עשרה דברים שלא ידעתם על בארי צימרמן / אפרת גורמן

עשרה דברים שלא ידעתם על בארי צימרמן

  • הוא היה מספר 470 במכבסה של גבעת חיים איחוד. מעת לעת אני נתקלת במספר הזה בין חולצות הטריקו שהפכו לסמרטוטים ובין אוסף מפות השולחן שהוא השאיר לי….
  • הוא נולד פג והיה לו פופיק של פג. לפי דעתי הוא לא היה בדיוק באמצע…
  • בארי נהג לעצום עיניים כדי להתרכז ולחשוב. היו כאלה שחשבו שהוא משתעמם… אני הבנתי שהוא מסתכל על התמונה ומחבר את המילים. יום אחד עמדנו בחדר העבודה. מאחורי היה ארון קיר גדול. בארי שאל מה יש בארון – ואני הסתובבתי ופתחתי את הדלת. הוא כל כך צחק והיה מופתע מהתגובה שלי. הוא ציפה שאספר לו מה יש שם…..
  • כשהיה צריך לצאת מהבית – הדבר הראשון שבארי עשה – זה לנעול נעליים. התפלאתי, הרי זה הדבר האחרון שאני עושה – ובכן הרגל הוא מבית הילדים. קודם כל נעליים…
  • בארי מאד חיבב את השטויות ב"לאישה" והיה קורא את הגיליון החדש עד סופו במקום חשוב. פעם בשבוע קיבלתי דיווח על חדשות האופנה, איזה צבע יהיה בסתיו ומה כדאי לקנות בסופרפארם….
  • למרבה השמחה בארי מאד חיבב מיני קרמים ושמנים, וישנם רבים כאלה אצלי בבית. היה שמן אחד עם אלוורה שקיבלתי פעם מדורותיי, מבית המרקחת "סנטה מריה נובלה" שבפירנצה, ובו נזירים ייצרו שמנים מאז המאה ה-16. אחרי גילוח, זה מה שהייתי מורחת לו, על הפנים ועל הקרקפת.
  • היו לו בעורף שני עמקים, שהיה לו קשה לגלח בעצמו. זה היה התפקיד שלי. נתתי להם שמות: עמק יזרעאל ועמק הירדן.
  • מדרש. הכל מדרש. חזר בארי ואמר….למכונית שנסעה בכביש ורק פנס אחד בה דלק – הוא קרא "בילעמית".
  • מערכת השמע במכונית לא איפשרה לשמוע דיסקים והודעתי לו שאם הוא לא מסדר את זה – אני לא נוסעת באוטו…..מיד העניין טופל. מוסיקה היתה חיבור חזק בינינו. ליום הולדתי ה-54, יום לפני שהתחתנו, קיבלתי במתנה את הדיסק של "קפה שחור". סוכם שהוא עובר לאוטו. חזק.
  • ואלסים. בארי אהב ואלסים. מעת לעת היינו פורצים בריקוד בסלון. אני הכי מתגעגעת לתחושת ידו על גבי.

אפרת גורמן

חתונה מאוחרת

חתונה מאוחרת – פורסם ב"לאישה" וב XNET

מי אמר שלשמלת כלה, טבעת וחופה יש הגבלת גיל? הנשים שלפניכם התחתנו לראשונה לקראת (ואפילו אחרי!) גיל 50, ולא – אין להן שום בעיה עם זה

"חוויתי את שיא האושר, ואז את שיא הכאב"

בגיל 54 , נישאה אפרת גורמן לבחיר לבה. כעבור חמישה שבועות הוא נפטר

ביוני האחרון, יום לאחר יום הולדתה ה־54, נישאה אפרת גורמן, יועצת ליחסי ציבור ותקשורת מתל־אביב, למרצה והמשורר בארי צימרמן בן ה־63. אושרם של בני הזוג לא נמשך זמן רב: ב־2 באוגוסט נפטר צימרמן באופן פתאומי מדום לב. מאז גורמן מנסה לעכל איך "תוך זמן כל כך קצר חוויתי את שיא האושר – חתונה – ואת שיא הכאב – הפכתי לאלמנה".

עד לפגישה עם צימרמן, גורמן מספרת, היא לא הייתה אדם זוגי במיוחד. "אני מודה שלא הייתה לי דעה יותר מדי טובה על המין הגברי לאורך השנים", היא מסבירה. "תמיד צחקתי שזו טרגדיה שאני לא לסבית. היו לי קשרים לאורך השנים, אבל לא הייתה לי שום תשוקה ללכת איתם עד הסוף ולשלם את המחיר של זוגיות קבועה. כשהבטתי במערכות יחסים מסביב, לא התרשמתי שהעסקה הזו כדאית לאישה".

בגיל 40 גורמן החלה בניסיונות להביא לעולם ילד עם חבר, שנמשכו כשבע שנים ונכשלו. "בשלב מסוים הרמתי ידיים. החלטתי לחבק את הרעיון שאין לי ילדים ביולוגיים ואפילו ליהנות ממנו".

את צימרמן פגשה גורמן במסגרת לימודיה ב"עלמא – בית לתרבות עברית" בתל־אביב, שם הוא עבד כמרצה. "הוא היה נחמד אליי, אבל לא הסכמתי להבין רמזים ובכלל הייתה לו טבעת נישואים על האצבע. רק מאוחר יותר הבנתי שהוא התאלמן שנתיים קודם לכן. התיידדנו וגיליתי אדם מקסים ונדיב, איש מרתק, ידען, חם, מצחיק, סופר־פמיניסט ומפרגן, שמאוד התעניין בי ופתח אליי את הלב שלו הכי רחב שאפשר. כשהבנתי שהוא מעוניין באמת, נפתחתי לרעיון ודי מהר לקחנו 'ביס גדול', כמו שהוא קרא לזה, ומידידות עברנו לזוגיות מלאת שמחה ותשוקה".

בפברואר האחרון, ארבעה חודשים אחרי שבני הזוג עברו לגור יחד, צימרמן הציע נישואים. "באמצע חיבוק בבית, הוא אמר לי פתאום 'בואי נתחתן'. פרצתי בצחוק, שאלתי למה וביקשתי לחשוב על זה. הוא כרע ברך ועשה את זה כמו שצריך, אז מיד הסכמתי.

כשסיפרתי לחברים שאני מתחתנת בגיל 54, אנשים הוכו בתדהמה. הם הצהירו שאם אני מתחתנת, הם גם מאמינים שיבוא שלום".

בני הזוג נישאו ב־24 ביוני האחרון, בבית של חברה במושב. "אסתי זקהיים, חברתי האהובה, חיתנה אותנו בטקס יהודי, בנוכחות 100 אורחים. שנינו זרחנו. היה אושר עצום באוויר".

למרבה הכאב, אושרם של בני הזוג נגדע בשיאו. ב־2 באוגוסט, זמן קצר לאחר ששבו מירח דבש, צימרמן לקה בדום לב בביתם של בני הזוג – ונפטר.

"זה היה זעזוע עמוק. לא ידעתי איך לבשר לחברים ובני המשפחה, ששמחו ורקדו רק לפני חמישה שבועות בחתונה שלנו. היו חברות שסימסתי להן שתי מילים: 'בארי מת'. אנשים התקשו להאמין. תמונות החתונה וירח הדבש עוד היו טריות, ופתאום אסון נוראי".

איך את מרגישה עכשיו?
"מצד אחד, אני עצובה וכועסת. מצד שני, אני מרגישה עטופה באהבה הגדולה שהוא נתן לי. אולי זה קרה מאוחר, אבל בסוף זכיתי באהבת אמת עמוקה ובחיבור שאני אשא איתי ולא אשכח אף פעם".
]
סרט החתונה

שנה למותו של בארי / רמי אלוני

לפני כשנה הלך לעולמו בארי, בן קיבוץ משמר השרון וחבר קיבוץ גבעת חיים איחוד.
במנוחת הצהרים, ליד אהובתו אפרת, נדם ליבו, מת מות צדיקים, והוא בן 65 שנים.
מורה ומחנך היה בארי, לימדנו בבית הספר האזורי, שלנו, במעגן מיכאל. עשרות שנים הלכנו יחדיו.
ידען גדול היה. מורה יצירתי ומבריק שתלמידיו הלכו אחריו. בכישרון ובעדינות ניגן על כינור, היה משורר רגיש, שואל שאלות, מטיל הספק, זועק הזעקה וגם מתייסר. שתקן היה וגם איש הדיבור והדיאלוג האנושי. מנהל ויכוח, עומד ונאבק על דעותיו ולעיתים שילם על כך מחירים.
דייקן וביקורתי היה כלפי עצמו וכלפי הזולת ועוד יותר כלפי חבריו – בעקבות סיפור שכתבתי, כתב לי בארי: "זרוק את הסיפור לפח – זכור, זאת הערת אוהב".
בחרדת קודש התייחס לשפה העברית, למילה הכתובה.
כל חייו תלמיד, תלמיד חכם
אהבתו הגדולה הייתה משפחתו. באהבה, במסירות ובחום אנושי גידל את ילדיו יחד עם שוש והוא מחבק, מחבק ומחבק. צוחק בקול רם וגם מזיל דמעה מתוך אושר ונחת.
ראיתי וחשתי את אהבתו הגדולה לרעייתו שולה, ועוד יותר בזמן מחלתה. בארי תמך, ליטף, אהב וטיפל במסירות שאין למעלה ממנה, וכך יום יום, לילה לילה, ימים, שבועות וחודשים. בארי נשא את שולה על כפיים עד יום מותה.
שנה קשה עברה על בארי לאחר מותה של שולה, הוא אָבֵל, חנוק מדמעות, מתגעגע, עצוב וגם מלמד, לומד ויוצר.
בעלמא, הוא הכיר את אפרת, שמחת החיים חזרה אליו, עיניו בהקו וצחוקו העדין פרץ שוב ושוב.
אהב את אפרת, סיפר לי עליה עוד ועוד. איש אוהב היה בארי.
באחת משיחותנו האחרונות, דיברנו על סיפרה המרגש, המרעיד את הלב (כדברי עמוס עוז), של נורית גרץ – ים ביני ובינך, זהו סיפור אהבה ענק וכל כך עצוב.
עם לכתו של בארי, שהיה לי כאח מתוך בחירה, אני כל כך עצוב.

שיהיה זכרו ברוך לעד

צחקי שריג בהלוויית בארי

בארי ואנו משתייכים לדור הלום הקרב של מלחמת יום-כיפור. הדור שנפלו עליו השמים באמצע יום בהיר, והוא עדיין אינו מבין מה קרה לו. הכרתי את בארי כאן, על קברו הפתוח של אילן ברונר, ומאז לא נפרדו דרכינו.
אבא שלי, שאיבד את בנו באותה מלחמה, היה מקבל כל מי שהגיע לנחם אותו ואת אמא, וכבר בכניסה לחדרם הקיבוצי הקטן הוא היא קורא באזני הבא את שירו של בארי על אילן, השיר שאקרא בעוד רגע. ורק כשהוא קרא באזני מי את השיר הזה של בארי, רק ברגע הזה הוא הרשה לעצמו לגעות בבכי. שוב ושוב. ועוד אזכיר את חיים גורי, חברו הטוב של אבא, שבביקורי האחרון אצלו בירושלים, ממש לאחרונה, הוא שאל אותי האם אני זוכר שהשיר של החבר שלי על הדו הנמוך הוא הטוב בשירים שנכתבו סביב המלחמה ההיא.

אַ שְׁ כָּ בָ ה
לְיַד שֻׁלְחָנִי
אֲנִי מַעֲתִיק תָּוִים.
מַה מַרְגִּיעַ הַדָּבָר
לַעֲסֹק בְּמוּסִיקָה מִבְּלִי לְשָׁמְעָהּ.
צְלִילֵי הַשֵּׁשׁ-עֶשְׂרֵה כְּהַלְמוּת הַלֵּב
וְהַצְּלִילִים הָאֲרֻכִּים כִּנְשִׁימַת יָשֵׁן
שְׁלֵוִים וַעֲרוּכִים בְּתֵבוֹתֵיהֶם כִּבְתוֹךְ מִטָּה.
שׁוּב וְשֹׁוּב חוֹזְרִים אוֹתָם הַצֵּרוּפִים
הַנְּקֻדּוֹת מַשְׁחִירוֹת וְהַקַּוִּים נִמְתָּחִים הַיְשֵׁר.
מִדֵּי כַּמָּה תֵּבוֹת
אֲנִי נִתְקָל בַּדּוֹ הַנָּמוּךְ
צְלִילוֹ הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר שֶׁל הֶחָלִיל.
וּבַדּוּמִיָּה שֶׁמֵעֵבֶר לוֹ
אֲנִי נִזְכָּר בְּךָ.
(בארי)
בארי צימרמן, נובמבר 1973 .לזכר חברו אילן ברונר שנפל בסיני במלחמת יום הכיפורים

גבעת חיים איחוד – אתר ההנצחה

גבעת חיים איחוד – אתר ההנצחה

דברי עדי בהלוויית בארי ז"ל

שעת בוקר מאוחרת בדירתך הנטושה למחצה, פה בקיבוץ. אני ישוב על כסאך, מתבונן מן החלון אל החוץ, מוקף בהררי הספרים שהקיפו את חייך, ולפיכך גם את רוב חיי שלי.

תמונתו של ברל, על שמו נקראת, תלויה על הקיר מימין. הבית ריק מסימני חיים כבר מזה זמן. אתה ואפרת הייתם פה אך לפני יומיים – מיינתם ולקחתם, לדירתכם התוססת והחיה בתל אביב, עוד ספרים וחפצים יקרים לך, ובמהלך השבוע סיכמנו לפנות את דירתך כליל.

בארי יקר ואהוב – הסתלקותך החדה והפתאומית כואבת לי כאב עז. היית לי אב, היית לי אדם וחבר ומורה, היית לי חבר טלפוני בכל עת ובכל שאלה, בנושאים שונים: היסטוריה, ציונות, ספרות, יהדות, לשון ומלים בכלל. היית לי אדם אהוב, רגיש ומסור תמיד עד אין-קץ, מקשיב ומכיל בלי-די, מלטף בידיך ובמילותיך: שוזר מלים, דימויים ומטאפורות, חלקם מלווה אותי יום-יום ויוסיף ללוותני.

ביום שלישי, בשבוע שעבר, ישבנו פה בדירתך בקיבוץ ושוחחנו ארוכות, כמו פעם. יצאתי מלא באוויר ובשמחה ובתחושת הודיה על היותך. כבר זמן רב לא שוחחנו ביחידות ובאריכות. כילינו הרבה סיגריות, קפה ומיץ אשכוליות קר. שיתפנו זה את זה בענייני הקיום. אחר-כך באת לבקר בביתנו והבאת מתנה ליולי וחיבוק לנעמונת.

בשבת האחרונה נפגשנו בים; אפרת ואתה, נטליה, יולי, נעמה, אילן ואני. היה נעים, פשוט ושמח. במובן הזה אני שמח ממש על האפשור להיות איתך ובקרבתך במה שהתברר כימיך האחרונים. ובכלל, אני מודה לך ועליך, לקוסמוס, לאלוהים, או, ל'סוד הקיום' שכל-כך נכח בקיומך ובהווייתך.

יש בתוכי מלים רבות לומר לך, להגיד, לשתף ולהודות – אבל אתה, איש המלה, יודע היטב את מגבלותיהן… לכן, שוב אומר תודה ענקית על הזכות לגדול איתך ולצידך. גם תחסר לי מאוד, וגם, עם זאת, יש לי תחושה שאזמן עוד לא מעט שיחות איתך, לשמוע את דעתך, לשמוע את עצתך.

אוהב, עדי

געגועי לצימרמן – פרידה מבארי – שנה למותו / בתיה בוקס אלמליח

 הווילון שרקמה רותי לבנון[/caption]

בארי'לה, בשנה האחרונה, מאז שאתה מת, אין יום שעובר עלי בלי לחשוב עליך.
אני נזכרת בכל מיני דברים בנאליים, כמו למשל, איך אתה עוצם עיניים בשעה שאתה מאזין למוזיקה או לכל יצירה שמרגשת אותך. אני נזכרת בנחירים הרוטטים והמתרחבים בשעה שאתה מספר בדיחות ומנסה לשמור אל ארשת רצינית ומכובדת.
אני חושבת על כך שלא הספקתי לראות אותך אחרי החתונה, שלא הצגת בפני את כלתך, אשתך הטרייה. ואני מרגישה כעס, על עצמי, עליך, על שהסתפקנו בשנה האחרונה בקשרי פייס בוק בלבד.

קראתי פעם ציטוט של אלברט אינשטיין באיזה דואר זבל שמועבר עשרות פעמים למאות ואלפי צרכני אי מייל. אינשטיין אמר שאינו רוצה בהספדים, מכיוון שכל המספידים מדברים ומאדירים את עצמם במקום לדבר על המת ועל סגולותיו התרומיות.
אז ראשית, בארי'לה, אני מתנצלת בעזרתו של אינשטיין. כמו רחל המשוררת שהיתה כל כך אהובה עליך, גם אני "צר עולמי כעולם נמלה" ואני זוכרת אותך דרך העיניים שלי, דרכי. ולכן אני זוכרת אותך דרך סיפורים על עצמי.
שנינו באים מאותו פס ייצור. אמנם הגעת באיחור של שנתיים, אך מעולם לא זקפנו את זה לחובתך…
מעיון בשיריך אני מוצאת מילים ואזכורים שזר לא יבינם, רק אנחנו בני "כת אלומה" יודעים.
כך למשל, בשירך עכשיו נעבור בבית השני (האמצעי):
הרהורי חוצים את מצחי
ככביש
שמאלה, ימינה ושוב שמאלה.

עכשיו נעבור
ולא נדרס

ואני שומעת את עצמי אומרת בדיוק אותן מילים לפני שנות דור לילדי, ועכשיו לנכדי.
ואני נזכרת גם בשורה האלמותית הבאה: "בנים ימינה, בנות שמאלה!" (האם גם היא נכנסה לאיזה שיר או רשימה שלך? כי הרי אצלנו, בארץ המיליטריסטית שלנו, הבנים מתישהו לוקחים ימינה והבנות מושכות שמאלה…)
כן, שרה המטפלת (פייגה, גוסטה, או כל שם ספרותי אחר) טבועה בכולנו, למגינת לבך הרבה…
כמה שנאת את "בית היתומים" של ילדותנו שמעולם לא הצלחת להשתחרר ממנו.
אני ניסיתי להראות לך גם את הצדדים היפים של ילדות בקיבוץ ואפילו של הלינה המשותפת, אבל בניגוד לרוב הדברים, בנושא זה נשארנו תמיד חלוקים.
ובסופו של דבר, מי עזבה? ומי נשאר לגדל את ילדיו בקיבוץ? (אמנם עם שיפורים רבים ולינה משפחתית)
כן, היית ילד צנום ורזה, לא גבוה, רגיש מאד, חכם מאד, יצירתי מאד, מוזיקלי מאד, שונה ולא הולך בתלם, ובנוסף לכל, בן לזוג הורים מורים מכובדים ואינטלקטואלים. כל אלה לא ממש חיבבו אותך על הבנים קלי הדעת, השובבים, הספורטאים, הגבוהים והחסונים.
אבל כולם, גם אלה שהלעיגו, ידעו בסתר ליבם מי אתה, תמיד הכירו בערכך ואפילו קנאו בך.

ביום ההולדת האחרון שלך (לאחר מותך) שלחתי לך אימייל. אני יודעת שזה מטורף, אבל…
וזה מה שכתבתי:

בארי'לה
איך חוגגים יומולדת למי שמת?
נר זיכרון בנר ראשון של חנוכה?
לקרוא שירים של יהודה עמיחי?
איזה מוזיקה נשמיע לכבודך?
הקונצ׳רטו הכפול של באך?
וינסנט של דון מקלין? מזררה של אליגיירי?
נדקלם יחד אתך את מבצע סבתא?
ניזכר בפרחים מהכובע של הדודה מאנגליה ששתלנו בגינה?

אתה לא כאן!!!
חבל!!!
אני לא יודעת לדבר עם המתים. בקושי עם החיים.
חנוכה שמח!!!
בתיה

אני רוצה לסיים בפראפרזה לארבע השורות הנפלאות החותמות את ניכוש.
השיר המרגש נכתב ביום השנה לאביו דויד (עם י') צימרמן ועוסק בניכוש העשבים השוטים ובטיפוח הצמחים הטובים של זכרונות הילדות וההתבגרות שלו.

ביום השנה לבארי אני מנכשת את חיי
אני זוכרת
אני חוזרת
אני חייה

ואני לא מפסיקה להתגעגע

הספד אישי לבארי צימרמן / חמי צמח

בארי דודי האהוב
זכיתי שתהיה לי דוד

זכיתי שביום הולדתי ציירת לי ציור
זכיתי על שלימדת אותי לבעוט בכדור
זכיתי כשהקדשת לאחותי ולי ספר שירים
זכיתי למגע ידך שהעירה אותי מוקדם בבוקר
לעבוד אתך ועם חיים בבריכות הדגים
ובלול התרנגולות
ובפרדס התפוזים
זכיתי להצטרף אליך למערכת "שדמות"
זכיתי לנהוג על ברכיך את ה"מייסי-פרגוסון" בשדות

זכיתי שתאהב את אשתי
זכיתי שתהיה לילדיי סב ודוד אוהב
זכיתי שתהיה לי מורה וחבר
זכיתי שתגיד לי "זהות, זה חזק"
זכיתי שתאמר לי: "אין מה לעשות, חמי. ככה זה הלוויות של אשכנזים"

זכיתי שערכת אתי את הרומן הראשון שלי
וזכיתי שכמעט והשלמנו את עריכת השני
עוד הותרת לי שורות מוצהבות שאפתור לבדי
אבל בנוגע לכמה סימני שאלה אדומים, עוד אצטרך את עזרתך
ושאלה אחת פתוחה שחיכיתי שתסביר כשניפגש… :
למה כתבת שהסיפור של אווה נשמע מוגזם ?
כששנינו יודעים שהוא היה באמת

אתמול אחר הצהרים היתה לי הזדמנות נדירה לתנומת צהרים קצרה
התעוררתי בשעה ארבע וגיליתי שאני לבד בבית
העמדתי מים בקומקום, ניגשתי להתקלח, התלבשתי, הכנתי קפה והתיישבתי אל המחשב
ואז אילן התקשר…
והביא את הבשורה הרעה
בדיוק כמו באותו שיר שכתבת לפני מספר שנים

כך כתבת:

הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה צְרִיכָה לָבֹא רַק
כְּשֶׁאַתָּה נָעוּל וּמְסֹרָק
יִהְיֶה נוֹרָא לְקַבְּלָהּ בְּעוֹדְךָ
כָּפוּף אֶל נַעַלְךָ
הַשְּׂרוֹכִים יִתְחַבְּטוּ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
הַכִּנָּם יֹאחַז בַּלּוּלָאוֹת
וְלֹא יַרְפֶּה.
עָדִיף שֶׁתַּעֲמֹד יָפֶה
נְעָלֶיךָ שְׂרוּכוֹת וּשְׂעַרְךָ מְבֻשָּׂם
גַּם בֵּין שִׁנֶּיִךָ הָעֳבָר קֵיסָם
עַכְשָׁו אַתָּה מוּכָן לַדֶּלֶת
עַכְשָׁו הַמַּאֲכֶלֶת

יוּבי, לילך, נטליה, עמוס, אסף, טל, שאול, ניצן, עדי, הדר ואילן,
אחיותיי ואחיי האהובים.
בארי חיבר אותנו למשפחה אחת גדולה,
היה לכולנו מורה, חבר ואב אהוב,
תמיד התגאה בנו, בבנות ובני זוגנו ועוד יותר מכך בילדינו.

ועכשיו אנחנו, כולנו, ביחד, נמשיך לחבק בשבילו את אפרת.

נקרא בעצב גדול מעל קברו הטרי, המפתיע והמוקדם מדיי של בארי צימרמן
ביום רביעי 3 בחודש אוגוסט 2016, כח תמוז התשע"ו

חמי צמח

המורה מתגלגל מצחוק – דברים ליום השלושים להסתלקותו של בארי צימרמן / יובל כאהן

31/8/2016 – עלמא תל אביב

על חינוך וסבאות

בחודש ניסן תשע"ב דיברתי כאן באירוע ההשקה של הספר בוא אלי פסוק נחמד.
דיברתי אז על החשיבות של בארי ויחסו ליהדות כאיש רוח חילוני בחברה הישראלית ובמכינה. לא אתייחס הערב לאספקט הזה כלל.
בסיום הדברים הוספתי אז –
"מעבר לכך ולאישיותו החמה ושובת הלב של בארי, יש לבארי עוד מוזרות שהחניכים מתקשים לעכל:
הוא באמת מתעניין במה שהם אומרים בשעור. הוא לא בא למכור להם את החידושים שלו, אלא באמת ללמוד איתם ביחד".

היום אני יכול לגלות שאותו אחד שכן בא למכור לתלמידים את החידושים שלו הוא אני, כאז גם היום. מהפעם הראשונה שנכנסתי לשעור של בארי התרגשתי ובעצם התמלאתי קנאה על הפוזיציה היסודית שלו כמורה. עם כל פער הגיל והידע העצום שהיה בינו לבין התלמידים בני השמונה עשרה במכינה הוא באמת בא לשמוע אותם ולא ניתן היה לזהות בשעור את הנקודה שבה הוא אומר את מה שהוא הכין או את מה שהוא רצה להעביר. וזאת, לא בגלל יכולת מתודית מתוחכמת. אלא כי באמת הפעולה שהיתה מתבצעת בשעור היתה פעולה משותפת של למידה.
כתבתי אז:
"זה מבחינתם חידוש כל כך גדול שלוקח להם מספר שעורים להתרגל למצב המוזר הזה, ומיד הם הופכים לעדת מעריצים, או נכון יותר חובבים ותלמידים. " ושוב, כתבתי על התלמידים והתכוונתי בעצם לעצמי, אבל הפעם לא רק לעצמי. בשעור של בארי ישבה תמיד קבוצה קטנה של תלמידים, ובדרך כלל החבר'ה המעמיקים יותר. ולקראת חלקה השני של השנה הם התחילו להבין מה הגדולה של מה שמתרחש בשעור הזה.
אבל דבר שלא ציינתי אז ובעצם הוא הדבר שבהתבוננות שלי לאחור נראה לי הכי משמעותי הכי מאפיין והכי יוצא דופן היה הצחוק של בארי.
מי שקורא את הכתיבה הפובליציסטית של בארי – בין אם בכתיבה הפרשנית – דרשנית, ובין אם בכתיבה האקטואלית ואפילו בביקורות החברתיות הנוקבות שלו, תמיד משולב בה בכתיבה הומור וסרקזם דק או עבה. אבל אני לא מדבר על זה.
בשעורים בארי היה פשוט יושב ומתגלגל מצחוק. אני לא מדבר על פעם אחת, ואני לא מדבר על תגובה לאיזשהי הלצה או חלילה כתגובה לאמירה טיפשית של איזשהו תלמיד. אני מדבר על המצב הקבוע של בארי בשיחה עם התלמידים.
אני לא יודע כמה הציבור כאן נתקל בזה, או שזה איפיין דווקא את היחס שלו לתלמידים הצעירים, אז אני אנסה לתאר קצת את הצחוק הזה.
כמו שאמרתי לא מדובר בצחוק מזלזל, או בצחוק על בדיחה. ההגדרה הטובה ביותר לצחק הזה היא התמוגגות. הם הצחיקו אותו. הם הפתיעו אותו. אולי בבורות שלהם. אולי בצעירות שלהם. אולי במתיקות שלהם. אולי בבתוליות של החשיבה שלהם. הוא נהנה לשמוע אותם. והוא היה יושב וצוחק.
אני כמורה צעיר ונמרץ ומלא רצון לעצב להשמיע להרצות ולללמד פשוט עמדתי נפעם מול המורה הגדול הזה. באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שזה קצת דומה להבדל בין הורים לסבים. כהורים אנחנו לחוצים לחנך וללמד ולדחוף ולתקן ולשנות והסבים פשוט באים ונהנים מהנכדים. אני לא יודע מה מקדם את הילד יותר.
כשקבעתי עם בארי, ממש יום לפני שהוא נפטר על חזרתו למכינה אחרי שנתיים הפסקה, חשבתי לעצמי שאני מוכרח להכנס שוב לשעורים שלו, לקבל קצת השראה מהצחוק הזה. חשבתי לעצמי שאולי עכשיו אני קצת יותר בשל גם להפנים משהו. לדאבוני זה כבר לא יקרה.
משהו מהמוקסמות שלו מהתלמידים ומהאהבה הסבאית המופלאה שלו אליהם עולה בשירים שהוא כתב להם בסופי השנה בספר המחזור.
למחזור ה' בשנת 2012 הוא כתב כך (את השיר העלתה לפייסבוק עדי בן פזי):
למחזור ה' / 17.6.12
כֹּל פַּעַם מֵחָדָשׁ לְחַפֵּשׂ אֶת הַסְּטַארְטֶר
אֵיךְ לְהַתְנִיעַ
אַחַת בָּאָה מִן הַמַּדְרֵגוֹת עֲדַיִן חֲצִי
יְשֵׁנָה
אֶחָד בָּא מִן הָרְחוֹב
שְׁלִישִׁי עוֹד לֹא מַמָשׁ כָּאן
הַטֶּקְסְט עַל הַשֻּׁלְחָן צָרִיךְ לִהְיוֹת עָמֹק
כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִזְרְמוּ אֵלָיו (כְּמוֹ בְּכִיוֹר)
אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁתֹק
אֲחֶרֶת לֹא אוּכַל לִשְׁמֹעַ
כְּשֶׁזוֹ מִן הַמַּדְרֵגוֹת תַּתְחִיל לְטַפֵּס
בְּמַעֲלוֹת הָרוּחַ
וְזֶה מִן הָרְחוֹב יִמְצָא עַצְמוֹ מְשׁוֹטֵט
בֵּין לִילְיֶנְבְּלוּם לְסֶמוֹלֶנְסְקִין
כְּשֶׁהָעֵט צוֹנֵחַ וְהַמַּחְבֶּרֶת נוֹשֶׁרֶת
אָז הַלֵּב מְדַבֵּר
אָז הַשִּׂיחָה נִקְשֶׁרֶת
אָז הַסְּנֶה בּוֹעֵר

השיר הזה מתאר באופן נפלא את בארי המורה.
אני צריך לשתוק – אחרת לא אוכל לשמוע. ובתוך האהבה הזאת ל"זאת מהמדרגות" ו"זה מהרחוב", ובתוך השתיקה הזאת הלב מדבר והשיחה נקשרת והסנה בוער.
בשיר הפרידה של בארי ממחזור ז' כשעזב באמצע השנה בגלל המחלה של שולה זכרונה לברכה, הוא מתאר איך הוא נוסע כל שבוע למכינה, יוצא בדרך עם אשתו לעבודה שלה, נוסע בתחבורה הציבורית, בדרך נכנס לחנות הפאצ'ים של עמוס הבן לתת חיבוק. את השיר הזה הוא מסיים פחות אופטימי, גם זה צד של הסבאות. פער הגילים ובעיקר המגמות השונות, זאת של הפריחה והתחלת החיים וזאת שכבר נמצאת בשלבי הסיכום ומשקיפה ממקומה אל הצעירים באהבה, חרדה, וחיוך.

לא זוכר מה בדיוק לימדתי.
אבל הייתי.
והייתם אתי.
תודה.
אתם – המשיכו לפרוח
אני אמשיך להתעבות
אוהב, חרד ומחייך
בארי

תחסר לנו מאד.

בארי בארי אבד לי המייל / ישראל נטע

הארץ

צר לי כל כך, נעשה לי צר העולם כל כך. בלי בארי
"הלך באחת. כמו צדיק, באמצע השנ"צ של יום שישי. בין / השמשות. מאושר כפי שלא היה זמן רב". לזכרו של בארי צימרמן

ארי בארי אבד לי המייל, כתבתי לו בווטסאפ, התוכל לשלוח לי שאשלח לך / וגם ראיתי שירי סמוטראקי, כאילו, יצא בנייר? הרי זה נהדר. ולא חזר. רק אחרי / שבועיים התהבהב הטלפון "בארי כבר לא איתנו מזה שבוע" כך אפרת, אשתו. בכינו, / איש איש בצידו האחר של הווטסאפ. צר לי כל כך, נעשה לי צר העולם כל כך. בלי בארי. / המשורר ואיש המקרא, ואיש הרוח שט באוקיינוס התלמודי ובמדרש ובספרות העולם / מאז ועד היום וקופירייטר מבריק כמו שד וגם בתווי מוסיקה נותן עינו, שוסטקוביץ' / הוא פתאום אומר לי. הלך גדול הדור. כמו צדיק, בצנעה, בבית הקברות של גבעת חיים / בין סרגלי המצבות של החלוצים הייקים שכה אהב והאורנים ושמץ מריח הפרדסים שעוד / נותרו. את כל הכבישים ברשתות החברתיות היתה המשטרה צריכה לסגור. גדול הדור. / האיש שהיה שפתיים לכל עדת הלא־מתפללים. מהגרעין הקשה בעמק חפר / ואורנים ושדמות ואפעל ועד הנגב הרחוק. האיש הדגול שלחם במלחמת החפירות / הזו: להפגיש את הילידיות הפרדסית, הציונית לעילא, עם נפלאות הבריאה החז"לית. / להעתר לארוס העתיק ולא לוותר לקנאות ולחזירות ולבערות (איזה עבדקן מצוייץ בתור / לאשנב בקופת חולים אומר לי אז אבא שלך היה קוף, חס וחלילה שאבא שלך / היה קוף). לצעוק כמו מאיר אריאל במדרש יונתי כי אין שלום בלי צדק. וגם לגעור / ידע. רשימת הנגערים לא קצרה. מה אתה שולח לי את תיאורי מיצי הגוף האלה, / כך צירף גם אותי לרשימה. הלך האיש. נותרנו עם עובדי הכוכבים והעץ והאבן / והניו אייג' המחורבן. הלך באחת. כמו צדיק, באמצע השנ"צ של יום שישי. בין / השמשות. מאושר כפי שלא היה זמן רב. אומרת אפרת. צר לנו מאוד. העולם / נעשה לנו צר מאוד.

טרגדיה יוונית / אתי אברמוב

YNET

רק לפני עשרה ימים חזרה יועצת התקשורת המוערכת, אפרת גורמן, מירח הדבש שלה. הבוקר, בטוויסט אכזרי ובלתי צפוי, היא תעלה לקברו הטרי של בעלה, בארי צימרמן, בתום השבעה למותו. החברים שרק עכשיו שמחו כל כך בחתונתה, לא מעכלים עדיין שהם צריכים לנחם אותה על האסון. "הוא לפחות מת מאושר", היא אומרת.

ביום שלישי שעבר, בשעת לילה מאוחרת, העלתה יועצת התקשורת המוערכת אפרת גורמן פוסט קצר בפייסבוק. למעשה, זו הייתה מודעה. מילים עטופות במסגרת שחורה: "אהובי בארי צימרמן איננו". המילים הפוצעות היו בלתי ניתנות לעיכול, וכך גם התגובות שמיהרו להגיע לנוכח הבשורה שהתפשטה במהירות עצומה בין כל חבריה ומכריה הרבים. "רק לפני חמישה שבועות רקדנו בחתונתו", כתב בצער אחד מחבריו בהודעת הניחומים לכלה הטרייה. ואילו השחקנית אסתי זקהיים, חברתה של גורמן, ששהתה בחופשה באמסטרדם, כתבה, "בצער גדול וזעזוע אני משתפת אתכם בבשורה האיומה והבלתי צפויה. בארי, בעלה של אפרת, שאותם חיתנתי בשמחה ובאושר רק לפני חודש, איננו. הלב שבור".

הבוקר יעלו לקברו של צימרמן בקיבוץ גבעת חיים איחוד אלמנתו הטרייה וחמשת בניו. על קברו מתכננת גורמן לשים אבנים שאספו יחד בירח הדבש באי היווני סמוטראקי, שממנו חזרו רק לפני עשרה ימים. "זה לא פייר", הוא המשפט הכי שכיח שגורמן שומעת מאז נפטר בעלה במפתיע מדום לב, כשהם חבוקים, ישנים במנוחת אחר צהריים שלקחו לעצמם בקיץ תל־אביבי מהביל, רגע לפני שיפסעו כמנהגם מדי יום, יד ביד, במורד שדרות בן־גוריון אל חוף הים, דרך בית הקפה והמסעדה הקבועה שלהם.

"קמנו בבוקר", היא משחזרת את השעות האחרונות במחיצת אהובה. "בארי עשה לו קפה, קרא עיתונים ובא לבדוק אם התעוררתי. הוא תמיד טען שיש לי תסמונת איל"ה — אופטימיות יתר לגבי הבוקר. כי בערב תמיד הייתי אומרת, 'כן, נקום מוקדם', ובסוף רבצתי לי במיטה, בעוד הוא כבר עשה צעידה וקנה לחם טרי בסופר. בהמשך היום היו לו סידורים שכללו סבב טלפונים. בעצם יצא שהוא נפרד מכולם.

"בסביבות ארבע וחצי־חמש החלטנו לעשות שלאף שטונדה. הוא אמר, 'אני אכנס להתקלח וניכנס לנמנם', ואז נכנס למיטה ולא יצא ממנה. אני זוכרת שמשהו בחיבוק שלו פתאום היה כבד מדי, מעיק, ואני קולטת שהוא צנח עליי. אף מילה לא נאמרה. לא היו שום סימנים. כשהרמתי אותו, ראיתי שהלשון שלו רפויה, ומשהו בעיניים שלו לא איתנו. התחלתי לתת לו סטירות ונהייתי קצת היסטרית, ובכל זאת, מיד צילצלתי ל־101 ועוד הספקתי להגיד לעצמי, 'איזה מזל שהיית פעם ב'כלוב הזהב', ואחת השאלות הייתה מה הטלפון של מד"א?'"

התמונה האחרונה ביחד: יום לפני המוות
התמונה האחרונה ביחד: יום לפני המוות

המוקדנית הייתה מאוד נחמדה, שאלה אם יש דופק ואני לא מצאתי. ביקשה שאשים יד ליד האף ואראה אם הוא נושם, אבל המזגן דלק ולא הצלחתי להבין. בסוף היא אמרה לי לעשות לו עיסוי, ו'כבר אנחנו באים'. רבע שעה אחר כך פרצו לפה שלושה פרמדיקים, הסתכלו עליי בעצב, הורידו אותו לרצפה והתחילו לעשות החייאה. חצי שעה. אמרו לי שבדרך כלל הם עושים חצי מהזמן, 'אבל הוא צעיר'. וזהו. ואז מצאתי את עצמי לבד. ושוכבת לי גופה בחדר שינה".

לא חשבתי להתמסד

כל מי שמכיר את גורמן, וביניהם כותבת שורות אלו, יודע שמדובר באישה מצחיקה וטובת לב מאין כמוה. כשהעלתה לפייסבוק לפני כמעט שנה סטטוס חדש — "במערכת יחסים", זה היה חידוש מרענן, שכן הרווקה התוססת בת ה־54 תמיד עשתה סימנים שמושלם לה לבד, ושהיא לא נכנעת ללחצים החברתיים להתמסד. כשבא הסטטוס "מאורסת", זה באמת היה משמח, כמו גם החתונה שהתקיימה ב־24 ביוני, יום לאחר יום הולדתה ה־54.

"בארי הכיר אותי כשכבר הייתי בשלה", היא אומרת. "הכרתי את כל סוגי הקשרים, ובעצם נכנסתי לגיל הבלות. אמרתי, אלה החיים שלי והיה לי מאוד כיף. היו מסיבות, ארוחות אצל חברים, טיולים בארץ ובעולם, אין רגע משעמם. המנטרה שלי הייתה שנישואים זו קונספירציה שטובה לגברים, ויכולתי לנאום על כך נאום חוצב".

בניגוד לגורמן, צימרמן, בן 64 במותו, היה איש זוגי. בצעירותו נישא לשושנה, שממנה נולדו לו שלושה בנים, ויחד גידלו את שני בניה מנישואיה הראשונים. אחר כך אימצו בקיבוץ בת — ולימים התגרשו. ב־2006 נישא שנית לאשת החינוך שולה גלבוע, שהגיעה עם ארבעה ילדים משלה. שנתיים לאחר נישואיהם חלתה גלבוע בסרטן ובארי סעד אותה במסירות עד מותה לפני כשנתיים. "הוא נחשב לפילוסוף בתנועה הקיבוצית", מספרת גורמן. "הוא כתב מאסות, והיה לו טור בזמן הירוק. הוא היה האידיאולוג של התנועה, הבי"ת של התקופה אחרי ברנר וביאליק".

הם נפגשו לפני שנתיים במכללת עלמא, המשמשת כבית מדרש חילוני. היא קיבלה מלגת לימודים במתנה מחברה טובה. הוא היה אחד המרצים. "השיעור של בארי", היא צוחקת, "התחיל בשמונה וחצי בבוקר, יום שישי, שעבורי, אין עונש גדול מזה. ואפרת כמו אפרת, מגיעה עם כל העיתונים, אייפד, כוס קפה, מתיישבת: אהלן הגעתי. יום אחד כמובן איחרתי ואין מקום ליד השולחן המאורך, רק ליד המרצה בארי. הוא אף פעם לא אהב לשבת בראש השולחן, אז הוא מציע לי את הכיסא שלידו, ואפילו הניח בינינו את הגמרא שלו, שנקרא יחד. באותו זמן חשבתי שהוא מקסים ואין לי מושג קלוש שהוא מעוניין. הרי אני תלמידה קצת משונה, שבאה לשיעור עם העיתונים, פותחת את האייפד ומשחקת בועות עד שהמוח יתארגן על עצמו. אני התל־אביבית המוזרה שלא ברור לאן היא באה או הולכת, אבל נבונה".

צימרמן החל לחזר אחריה בעדינות. כשנראה היה לו שלא נענתה, נעלב, ואפילו מחק אותה מהפייסבוק שלו. גורמן אומרת שבכלל לא שמה לב. אבל אז הוא כנראה התגעגע, הזמין אותה לטיול שבו כמעט תעו והסתבכו בכביש הבקעה, וכל השאר היסטוריה. וכן, הוא החזיר אותה לפייסבוק שלו. "אהבנו לפתור תשבצי היגיון ולהמציא הגדרות, ללכת לים ולשמוע מוזיקה. עד שהכרנו הוא לא שמע פינק פלויד. היה לו ידע עצום באזורים אחרים לגמרי.

"לימדתי אותו שאפשר להיות בחופש, שבתל־אביב אין 'מה יגידו'. ממנו הבנתי שבתנועה הקיבוצית את צריכה ייחוס. שבקיבוץ מסתכלים עליך אם לא מכירים אותך. בתל־אביב מסתכלים עליך רק אם מכירים אותך, והוא לא הכיר אף אחד. יום אחד פגשנו ברחוב את גיא פינס, ואחר כך בארי שאל אותי מי זה כי הוא מוכר לו. אהבנו לצחוק וצחקנו הרבה", היא אומרת, מה שגורר קריאה מהמטבח, מכיוונה של החברה זקהיים: "אני אמרתי שיחד יש להם הומור של אבשלום קור, בהיי".

"חשבו שזו בדיחה רעה"

בספטמבר האחרון הבינו שזה רציני, בפברואר הגיעה הצעת הנישואים. "נורא אהבנו ללכת בבית ולהתחבק. יום אחד הוא חיבק אותי ואמר, 'בואי נתחתן'. פתחתי זוג עינים: 'למה? תן לי לחשוב על זה. יודע מה? אולי אני צריכה לעשות את זה פעם בחיים'. ואז הוא כרע ברך: 'רגע־רגע', ועשה את זה כמו שצריך".

חתונתם נערכה בחצר ביתה של מפיקת הטלוויזיה נורית קידר במושב מגשימים. למרות שלא היה בה רב ואסתי זקהיים חיתנה אותם — החתונה נערכה לפי כללי הטקס היהודי. כל השאר היה שם: שמלת כלולות, שבע ברכות, חופה, שבירת כוס וטבעות. ב־15 ביולי נסעו לירח דבש בסמוטראקי, למלון אורפיאוס של כריסטוס, המקום שבו הודיע צימרמן שנה קודם שהוא חוזר לארץ ויש לו דייט. כשהודיעו לכריסטוס על מותו של צימרמן, הוא חשב שזו בדיחה רעה. והוא לא היה היחיד.

את ההחלטה לפרסם את מודעת האבל בשעת לילה מאוחרת דווקא בפייסבוק שלה, גורמן מסבירה בצורך לבשר את הבלתי ניתן לבשורה. "אנשים לא הבינו וגם אני לא. לא ידעתי איך להגיד. היו לי חברות ששלחתי להן בווטסאפ הודעה: 'בארי מת'. הייתי חייבת להודיע את זה, וגם להסביר שזו לא בדיחה ויש מחר הלוויה. אין איך להגיד את זה בטעם. כולם בשוק ואין מילים. הם לא יודעים איך לנחם ומה להגיד. אלה חברים שהיו בחתונה ולא מאמינים שפתאום מדברים על ארון קבורה. זה כל כך מופרך, כמו טרגדיה יוונית".

על אצבעה של גורמן שתי טבעות הנישואים, וגם לזה יש לה הסבר שהיא מספרת בנימה משעשעת, בוודאי יחסית למציאות. "שוכבת גופה על הרצפה אחרי כל מיני ניסויים", היא מתארת בדרכה, "ואני אמורה להוציא לו את הטבעת מהאצבע. יום קודם הוא העביר אותה לאצבע האמצעית כי הוא פחד שהיא תיפול לו, ועכשיו אי־אפשר להוציא. אז השוטר שהגיע, לפי הנוהל, הביא סבון והוציאו. ואז הרמתי את הסדין ופתאום ראיתי אותו חום אפור, אין שם כלום".

התחרטת שעשית את זה?

"לא התחרטתי. זה רק חיזק לי את ההבנה שהוא איננו".

חשבת אם יכולת להציל אותו, אם היית מבינה בהחייאות?

"זה היה דום לב וזה בלתי נמנע. אחר כך, כשהיה לי זמן לחשוב, ניסיתי לשחזר את מהלך הדברים ולראות אם יכולתי להתנהג אחרת. אני יכולה להגיד ששלושה ימים קודם הוא היה עייף וכאבו לו הזרועות. אז חשבנו שזה בגלל הנסיעה לחו"ל, ועייפות ואולי וירוס, והוא לקח אקמול. אין לי מושג אם זה אחד הסימפטומים לדום לב. זה גם לא יעזור. אני גם לא עוסקת בלמה זה קרה לי. זה לא אישי, ככה יצא. מי שמכיר אותי יודע שהכל בחיי אינטנסיבי, וזה חלק אינטגרלי מהדאבל־ספיד שלי".

"זה נשמע כל כך מופרך"

השבעה על צימרמן התנהלה בשני מקומות: בקיבוצו ובביתה של גורמן במרכז תל־אביב, שהפך לביתו. על הדלת מתקיימות שתי ישויות: מודעת האבל, ולצידה עדיין השלט: כאן גרים בכיף אפרת ובארי. גורמן מכירה היטב את תחום הדרמה. קהל הלקוחות שמקבל ממנה ייעוץ תקשורתי — מגוון, אבל בולטים בהם פסטיבלי סרטים ותיאטרון ובמאים ישראלים המוציאים לאור את סרטיהם. "אם היו אומרים לי שבתוך חודש אני אתחתן ואהפוך לאלמנה, הייתי אומרת שזה תסריט הזוי", היא אומרת. "כלקטורית של הקרן לקולנוע", צועקת אסתי זקהיים מהמטבח, "לא הייתי מעבירה את הסרט. זה פשוט מופרך".

קשה לגורמן, אשת יחסי ציבור שנשארת בדרך כלל מאחורי הקלעים, לעמוד במרכז. "קשה לי שאני הסיפור של העיר. אני אוהבת להיות בצד השני, וגם בארי היה איש כזה. נורא קשה לי לעשות מעצמי עניין, ולחשוב שבכל הטרגדיה הזו, מי שהכי מסכנה זו אני. זה לא נוח לי. זו פעם ראשונה שהתחתנתי ופעם ראשונה שהתאלמנתי, אז אני עדיין לא כל כך יודעת איך להתנהג. אני צריכה לחשב מסלול מחדש".

בינתיים, חברה הביאה לה את הצילום האחרון שלהם, שצולם יום לפני מותו — ממוסגר. גורמן וצימרמן בסמיכות אינטימית שותים בירה במסעדת פורטונה דל מר. "אני עוד לא עצובה", היא עונה לשאלתי אם הצילום הזה עושה אותה עצובה. "אני לא קולטת. דווקא התמונה הזו עושה אותי שמחה כי אני יודעת מה הרגשתי כשהייתי שם. נורא חסר לי המגע שלו, החיבוק. קשה לא לשתף אותו במה שקורה בשבעה ומי מגיע. אני מתה לרכל איתו על זה, על התלמידות בנות ה־90 שהיו מתחילות איתו ועכשיו מגיעות הנה עם ריבות שעשו, ועל כל האנשים שמספרים לי כמה הוא היה מאושר איתי. אני מבינה שהוא השאיר לי סוג של אוצר שאני צריכה לקבל עליו החלטות. בין הספרייה למורשת, לתלמידים ולמאמרים, לזיכרונות שלנו".