יהודי חַלוני

אני לא "חילוני". המילה הזאת צורמת באזני. עם זאת, אני גם לא בדיוק "דתי". יש יהודים "דתיים" שאני חש קירבה גדולה אל יהדותם, ויש יהודים "חילוניים" שיהדותם אינה נוחה לי. בקצרה קצתי במינוחים הללו, שאינם ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי. והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, "חילוניים", "דתיים" כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד-אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשרי, יהודי חלוני אני.

איש איש

אִישׁ אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם
בְּשַׁעַר מִשֶּׁלּוֹ
מִי בְּשַׁעַר הַלֵּב, מִי בְּסַרְטָן
וּמִי בִּשְׁאַר מְחִילוֹת

מָה תְּהֵא מַחֲלָתִי, שְׁעָרִי
אֶל הַסָּתוּם הַנִּפְעָר
בְּאֵיזֶה צַעַר אָבוֹא
בְּאֵיזוֹ אֵשׁ אֶבְעַר?

בַּבֵּינְתַיִם שֶׁל הַחַיִים אֲנִי רוֹחֵץ
בַּזְּמַן הַמָּתוֹק
מְחוֹל הַפַּרְפָּר בַּשֶׁמֶשׁ
אוֹמֵר לִי: שְׁתוֹק.

אַתָּה הַבְּרֵאשִׁית בָּרָא.

הוי מדרש מדרש

הוֹי מִדְרָשׁ מִדְרָשׁ
שֶׁקֶר עָמוֹק
שֵׁיקֶר שֶׁל פְּסוּקִים
בֵּיִת אֲרִיזָה שֶׁל תֵּבוֹת

אַתָּה שִׁכָּרוֹן
אַתָּה זִכְרוֹן עָבָר מִתּוֹךְ
דָּבָר
הֵמְיַת אוֹתִּיוֹת מִתְפָּרְעוֹת
בִּכְלוּב
לִבְלוּב קֶרֶשׁ לֶעָנָף
נִצַּת נוֹצוֹת לְכָנָף

בֵּן צִפּוֹר בֵּן בְּעוֹר בֵּן חֲמוֹר
אֶצְלֵךָ עוֹמְדִים בַּתּוֹר
טוֹבְלִים בִּיאוֹר שֶׁל אוֹר
מִתְבַּאֲרִים וּבוֹעֲרִים

אֶשָּׂא עֵינֵי אֶל הַהוֹרִים
פְּסוּקִים עֲסוּקִים
מְדֻשְׁנֵי עֹנֶג
סְפוּגֵי אֱמֶת לְהַחֲרִיד

הוֹי מִדְרָשׁ מִדְרָשׁ
הַלְעִיטֵנִי מִן הָאָדָם הָאָדָם הַזֶּה
הַשְׁכִּירֵנִי וְאֶשְׁכָּר
מִטּוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ
לִירֵאֶיךָ
בֹּא אֵלַי רַמַּאי נֶחְמָד
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד
דְּרוֹר תִּקְרָא
פְּסוּקֵי מִקְרָא
אַל תִּירָא
אַל תָּעוּף בַּחֲזָרָה
אַתָּה תּוֹרָה
אַתָּה שְׂכָרָהּ

דתילוני

אדם דתילוני, מה יש לו בחייו? / קם בבוקר בלי אלוהיו / מניח ראשו בלילה על כרית ספקותיו / ובין לבין מוכֵר ונמכר בשוּקֵי הימים / מחפש ניחומים / בזרועות השכל הישר / בחיק האֶפשר / עוטה אדרת אליהו / אך שוקע בנבואת הַפּוּךְ הרך / בעזרת השם יתבָּרָח
אדם דתילוני, מה יש לו בבקריו? / הוא יצחק והוא אברהם והוא שני נעריו / הוא אשת לוט ודבורה ודוד ומשה וצדקיהו והבית אשר נחרב / הוא האור של היום הראשון / הוא ירדן והוא פישון / עיבל וגריזים / אתון בלעם וגְדי עִזים / כל הדורות מתנקזים / אל תוכו / בבואו ובבורחו / חציו מקולל וחציו מבורך / והכל בעזרת השם יתבָּרָח
אדם דתילוני, מה יש לו בגילו? / מה הֵמה בשבילו / אוצרות גנוזים, ירושת אמהות ואבות / שטרות ישנים, בלויי-מגע, ממורטטים / והוא הרי כל כך צעיר, מלך אסור ברהטים / זה עתה הגיח ממחילות שפינוזה וקאנט / וכבר הוא כאן / מידאס לא-מידתי / ממיר את השטר הדתי / בעובר לסוחר מעודכן / כל מקום בו תדרוך כף רגלו / לוֹ יהיה / או לא / חושק בכל, מפתֵח יכולות / מטפס אל צוקי מקרא / עושה סנפלינג אל תהומות גמרא / סיפורי חסידים עושים לו את זה / אבל יש חוזה / חתום, ברית כרותה בדם / בינו ובין בִּינת האדם / את פיתויי החירפון הוא טומן עמוק במגירה / כמו יצר ממש רע / אוזר עוז וגבורה / בעזרת השם יתבָּרָח
אדם דתילוני, מה יש לו בערבו? / לא מלך הוא / גם לא ליצן חצר / איש גולה מארצו וממולדתו / מחולל פלאי-מדרש בדתו / מעלה דגי זהב בחכתו / ובו בזמן נופל ברשת חירותו / לא על חרבו / קצת כמו הנסיך הקטן / מטפח שושנה, מתידד עם שועל / וסופו נופל על החול הרך / בעזרת השם / יתבָּרָח

חלום מחלחל

בהיותי ילד סיפר לי אבי, חזור וספֵּר, אודות מאורע יוצא דופן שאירע לו בנעוריו. לא אגזים אם אומר שהסיפור חִלחל בי, נמהל בדמי, השתתף בעיצובי הרוחני, היה לסיפור מכונן בחיי. לימים, עם פטירתו של אבא, בזמן ה"שבעה", שיתפתי את אחיי ואחיותיי בחוויותיי, ונעניתי בהשתאות עולצת: אבל זה לא אירע באמת! אבא ז"ל סיפר לך חלום שחלם!
זאת סיפרתי השבוע לתלמידותיי ולתלמידיי בהישאלי, חזור והישאל, איך ייתכן שהחוּמָש הוא הספר החשוב ביותר בעולמי בעוד אני, כפי שהן מבינות והם מבינים, איני מאמין שעולמנו נברא בששה ימים או שאכן אירעה, בפועל ממש, יציאת מצרים או שנבקע, בפועל ממש, הים לשניים או שנשמעו, בפועל ממש, קולות וברקים בעת מתנה, בפועל ממש, של התורה בהר סיני הבוער כולו באש.
החומש הוא החלום של אבא והאירוע האמיתי הוא עצם חלימתו, עצם נביעתו של החלום מתוך עצמוּתו הרוחנית. עוצמת חִלחולו של הסיפור אל מחזור הדם שבי אינה נפגמת מחמת מקורו החלומי. תודעתו החולמת של אבי היא עוגן מספיק לספינת חיי המשייטת בין נחשולי הקיום.
עַמי, אמותיי ואבותיי, מספר לי בחומש את חלומו הגדול, הנפלא, המסובך, עתיר הפרדוקסים, ואני, אח נאמן לאחיי ואחיותיי, מסב עמם אל שולחן השבת, אוכל עמם את מצוֹת הפסח, חוגג עמם את ליל מתן התורה, ובלבי חיבה גמורה אל כל מי מהם שמאמין באמונה שלמה כי המסופר בחומש הרי הוא אמת לאמיתה בפועל ממש, ויודע אני שמחמת חיבתם אלי די להם במה שדי לי – בהכרתי המוחלטת בעצם הֵחלמו של החלום, כי "אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים" (תירגם סוקולוב את המשפט החותם של אלטנוילנד), אלא "כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום."
הנה כי כן, החלום המכונן שסיפר לי אבי לא שווא ידבר: "לֹא שָׁוְא דִּבְּרוּ מוֹרִים נֶאְדָּרִים / דִּבְרֵי אֱמוּנָה וָחֹק", כתב נתן החכם ב"חגיגת קיץ", לפני יותר ממחצית המאה. והירח של יהודה עמיחי, כְּכַד גדול, מטֶה את עצמו ומשקֶה את שנתי הצמֵאה.

איך ללמד תנ"ך

איך, למען השם, ללמד תנ"ך / איך לרבֵּע את העיגול / איך לפתות את ראש הצב / שיגיח משריונו / איך לדובב שפתי ישָנים בתחביר עדכני / לזרות ברוח הערב מוץ פרשָׁני / לִשְׂרות בלילה עם מלאך-פְּשָׁט עצבני / ועם צפרירי בוקר להתעורר לעבודת הקורא / להיות דרשן, להיות מורה
איך ללכת עם רות "אחרי הקוצרים" / לשמוע את משה אומר את "אלה הדברים" / לראות מרחוק את חמורו העגום של אברהם בדרך אל ההר / לשתות קפה שחור באוהלה של הגר / לקחת מסְפָּר ולעמוד בתור עם נביאי הבעל והאשֵרה מול מאכלת אליהו בנחל קישון / לנדוד עם קין בעוון הרצח הראשון / לבכות בבאר שבע עם עשו המרומה / ללכת לישון בבית אֵל עִם יעקב / לקום בעין-דור עם בעלת האוב
איך להוריד את אלוהים על הברכיים / שיתחנן אף הוא על חייו הניגָרים / כמו יואב האוחז בקרנות המזבח / כמו פלטיאל בן ליש ההולך עד בַֹּחוּרים / איך לסקול את הסוקלים / לתלות את התולים / לטהֵר את המלים / מזֶפת האלימות / לנקז את הדם השפוך / איך לטייל בשדות עוּץ עם איוב הזקן שכבר שכח / את ספור המסגרת / את הפואנטה של הסרט / איך ההשגחה הטובה / בגדה בו בעבור חופן גאווה
איך, למען השם, ללמד תנ"ך / כמו הירח של זלדה / כמו הכלנית / איך להטיל בדוִד חנית / שָׁאוּלית והפעם לפגוע / איך לתרֵץ את הרוע / לעדֵן את הרצח / לחבוש פצע / למרוח פולידין של שפיות / על המיתולוגיה המטורפת שהמַטְנו על עצמנו / שאלמלא היא לא היינו כאן / ומשסוף סוף עלינו ובאנו / רק אלינו תשוקתה / לאכֵּל אותנו במיצֵי תורתה / לגרור אותנו אל פְּשַט שְׁפטֶיה / להקים עלינו את מלכיה ושופטיה / בני החַיִל / לוַתֵּר על האיִל / ואז, בשעת הדְחַק / לשחוט אותנו כיצחק

האידיאה

הָאִידֵיאָה שֶׁל הַשִּׁיר מְחַפֶּשֶׂת
סֻלָּם לָרֶדֶת אֶל אַדְמַת
הָהֲבָרוֹת
הָאִידֵיאָה שֶׁל הָאֱלֹהִים מְחַפֶּשֶׂת
אֶבֶן לַחֲרֹת
הָאִידֵיאָה שֶׁל הַכְּאֵב מְחַפֶּשֶׂת
נֶפֶשׁ לְבָרוֹת
הָאִידֵיאָה שֶׁל הָאֹשֶׁר מְחַפֶּשֶׂת
אוֹתָנוּ בְּנֵרוֹת
חַפְּשִׂי חַפְּשִׂי

לא הלך לי עם גברת פילוסופיה

בחיי שניסיתי, אבל הכרכים הירוקים של תולדות הפילוסופיה החדשה (ש. ה. ברגמן) נבלו בחדרי על המדף, קירקגור צעק עלי כשלא תפסתי חיל ורעדה, ויטגנשטיין שתק לי, קאנט לא ספר אותי ממטר, אפלטון התעטף בתוגה, הֶגֶל התגלגל מצחוק כשנרדמתי כאנטי-תיזה בעמוד השלישי. שפינוזה. לא הלך לי עם גברת פילוסופיה. וזו לא את. זה אני.
השירה דווקא חייכה אלי את חיוכה הדק. עמיחי היה מורה מצוין, אצל ע. הלל התאמנתי בשורות רחבות, את רחל נכשלתי להלחין כשהבנתי שהיא בעצמה מעֵין מוצרט, אלתרמן היה באך ולאה גולדברג היתה שיבולת ירוקת העין. מה שנמנע ממני בספרי הפילוסופיה נמצא לי בספרי השירה: מגע רוח ברוח והבנה אינטואיטיבית.
בתחומי הפילוסופיה הפכתי לקורא-כריכות ולרכלן. אנקדוטה טובה על אוגוסטינוס, רכילות על הוסֶרל, פכים קטנים מעולמו של קאנט, סיכומים קצרים שיבהירו לי אחת ולתמיד את ההבדל בין עולם אריסטוטלי לעולם אפלטוני שלא לדבר על הניאו- והפוסט-, שמחמת היעדר השכלה בסיסית ניערתי מעלי כגורי כלבים טורדניים.
רשימת הרומנים הקלאסיים שלא קראתי נשרכת אחרי כזנבו של תנין. איך יכול להיות שלא קראת, איך יכול להיות שלא ראית, איך יכול להיות שלא שמעת, איך יכול להיות שלא היית, כלומר, שלא באמת חיית. אבל אני, אני נחבא אל הכלים כשאול, מנער מעלי כל מיני שמואלים טרחניים. לא רוצה להיות מלך או אבימלך, רק לשוב הביתה בשלום עם אתונות אבי, להיות נער אורווה בין ערימות החציר לשקתות המים.
אבל ראיתי בפעם החמישית את "החברים של ניקולא" וקראתי בפעם העשירית את "החייל האמיץ שוויק", ובפעם החמש עשרה את "המאסטר ומרגריטה" ואת "הכל מואר" (הסרט לא הספר) אני יכול לדקלם מתוך שינה. ומה זה אומר עלי, איש מבוגר קל דעת שכמוני, עצלן כרוני, מפונק, חסר תואר, דֹב פּוֹתֶה, חובב דבש, שאינו מסוגל לשוב ולקרוא ב"קומדיה האנושית" של סארויאן מחמת בכי משניק כבר בעמוד השני, כאילו איני יודע שהוֹמֶר ימות ודיאנה וספנגלר יחיו ויוליסס הקטן ינופף בידו לשלום אל איש שחור השר ברכבת את שובו הביתה הביתה.

היום על החוף

היום, על החוף, בהליכה מתונה / מדרום תל אביב אל צפונה / מימיני העיר בסאונה / משמאלי החול והים / מעלי ברק השמים / ומולי / שִׁפְעַת האדם / תיירת, זקן, צעיר וילד / טובעים כולם בים של אור / ועל פני כל התכלת
קילפתי את התיירת מצעיפה / הפרדתי תפוז מקליפה / נטלתי מן הזקן המדדה את מקלו / הורדתי מן הצעיר המזוקן את תרמילו / מן הילד את מעילו / הנחתי צעיף ומקל ותרמיל ומעיל בתוך הדלי / ערבבתי נמרצות עם חפצי שלי / ובעוד הוַלס השני של שוסטקוביץ' רוקד לי באוזניים / כשהטרומבונים נכנסים / החזרתי הכל, מעשה ניסים / בלי להתבלבל / לילד מעילו / לצעיר תרמילו / לזקן את המקל / לתיירת צעיפה / לתפוזי-אדם את חומת הקליפה
כי מאז שביאליק תלה עלַי דלי / בְּיֵש לִי גָּן וּבְאֵר יֵשׁ לִי / אני בטירונות מתמשכת, מוצמד לדלי / אוסף קליפות / מתיר עטיפות / הולך בין הטיפות / מנסה לעמוד על טיב האתה / לבודד את הפרט בתוך הכִּתה / למצוא את בר הנפש בתוך מוץ הכיסוי / לחשוף את הפתיל הנסתר עליו בוערת הנשמה / את המה העמוק שבלב המהומה
אך לא תמיד זה מצליח לי / ולאורך ימים ושנים / פעמים רבות האנושות מכהה לי פנים / הופכת למבוי סתום / ואני בוהה בה, קהה ואטום / כאילו נותרתי בלי / כאילו שכחתי שיש לי דלי / לא מסוגל להניח בו קליפות / לא יכול לנַפּות / נפש מגוף / עפעוף מפרצוף / לוקה במאֵרת ההכללה / מבוסס ברפש ההנחות המוקדמות / מסרב להניח בתוך הדלי / את רודנות המוּסכמוֹת
אבל היום, על החוף, אני הלכתי וזה הלך / לא שפעת אדם, לא המון אלמוני / אלא היו כולם והייתי אני / הדלי התמלא והתרוקן / צעיף של תיירת, מקל של זקן / תרמיל של צעיר ומעיל של ילד / ועל פני כל התכלת

ניסיון לתפילה

עַתָּה
כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה רוֹבֶצֶת מְרוּצָה עַל מַחְצֶלֶת הַלֵּב
מְכַשְׁכֶשֶׁת כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא נָגְסָה בַּבָּשָׂר
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר
מַה שֶּׁמֵּעוֹלָם לֹא יָכֹלְתִּי בְּשֶׁל אֵיזוֹ
בְּעָתָה
וְגַם עַתָּה קָשֶׁה לִי
כִּרְכְּרוֹת מִתְפַּלְּלִים חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי
בִּשְׁעָטָה אֲנִי אוֹמֵר
אוּלַי זוֹ שְׁעָתָהּ
לוֹמַר מַה שֶּׁאֲנִי כָּל כָּךְ רוֹצֶה
לוֹמַר
אַתָּה