"אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה"

מנקודת מבט חריזתית מספֵק "ארימָה", בשורה השנייה, הנְחתה נאה ל"אמָא" של השורה הרביעית, ובכל זאת לא נגזימה אם נטען שמשמעות הכפיים המורמות בשירו של לוין קיפניס (בלחנו הקצת-חדגוני של נחום נרדי) אינה מתמצָה בחרוז מוצלח או בכוריאוגרפיה תמימה. קיפניס יכול היה לחרוז "אמא" ב"קדימָה" או ב"אשימָה" או ב"כל עוד בלבב פנימָה" ובכל זאת בחר בהרמת כפיים, צירוף לשוני עתיר רבדים עבריים. אחר כך, בבתים הבאים, הוא מונה כל מה שהכפיים העבריות כבר יודעות לעשות (לשמור, לנטור, לטוס, לשוט, לחרוש ולבנות) אבל בבית הראשון הוא מגניב אל תוך שיר הילדים שלו פעולה בלתי-שימושית בעליל, שאינה חורשת או בונה אך יש בה איזו שמירה סמויה על זיכרון האנרגיה הפנימית הנפשית המניעה את כל הפעולות הלאומיות, שפעם הייתה דתית ואז נדחקה והודחקה והנה היא צפה כאן ועולה בתוך הרמת הכפיים היהודית העתיקה.

היכן מרימים כפיים? היכן לא? בכל רחבי העולם מונפות ידיים או נישאות עיניים אל על, מסין ועד אירלנד, מפרו עד איסלנד, מהודו ועד כוש, בחסות המצנפת, הצלב או התרבוש. ואצלנו? מלכנו שלמה עמד למשל, בעת חנוכת הבית הראשון (מל"א, ח', 22) "לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם", ואחר כך, כשרצה מלכנו לתאר את תפקידו של בית המקדש בחיי האדם העברי, אמר (38): "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". עד היום, בבית הכנסת, ב"ברכת הכהנים", מרימים הכהנים את ידיהם ומברכים את קהל המתפללים. אם כך, ברובד הנגלה של השיר שלנו הילד של קיפניס מרים כפיו לברך, ככהן, את גיבורי מפעל התחייה הלאומית בארץ ישראל (הגיבורות לא מוזכרות); אבל ברובד הנסתר הוא מתפלל.

קיפניס לא היה היחיד שטמן ביצירותיו לילדים מעין "סוד" אמוני, קפסולת-רוח שאמורה לשחרר אט אט תוכן חתרני אל תוך שכבת העור החילוני, מתחת לראדאר של התקינוּת האתיאיסטית, שהיתה נוהגת אצלנו בדורות ההם.  יצחק שוויגר (דמיאל) עשה זאת בעזרת הזקֵן הפחָמי והירח המדבר מן השמים ב"שמלת השבת של חנה'לה", חיים נחמן ביאליק עשה זאת ב"מה למעלה מה למטה / רק אני, אני ואתה". אפילו מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה, שניחן בגדולה ספרותית (אותה בזבז רוב ימיו בכתיבת "תזיסים" פוליטיים) הודיע בשנת 1923 ב"סמלים תלושים" שלו, ש"עם שלם לא יוכל להמשיך קיומו זמן רב בלי עיקרון מטאפיזי וסמל דתי. שאם לא כן, הוא ישקע. וכאן לא תועיל שום תפישה כלכלית וחברתית." אחר כך, כמובן, הוחלף העיקרון המטאפיזי בתפישה כלכלית וחברתית (מ'בראש ובראשונה כפיים' עברנו ל"בראש ובראשונה ידיים"…) ו"הסמל הדתי" הפך ל"סמל בוגרים" תנועתי, אבל המאמר מ-1923 לא פנה זיוו ועוד קולו הולך בעולם.

בראש השנה נפקחות האוזניים לזמן הצועד. הלב גואה ורועד. פסוקנו הנחמד, השורה השניה בשיר של קיפניס, מתמלא ברעד הזה ומכוחו של הרעד מורמות, עד היום, כפות הילדים, לברך ולהתברך. האם ישכילו אלה, בהתבגרם, להיקשר בעיקרון מטאפיזי, לאפשר לסוד האמוני לחלחל פנימָה? גם אני כפי ארימָה. שנה טובה!

הופיע לראשונה ב 3.9.13  ב"הזמן הירוק"  

חיים וידל – דרשה לפרשת 'בהעלתך'

תאווה ואהבה

דרשה לפרשת 'בהעלתך', של בארי צימרמן

דרשה לפורים

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. [אסתר, ב', 5] וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. [רות, ד', 21-22]

צריך ללכת אחורנית, הרבה אחורנית: אבינו יעקב חושק ברחל, עובד עבורה שבע שנים ובחסות שתייה יתירה ותאורה חסרה מוצא עצמו בבוקר שאחרי עם אחותה לאה. לבן הארמי, האב (והדוד, והחותן והתחמן) אמנם מיישר ההדורים (רחל עכשיו, בתמורה לשבע שנים נוספות במרעה העדרים), אבל הריב הפורץ בין רכת העיניים (לאה) ליפהפיית הכפר (רחל) חזק כל כך, שהוא קובע לא רק את שמותיהם של הבנים הנולדים (שנים עשר שבטי ישראל) אלא אף מבעבע אל המקרא כולו, מכתיב חיים, חורץ גורלות.
מגילת אסתר היא מגילת רחל (אם בנימין, אבי שבטו של קיש, סב אביו של מרדכי) והמספר אינו שוכח להדגיש זאת: אסתר היא אשה "יפת תואר וטובת מראה" (ב', 7), כמו סבתה הרחוקה רחל, ש"היתה יפת תואר ויפת מראה" (ברא', כ"ט, 17); רחל חולקת עם לאה את יעקב כשם שאסתר יורשת מוַשתי את אחשוורוש; רחל עקרה וגם אסתר אינה הרה, ושתיהן לא ממש ארץ-ישראליות: האחת מבלה כל חייה בפרס והאחרת אמנם נפטרת ונקברת בכנען, אך עיקר ימיה עוברים עליה בחרן.
מגילת רות, לעומת זאת, היא מגילת לאה (אם יהודה, אבי שבטו של שלמון, סב סבו של דוד). כמו לאה נאלצת רות לפלס דרכה אל הגבר בעזרת תחבולה, כמו לאה היא עושה זאת בחסות האפלה, כמו לאה היא מוכשרת ללידה וכמו לאה מתממש יעודה בשבט יהודה.
הריב הגדול בין האחיות רחל ולאה הופך למלחמה ממשית בין שאול (מבנימין) לדוד (מיהודה) וחוצה את התנ"ך לשני מחנות. רחל, שהיתה מיועדת להרות ראשונה את יורשו של יעקב, הודחה, כמו שאול, מכיסאה המובטח, על ידי לאה, סבתו העתיקה של דוד, מדיחו של שאול: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." (ברא', כ"ט, 31); "ויִרָא שאול מפני דוד כי היה ה' עִמוֹ ומעִם שאול סָר." (שמ"א, ח', 12). לאה השנואה נוקמת ברחל, אהובתו של יעקב, דרך יחסו המתנכר של נכדה, דוד, אל אשתו מיכל, נכדת רחל. הבן שלא נולד למיכל ולדוד לא יכול היה להיוולד – הוא בלתי אפשרי! בדיחה בלתי מוצלחת!
ואכן, רק בפרודיה של מגילת אסתר (ה"ארץ נהדרת" של המקרא) על ההיסטוריה היהודית, יכול להיווצר פסוק כפסוקנו הנחמד, הפותח ב"איש יהודי" וסוגר ב"איש ימיני". רק אחרי שצאצאי המלך שנפל על חרבו והמלך שגזל את חרבו סיימו להתכתש ביניהם, עם חורבן הבית הראשון וגלות ישראל לבבל, יכול היה לצוץ מאי-שם מין מאכער גלותי כמרדכי, שאול לעניים, שבמקום להיות, כאביו הקדמון, הארצישראלי, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" הוא מסתפק בנוסחה הגלותית של "לא יכרע ולא ישתחווה". עכשיו, כשהמלכוּת העברית כבר אינה רלוונטית, יכול איש ימיני להיקרא איש יהודי, אסתר יכולה לעשות כמעשה רות ומיטת אחשוורוש מתרחבת כגורנו של בועז. הינצלותם הפלאית של בני יעקב מגזירת המן אינה פותרת שום דבר מהותי. אין כאן באמת הצלה. יש פרודיה גדולה. גולה נשארת גולה. חודש שלם נמתין, בתוך הבור העמוק, לפסח, חג הגאולה. ואחריו, כעבור שבעה שבועות, נשוב להתחלה, מבית רחל אל בית לאה, אל בית האב: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב...".

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה!

אָבִי הִדְלִיק נֵרוֹת לִי אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לָי,
וְשַׁמָּש לוֹ אֲבוּקָה – לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי:
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה – פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה! [ח. נ. ביאליק, "לכבוד החנוכה"]

ביאליק הוא תמיד ביאליק, גם בשיר ילדים תמים למראה ואולי דווקא בו. האב מדליק נרות, האם נותנת לביבה, המורה מביא כִּרְכָּר ( = סביבון) והדוד נותן פרוטה. איש מהם אינו מדבר (בשיר), ובכל זאת יודע הילד "לכבוד מי" ומוסר זאת בששון לקהל שומעיו הדמיוני: "לכבוד החנוכה".
מי בכל זאת סיפר לו (בשיר)? האב והמורה, כי לנרות-האב הצטרפו הברכות המסורתיות, מסַפרות הסיפור, על סביבון-המורה רשומות המלים הידועות, עיקרו של הסיפור, וכל הידע המילולי הזה ממשמע בשִטפו גם את הלביבה הנלעסת והפרוטה המחוקה – לכבוד החנוכה.
השיר מתנדנד בין שני קטבים: הקוטב הפרטי, קוטב הטף – ארבע פעמים "לי"! – והקוטב המשותף, של החג הציבורי. ארבע פעמים חג הילד מן ה"לי", דרך ה"יודעים אתם" (ולכן גם 'יהודים אתם') אל ה"חנוכה", שהופך, על כן, דרך הידע והלימוד, גם לחג החניכה וההתחנכות, ומשנה את הילד-הדובר, מניה וביה, מתלמיד-משמיע למורה-משמיע לקהל שומעיו…
שיר עברי זה של ביאליק, כל משפחה יהודית באשר היא יכולה לאמצו אל חיקה. אין בו מרד ואין בו התרסה – כולו מסורת. ובכן, אם כך, האם ביאליק הוא תמיד ביאליק? הנה, ב-1927, במלאת עשרים וחמש שנים לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז, נושא ביאליק נאום מהפכני עוצר נשימה אודות עולמו ועולמנו, ובו הוא סח לנו כך: "עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר – – – התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמֵת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמִתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחַיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו."
ביאליק צופה (מבקש, מנבא, מציע, דורש), את שיבת המכבים-הקנאים, שאת אש גבורתם וברק-מלכותם המסורת התלמודית-רבנית נוטה לטשטש בעזרת כד-קטן-שַמְנו-נתן – עם התחייה הלאומית הציונית – אל לב הסיפור החנוכאי. ביאליק רוצה להעלות ממעמקי ההיסטוריה את הסיפור המתאים לדורותינו – גבורה לאומית, עבודה לאומית, גאולה לאומית – ולהפוך אותו למשמעות המרכזית של סמלי החג. בבשורה הדתית של משיחי השקר, הוא אומר, הסתתר "שקר קדוש" לאומי, שאותו אפשר לאמֵת "בעבודתנו ובקורבנותינו" ובמשמעות חגֵנו.
ועכשיו אני מבין איך ביאליק הוא תמיד ביאליק – נרות-האב, לביבת-האם, סביבון-המורה ופרוטת-הדוד נמסרים לילד, בשיר התמים שלנו, ללא מישמוע כלל, מלבד אחד, המתחרז בכולם: "לכבוד החנוכה!" הילד-הדובר, בתום חניכתו, לכשיגדל, בהגיע המחר, הוא יֵדע – מקווה החוזה-המשורר – להעניק לחנוכתו את המשמעויות הגנוזות בהן יבחר.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. [קהלת, א', 5]

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לסוכות תשע"ד

אחרי שהוסכם על הכל כי את שיר השירים יקראו היהודים (בבית הכנסת) בפסח ואת רות בשבועות ואת איכה בט' באב ואת אסתר בפורים, לא נותרה ברירה בידי שר הטקסים אלא להיות מעשי ולקבוע את חג הסוכות כמועד קריאתה של המגילה החמישית, החצופה מכולן, מגילת קהלת. האילוץ הזה גורר אחריו, כבר יותר מאלף שנה, בלי ידיעתו, כמו קטר דיזל זקן, קרונות תירוצים מלאי כל טוב. להלן כמה דגי-זהב שעלו מאליהם ברשת: קהלת, סובר אחד, רחוק מלהיות ספר מדכא. קוראים אותו בחג הסוכות כדי להוסיף לשמחה! הוא חדור ברוח שמחה ואופטימיות ומעניק לסוכות טעם מיוחד! הסוכה, סובר אחר, כמוה כ"הבל הבלים" של קהלת, היום כאן, בשבוע הבא היכן? שלישי מגייס למערכה את הסתיו, רביעי חוצב בבצלי החצב, וחמישי מוכן להישבע שהמלך שלמה דקלם את קֹהלת עת ישב שבעה (על דוד אביו) בירושלים בסוכת המלך. כיוון שכך, אמרתי בלבי, אף אני משֶלי אביא.

חכמי המשנה עסקו, לפני אלפיים שנה, בסוגית צפיפות הסכך הרצויה בסוכה, והגיעו להגדרה: "סֻכָּה – – – שֶׁצִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחֲמָתָהּ – כְּשֵׁרָה." אכן, נוסחתם הנחמדה (צל < חמה) עושה את העבודה, ואגב כך חושפת בפנינו, כפי שנראה מיד, חוליית-קשר מיוחלת בין סכך הסוכה למגילת קֹהלת. למרות פסוקנו הנחמד, השמש בקֹהלת לא באמת שוקעת. אמנם, אחרי "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ" מגיע "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ", אבל דומה שהשמש תמיד כאן, לא נמוגה ולא מתפוגגת אלא רק פורשת לכמה שעות ומיד שבה במלוא אוֹנה. כי לשמש הקֹהלתית אין עונָה. היא שמש-תמיד. "תחת השמש" – אחד מן הצירופים הפופולאריים במגילה – פרושה תבל כולה כגרעיני דלעת מתייבשים: אין "יִתְרוֹן לאָדָם" (א',3), "אֵין כֹּל חָדָשׁ" (א' 9), הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (א', 14), "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (ג', 16), ובכל מקום "אֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (ד', 1) השופט לואי ברנדייס טען בזמנו (1914) שהשמש היא the best of disinfectants, אבל בתחומי מגילת קֹהלת השמש אינה מחטֵאת אלא רק חושפת – מתוך זעם, תסכול ויאוש – את חטאיו הנצחיים של מנהל הקהילה, בעל הבית, ריבונו של העולם, הרועה שאינו רואה, שמתעצל ולא מבטל "אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", אולי מפני שהוא עצמו כבר בבחינת "מֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד." (ד', 13) ממגילתנו השמשית, מסמאת העיניים, על מעשיה הרעים ויאושיה הצורבים, אנו נסים, אם כך, לשם שינוי האווירה, אל מחסה הסוכה הכשרה, הקרירה, שתהיה לנו זו מקלט-מעט מפני זוהר השמש הנורא. כאן, בזכות צִלתהּ המְּרֻבָּה מחמתהּ, אנחנו מעניקים שבוע של מנוחה לעין המסונוורת, ללב הנאנק, לנשמה המוכָּה, נחבאים מפני עולמו המופקר של ריבון העולמים בד' אמות של הלכה, בצִלהּ של סוכה.

דרשה לקראת יום הכיפורים תשע"ד

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב [דורית צמרת בלחנו של חיים ברקני]
החיטה צומחת שוב בביצוע האשקולית של בית השיטה

אנחנו הילדים של תחילת שנות החמישים / אחד אחד אנחנו חוצים עכשיו את ראשית שנות השישים / משילים מעלינו תאים ויכולות ותקוות גנוזות / ויש לנו בגזע חיינו טבעות שמנות וטבעות רזות / כל אחת ואחד לפי מסלולה האישי / אבל לכולנו טבעת אחת עוטת שחורים / הטבעת של מלחמת יום הכיפורים

היינו, בערך, בני עשרים / בוגרי בית ספר, שנת-שירות, צעירים מתפזרים / לכל עבר / מי במים, מי באוויר, מי בטנק, מי בנגמ"ש / מי שרגְלִי ומי שפָּרַש / כמו רבים לפנינו ואחרינו / אולי לא מלח הארץ אבל גם בררָה לא / בסך הכל היינו דור עסוק בשלו / סוף שנות הששים הסוערות / עם לט איט בי, וודסטוק וגיטרות שרות / מלחמת ששת הימים עברה מעלינו / וכשנגמרה מלחמת ההתשה / היתה הרגשה / שדברים מסתדרים / שבמשמרת שלנו לא ישרקו כדורים
(וְהָיָה קֶט סְטִיבֶנְס / הַיּוֹם מוּסְלְמִי וְאָז סוּפִי אַנְגְּלִי / בַּבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל Morning Has Broken / הָיִיתִי מְאַבֵּד אֶת הַהַכָּרָה / עַל הַדֶּשֶׁא / בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר / כְּשֶׁמֵּתֵי הַמִּלְחָמָה עוֹד הָיוּ / בְּדַרְכָּם / לִפְנֵי שֶׁכָּלוּ הַשָּׁמַיִם / לִפְנֵי שֶׁכָּלָה צְבָאָם)
כשהתגייסנו לצבא (או הלכנו לשנת-השירות שלפניו) יכולנו לשמוע ברדיו גם את "בן יפה נולד" של אהוד מנור ונורית הירש (מקום 18 במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל), ש"מבקרים הגיעו", לכבודו, "מכל עבר", ואחרי שירד הגשם, כפי שכתב מנור, "החיטה נבטה בשדות השבר". החרוז השלם, העצֵל והקלוקל הזה, אני זוכר, עשה לי רע (ועושה לי רע עד היום). ה"שבר" המקראי המיותר הזה ייבש, מבחינתי, את החיטה הנובטת בשיר עצוב ודי בנאלי, שעד היום שואב את עיקר כוחו מן המציאות והשכול המשפחתי בתוכם נולד ולא מן המלים בהן נכתב.
כשהשתחררנו (מי שזכה) מן הצבא, אחרי המלחמה, כבר כתבה דורית צמרת מבית השיטה את "החיטה צומחת שוב", אבל רק כמה שנים אחר כך, בלחנו המפעים של חיים ברקני משער הגולן, התחיל השיר הנפלא הזה את מסעו אל הפרהסיה הישראלית. כאן לא היו שדות שבר, אבל היה שבר בשדות, והחרוזים המרומזים, העדינים, ניסו לאחות אותו בתוך יריעת השיר. הלחן של חיים ברקני לא מתבכיין, לא לוחץ בכוח על דוושת הדמעות, ולכן גורר בכי ומבעיר בי דמע. מה שנצעק שם ("מדוע לא מלאו עשרים לנער?") נלחש כאן כ"עפר מר", מתגלם ב"עיט" (שמתחרז ב"בית", על גבול הקיטש, אבל בלי לעבור את הגבול) או חורז (בהרפתקנות מדויקת) "יופי שעוד לא היה כָּמוֹהוּ" ב"חרובים וזית וגלבוע".
בתחילת הבית השלישי של Morning Has Broken, בסוף השורה הראשונה, יש לסטיבנס מין פיתול קל בקול, חצי פַאלסֶט, רעידה ווקאלית קצרה. אחרי יותר מארבעים שנה אני עדיין ממתין לה על הדשא, עדיין קשוב. והחיטה צומחת שוב.

מדרש "מפטיר יונה" תשע"ב

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע ביום 6.10.2011 ב"הזמן הירוק"

קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. [יונה, ג', 2]

לריבונו של עולם אין שום בעיה עם נינווה, העיר הגדולה. יש לו בעיה עם יונה, הנביא הקטן. לנינווה רק צריך לרמוז וכבר היא שבה מדרכה הרעה וזוכה במחילה אלוהית. יונה הוא אגוז הרבה יותר קשה. השליחות המוטלת עליו ("קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא אליה…") היא, בעצם, פח יקוש לרגליו. הוא המטרה, הוא התכלית.
נינווה/אוניה/ נון (= דג)/קיקיון – אלה ארבע פינות הלוח עליו משחק ריבונו שחמט עם נביאו יונה, מכה בו ומחנך אותו, בלי הרבה תקווה להצלחה. גם הוא יודע שיונה הוא הטיפוס הכי מגעיל בממלכה.
יונה, כמו איוב (לפניו? אחריו?) בטוח שהוא מבין את הדרך בה אלוהים בוחש את התה העולמי, ויש לו השגות בנדון. יונה, לא תאמינו, הרבה יותר קשוח מריבונו. אלוהים הוא אב קפדן, אך רחום וסלחן. תנו לו חיבוק אחד, חיוך, כמה מלים של חרטה והתנצלות כנה, הבטחה שזו הפעם האחרונה, והוא כבר ישנה סולם, יחליף את המנגינה, ישעה עונש ויסיר עננה. יונה,לעומתו, מכה רק בתוף: מי שחטא – חייב לחטוף. אל תבלבל אותי עם הרעיון הזה של התשובה, הוא נוזף באלוהיו, זה לא לכבודך, וגם לא לכבודי. זה יותר מדי יהודי.
מה שמעניין את אלוהים הוא הלב של יונה, הלב הקטן, העקוב, המאכסן בחדריו את חופש הבחירה הארור, צלם האל שבאדם. נינווה היא תירוץ, האוניה היא כלי, הדג הוא שוט והקיקיון הוא גזר. ריבונו לא בוחל בשום תרגיל. המטרה: השתנות פנימית של יונה, עד כדי הפנמת הרעיון שיש תשובה בעולם, שאלוהים ואדם יכולים לשוב מדרכם ולהינחם על הרעה.
מהרגע שיונה חוטא ובורח הוא מצפה – בהתאם להשקפת עולמו – לעונש. כשהסערה פוקדת את הספינה בה הוא נוסע הוא אינו מבקש רחמים. זה בניגוד לעקרונותיו. אפילו הנון, הדג, אינו מצנן את זעפו. יונה מקפיד לא להשתנות עד סוף הספר. מאמצי החינוך עולים בתוהו. נינווה חטאה, שבה מדרכה הרעה ובתגובה אלוהים "שב מחרון אפו". מי יודע, אולי כ ך עובד אלוהים בעולם, אומר לנו ספר יונה. אנחנו, המאזינים לקריאתו של הספר בבית הכנסת, בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אולי מפנימים זאת, משנים סולם, מחליפים מנגינה, אך הנביא, נאמן לביטחונו האפל, ממשיך לדבוק בדרכו השגורה ולא יסטה ממנה כחוט השערה. יונה, כבר אמרתי, הוא צרה צרורה.

דרשה ל"מפטיר" יונה תשע"א

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע לראשונה ביום 17.9.2010 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. [יונה, א', 15]

כחום היום / בשעת תפילת מנחה / בעוד הצום כבד והלשון צחיחה / מוצא אדם יהודי קצת מנוחה / דווקא ב"הפטרה", בספר יונה / הנביא הכי מעצבן בתנ"ך / קוראים לזה "מפטיר יונה" / כי כשמגיעים לסיומו של הספר נפטרים לכל השנה / מיונה / נודניק של נביא / משתמט / בן אמיתי אבל לא דובר אמת / אידיאולוג מאובן / איש לא מובן / אפילו הדג לא רצה בו / הקיקיון התייבש על ידו / משבית שמחות שכמותו / אכלו לו שתו לו / נביא דמיקולו / כל שנה, כמו רוכל / מוכר אותו מוסר השכל / על כוחה של תשובה / פעולתה של חרטה / גדולתה של סליחה / ואז / כחום היום / בשעת תפילת מנחה / בעוד הצום כבד והלשון צחיחה / מוצא בו אדם יהודי הבטחה נכוחה / שלא לשוא / הרעב / שיש תקומה / מן הצמא / שיפה תשובה לכפר עוון / להאיר פנים / להשיב לב אב על בנים / לקבל מחילה / ואם נינווה הגדולה / ניצלה / אף לנו לא תקרה תקלה / וניכתב כולנו לחיים טובים ולישועה גדולה

לא כך הדבר אצלי / בבית הכנסת שלי / כאן הקריאה מסתיימת באמצע הספר / בפסוקנו הנחמד / כשנושאים את יונה ומטילים אותו לים / עם ההמשך איני משתף פעולה / כאילו אינו קיים / לא דג / לא תפילה / לא הצלה / לא השפלה / לא תקרית הקיקיון האומללה / אצלי יש סירוב מוחלט לכל הדברים הללו / אצלי התמונה קופאת ברגע בו רוחו של יונה הנישא והמוטל / מרחפת על פני המים / הרגע בו הבורח מאדונו משלים עם אובדנו / משלם בחייו את מחיר עוונו / רגע לפני שהדג בולע / לפני שה"הפי אנד" עובד / לפני שהים עומד / הרגע אליו כיוון האל מן ההתחלה / הרגע של החלחלה / של הייסורים המתהפכים / של שרירי הכאב הנמתחים / הרגע של ההבנה כי הכל השתבש / ועכשיו מי במים ומי באש

ואולי, בעצם, כך הדבר: / בירכתי הספינה אני יושב / בשולי הסער הגדול אני בורח / מבקש / אל תשליכני מפניך כעוף הפורח / אל תשסה בי דג / אל תפתני בקיקיון / לא בשעת רחמים / לא בין השמשות / אין לי בקשות / זולת אחת / שלא אשאר בלעדיךָ / שאוכל לברוח, עד סוף ימי, כמו שלמה בן גבירול / ממךָ אלֶיךָ.