצְמָאוּתֵנוּ
וְאֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ רָצַח אֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ
קָם עַל אַחֶינוּ יִצְחָק
בְּשִׂנְאָה, בְּרֹעַ, בְּנִימוּקֵי תּוֹעֵבָה
וַאֲנִי, אַנָּה אֲנִי בָא

וְשׁוּב סְתָו, וְשׁוּב אָנוּ זוֹכְרִים אֶת יִצְחָק הַמֵּת
וְכָל עוֹד נִזְכֹּר הוּא לֹא יָמוּת בֶּאֱמֶת.

ניכוש

בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְאָבִי זִכְרוֹ לִבְרָכָה עָסַקְתִּי בְּנִכּוּשׁ
זִכְרוֹנוֹת
הָיִיתִי בּוֹדֵד כִּיסוֹד חָדָשׁ בַּמַּעֲרֶכֶת שֶׁל מֶנְדֶלְיָב
זֶה עַתָּה הִגַּעְתִּי
מִן הַכִּסֵא הֶעָמוּם בְּעֹמֶק כִּתָה י' הִבָּטְתִי בַּלּוּחַ
וְלֹא הֵבָנְתִּי דָּבָר
הַמּוֹרֶה לְכִימִיָה חֵרֵף וְגִדֵּף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים
וַאֲנִי הָיִיתִי אָבוּד בְּתוֹךְ תּוּגָה תַּפּוּזִית מְתוּקָה
הוֹגֶה בַּקּוֹנְצֶ'רְטוֹ גְּרוֹסוֹ שֶׁל קוֹרֶלִי
מוּקַע עִמָּךְ אֲהוּבָתִי
אֶל דִיסוֹנַנְס עָמֹק
מִכָּל מַה שֶׁיָּדַעְתִּי.

הָעִקָּר הָיָה לֹא לְאַחֵר לְקַבָּלַת הַשַּׁבָּת
כָּל מְחִיר הָיָה כְּדַאי
אֲפִילוּ לְעָזְבֵךְ
יְשֵׁנָה עַל כָּרִית מִשִּׁיר שֶׁל לֵאוֹנַרְד כֹּהֶן
מְבַזְבֶּזֶת אוֹתִי בַּחֲלוֹמוֹת
פּוֹדָה אוֹתִי לַשַּׁוְא מִלֵּכָה דּוֹדִי
כַּלָּה לִקְרָאתִי כְּטוֹב עָלַיִךְ לִבֵּךְ
כְּטוֹב לִבִּי הָרָץ אֵלָיִךְ מְרַקֵּד עַל חָצָץ
הַזְּמַן הַמֵּמִית.

חַרְדּוֹן הַזְּמַן
דִּינוֹזָאוֹר גַּמָּדִי רְצִינִי כָּל כָּךְ
הֵזִיז רֹאשׁוֹ
לְרַגְלָיו מִנְעָלִים שְׁחוֹרִים שֶׁל זֶפֶת
הוּא רָאָה אוֹתָנוּ בְּלִי לִרְאוֹת
אוֹתָנוּ
הַכֹּל הָיָה אָבוּד מֵרֹאשׁ
הַכֹּל הָיָה כָּל כָּךְ
הָיִינוּ שְׁתֵי כְּנָפָיִם שֶׁל צִפּוֹר אַחַת
בְּחֹשֶׁךְ מִסְתּוֹרִי שֶׁל נְעוּרִים
בַּמַּסָּע
אֶל הַכְּאֵב הַמָּתוֹק הַהוּא לִמְצֹא בּוֹ
קֵן.

חֹדֶשׁ לִפְנֵי הַמַּדִּים נִצְלַבְתִּי אֶל אַשׁ וְקַבָּק
כָּל כָּךְ מִקְרִי וְכָּל כָּךְ
הֶכְרֵחִי
וְלֹא הָיָה אִישׁ עִמדי בְּהִוָּדְעִי אֶל עַצְמִי

אֶל הַקּוֹלְנוֹעַ הַהוּא בְּתֵל-אָבִיב נִכְנַסְתִּי
בַּפַּעַם הַשְּׁלֹש מֵאוֹת
לִרְאוֹת אֶת צוֹלֶלֶת צְהוּבָּה
מֵאָז לֹא הִתְמַכַּרְתִּי כָּל כָּךְ לְסֶרֶט אֶחָד
מִפַּעַם לְפַעַם הָיִיתִי יוֹתֵר
מְיֻסָּר
הַמּוּסִיקָה כְּבָר נִבְלְלָה בִּי
הָאַקּוֹרְדִים הַמֻּשְׁלָמִים עֲשׂוּ בִי כָּלָה
הָיִיתִי מְבֹהָל
הַיֹּפִי כְּתַעַר תּוֹבְעָנִי
חָתַךְ אֶת גְּרוֹנִי

וְהָיָה קֶט סְטִיבֶנְס
הַיּוֹם מוּסְלְמִי וְאָז סוּפִי אַנְגְּלִי
בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי שֶׁל Morning Has Broken
הָיִיתִי מְאַבֵּד אֶת הַהַכָּרָה
עַל הַדֶּשֶׁא
בַּיּוֹם הַשִּׁשִׁי בַּבֹּקֶר
כְּשֶׁמֵּתֵי הַמִּלְחָמָה עוֹד הָיוּ
בְּדַרְכָּם
לִפְנֵי שֶׁכָּלוּ הַשָּׁמַיִם
לִפְנֵי שֶׁכָּלָה צְבָאָם

הַסִּפְרוּת הָרוּסִית הָיְתָּה אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת
אֲבָל בַּיִת בּוֹעֵר בָּאֵשׁ
מָצָאתִי רַק בְּהֶמִינְגְוֶוי
הַנַּעֲרָה בֶּהָרִים כְּמוֹ פִּילִים לְבָנִים שִׁבְּשָׁה בִּי
מַעֲרְכוֹת חֵרוּם
בָּעַמּוּד הַאַחֲרוֹן שֶׁל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ
רָעַדְתִּי בְּכֹל הַגּוּף
מִיֹּפִי וּכְאֵב
הָיִיתִי נַעַר
הָיִיתִי נוֹחַ לְהִסָּחֵף
הָיִיתִי גַּל קוֹלֵחַ
הָיִיתִי עוֹף פּוֹרֵחַ
לְהִטָּרֵף

בְּלֵילוֹת חֹרֶף גְּשׁוּמִים הָיִינוּ רוֹקְדִּים
בְּשֶׁפֶךְ נַחַל אַלֶכְּסַנְדֶּר
מְרִימִים מַטְבֵּעוֹת בּוּרִים
אֶל אַרְנָק הָרֶשֶׁת
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים שָׁטְפוּ עָבְרוּ מֵאָז
וַעֲדָיִן בְּאַפִּי רֵיחַ הַשְּׁפָכִים
וּמִתַּחַת לִזְרוֹעִי עֲדָיִן סוֹמֵר
הַקַּשְׂקָשׂ הַנִּסְתָּר הַמְּסָרֵב לְהִנָּתֵק
גַּם אַחֲרֵי שָׁלֹשׁ שְׁטִיפוֹת עָזוֹת שֶׁל מַיִּם חַמִּים
גַּם אַחֲרֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה שֶׁל מְשִׁיכָה בְּרֶשֶׁת מְתוּחָה
שֶׁל שִׁכְחָה

בְּתֹם לֵיל הַסֵּדֶר יָצַאתִי הַחוּצָה אֶל אָבִיב רָחוּץ
קָרַנְתִּי לְאִטִּי אֶת הַיִּפְעָה הָאוֹרָטוֹרִית שֶׁל
יְהוּדָה שָׁרֵת
זַךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה עִרְבֵּב בִּי מַשְׁקָאוֹת אֲסוּרִים
צָעַדְתִי עַל מַרְבָד בּוֹעֵר
קָרוֹב מְאֵי פַּעַם לְהִתְפַּעֲמוּת דָּתִית
מִימִינִי שְׁבִיל הֶחָלָב וּמִשְּׂמֹאלִי הָיָּרֵחַ הַמָּלֵא שֶׁל
הָאֹשֶׁר
הָיִיתִי תַיִּשׁ קָדוֹשׁ
הָיִיתִי הִילָה רַבָּתִי
הָיִיתִי נָכוֹן כְּבָר אָז
לְמוֹתִי

כָּתַבְתִּי וְקָטַפְתִּי בְּאוֹתוֹ
כֹּבֶד רֹאשׁ
הַהַחְלָטָה אִם לְהַפִּיל אֶת הַסֻּלָם מִבַּחוּץ
אוֹ לְהַשְׁחִילוֹ אֶל תּוֹךְ הַנּוֹף הַמִּתְבַּקֵּעַ
הָיְתָה הַרֲת גּוֹרָל כְּמוֹ הַנְּפִילָה הַגְּדוֹלָה אֶל תּוֹךְ
הַמִּלִים
לְהִתְכּוֹפֵף עַד אָבְדָן הָאֲחִיזָה אֶל הַצֵּרוּף
הַתַּפּוּזִי שֶׁל חֲרוּזֵי הַבֹּסֶר
וּבְתַרְמִיל מִתְפַּקֵּעַ לָרֶדֶת
אֶל הַמֵּיכָל הַפָּעוּר כְּפֶה
לוֹחֵשׁ לִי עֲווֹנוֹת עֹקֶץ פָּגוּם
שִׁירָה עֲרֵבָה שֶׁל קַיִּץ נִצְחִי בְּעוֹלָם
הַשּׁוּרוּת הַמֻּטְרָפוֹת שֶׁל עֲצֵי וָלֵנְסִיָּה זָבֵי דְּבָשׁ
וְחֶסֶד.

בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְאָבִי אֲנִי מְנַכֵּשׁ אֶת חַיַּי
אֲנִי זוֹכֵר
אֲנִי חוֹזֵר
אֲנִי חַי.

עוד מעט חודשיים

אם תבואי עכשיו
מהר מהר נאסוף את כל הבגדים מן הגמ"ח
לא נתחשב

העציצים ישובו אל המקומות בהם הנחת אותם
הסכו"ם יסודר
השיש יצוחצח לקראתך

אם תבואי עכשיו
מהר מהר יסודרו נעליים ומעילים
צעיפים ירוצו מרתון להספיק אליך

מחרוזות וטבעות יפזזו במהירות האור
אל המגרה
דבר לא יחסר בבואך חזרה

הבור בלב יתמלא בסוכריות חדווה מתוקות
וכל הרפש הדומע יהיה כלא היה כלא היה
סיוטי לילה ובוקר

מוראות המתנה
המוות בכחול מכחולו
אבל את לא

בארי צימרמן – נובמבר 2014

אלוהים

וְאוּלַי הוּא כַּזֶּה שְׁלֵימָזְל
(לְיָד הַשֻּׁלְחָן
מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ: הַעֲבֵר אֶת הַמֶּלַח
לְכָאן

וְהוּא גּוֹרֵף בַּדֶּרֶךְ יַם וּמְלוֹאוֹ
דַּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן
נִגָּפִים בְּשַׁרְווּלוֹ)

אוּלַי זֶה הַסּוֹד
וְאוּלַי לֹא.

איש איש

אִישׁ אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם
בְּשַׁעַר מִשֶּׁלּוֹ
מִי בְּשַׁעַר הַלֵּב, מִי בְּסַרְטָן
וּמִי בִּשְׁאַר מְחִילוֹת

מָה תְּהֵא מַחֲלָתִי, שְׁעָרִי
אֶל הַסָּתוּם הַנִּפְעָר
בְּאֵיזֶה צַעַר אָבוֹא
בְּאֵיזוֹ אֵשׁ אֶבְעַר?

בַּבֵּינְתַיִם שֶׁל הַחַיִים אֲנִי רוֹחֵץ
בַּזְּמַן הַמָּתוֹק
מְחוֹל הַפַּרְפָּר בַּשֶׁמֶשׁ
אוֹמֵר לִי: שְׁתוֹק.

סוכות תשס"ד / 11.10.03

אוקטובר

אָז
לֹא הָלַכְתִּי לְבַקֵּר

שָׁם בַּבַּיִת הָיָה הַמָּוֶת
חוֹטֵב עֵצִים בַּיַּעַר

וַאֲנִי עוֹדִי נַעַר
לֹא נִכְנַסְתִּי

עוֹד מְעַט אַרְבָּעִים שָׁנָה
לַמִּלְחָמָה

כְּבַר אֵין אֶת מִי לְבַקֵּר
אִמּוֹ אָבִיו

עַכְשָׁו בְּבֵיתִי אֲנִי
יוֹשֵׁב

מִתְמַלֵּא
מָוֶת