חתונה מאוחרת

חתונה מאוחרת – פורסם ב"לאישה" וב XNET

מי אמר שלשמלת כלה, טבעת וחופה יש הגבלת גיל? הנשים שלפניכם התחתנו לראשונה לקראת (ואפילו אחרי!) גיל 50, ולא – אין להן שום בעיה עם זה

"חוויתי את שיא האושר, ואז את שיא הכאב"

בגיל 54 , נישאה אפרת גורמן לבחיר לבה. כעבור חמישה שבועות הוא נפטר

ביוני האחרון, יום לאחר יום הולדתה ה־54, נישאה אפרת גורמן, יועצת ליחסי ציבור ותקשורת מתל־אביב, למרצה והמשורר בארי צימרמן בן ה־63. אושרם של בני הזוג לא נמשך זמן רב: ב־2 באוגוסט נפטר צימרמן באופן פתאומי מדום לב. מאז גורמן מנסה לעכל איך "תוך זמן כל כך קצר חוויתי את שיא האושר – חתונה – ואת שיא הכאב – הפכתי לאלמנה".

עד לפגישה עם צימרמן, גורמן מספרת, היא לא הייתה אדם זוגי במיוחד. "אני מודה שלא הייתה לי דעה יותר מדי טובה על המין הגברי לאורך השנים", היא מסבירה. "תמיד צחקתי שזו טרגדיה שאני לא לסבית. היו לי קשרים לאורך השנים, אבל לא הייתה לי שום תשוקה ללכת איתם עד הסוף ולשלם את המחיר של זוגיות קבועה. כשהבטתי במערכות יחסים מסביב, לא התרשמתי שהעסקה הזו כדאית לאישה".

בגיל 40 גורמן החלה בניסיונות להביא לעולם ילד עם חבר, שנמשכו כשבע שנים ונכשלו. "בשלב מסוים הרמתי ידיים. החלטתי לחבק את הרעיון שאין לי ילדים ביולוגיים ואפילו ליהנות ממנו".

את צימרמן פגשה גורמן במסגרת לימודיה ב"עלמא – בית לתרבות עברית" בתל־אביב, שם הוא עבד כמרצה. "הוא היה נחמד אליי, אבל לא הסכמתי להבין רמזים ובכלל הייתה לו טבעת נישואים על האצבע. רק מאוחר יותר הבנתי שהוא התאלמן שנתיים קודם לכן. התיידדנו וגיליתי אדם מקסים ונדיב, איש מרתק, ידען, חם, מצחיק, סופר־פמיניסט ומפרגן, שמאוד התעניין בי ופתח אליי את הלב שלו הכי רחב שאפשר. כשהבנתי שהוא מעוניין באמת, נפתחתי לרעיון ודי מהר לקחנו 'ביס גדול', כמו שהוא קרא לזה, ומידידות עברנו לזוגיות מלאת שמחה ותשוקה".

בפברואר האחרון, ארבעה חודשים אחרי שבני הזוג עברו לגור יחד, צימרמן הציע נישואים. "באמצע חיבוק בבית, הוא אמר לי פתאום 'בואי נתחתן'. פרצתי בצחוק, שאלתי למה וביקשתי לחשוב על זה. הוא כרע ברך ועשה את זה כמו שצריך, אז מיד הסכמתי.

כשסיפרתי לחברים שאני מתחתנת בגיל 54, אנשים הוכו בתדהמה. הם הצהירו שאם אני מתחתנת, הם גם מאמינים שיבוא שלום".

בני הזוג נישאו ב־24 ביוני האחרון, בבית של חברה במושב. "אסתי זקהיים, חברתי האהובה, חיתנה אותנו בטקס יהודי, בנוכחות 100 אורחים. שנינו זרחנו. היה אושר עצום באוויר".

למרבה הכאב, אושרם של בני הזוג נגדע בשיאו. ב־2 באוגוסט, זמן קצר לאחר ששבו מירח דבש, צימרמן לקה בדום לב בביתם של בני הזוג – ונפטר.

"זה היה זעזוע עמוק. לא ידעתי איך לבשר לחברים ובני המשפחה, ששמחו ורקדו רק לפני חמישה שבועות בחתונה שלנו. היו חברות שסימסתי להן שתי מילים: 'בארי מת'. אנשים התקשו להאמין. תמונות החתונה וירח הדבש עוד היו טריות, ופתאום אסון נוראי".

איך את מרגישה עכשיו?
"מצד אחד, אני עצובה וכועסת. מצד שני, אני מרגישה עטופה באהבה הגדולה שהוא נתן לי. אולי זה קרה מאוחר, אבל בסוף זכיתי באהבת אמת עמוקה ובחיבור שאני אשא איתי ולא אשכח אף פעם".
]
סרט החתונה

שנה למותו של בארי / רמי אלוני

לפני כשנה הלך לעולמו בארי, בן קיבוץ משמר השרון וחבר קיבוץ גבעת חיים איחוד.
במנוחת הצהרים, ליד אהובתו אפרת, נדם ליבו, מת מות צדיקים, והוא בן 65 שנים.
מורה ומחנך היה בארי, לימדנו בבית הספר האזורי, שלנו, במעגן מיכאל. עשרות שנים הלכנו יחדיו.
ידען גדול היה. מורה יצירתי ומבריק שתלמידיו הלכו אחריו. בכישרון ובעדינות ניגן על כינור, היה משורר רגיש, שואל שאלות, מטיל הספק, זועק הזעקה וגם מתייסר. שתקן היה וגם איש הדיבור והדיאלוג האנושי. מנהל ויכוח, עומד ונאבק על דעותיו ולעיתים שילם על כך מחירים.
דייקן וביקורתי היה כלפי עצמו וכלפי הזולת ועוד יותר כלפי חבריו – בעקבות סיפור שכתבתי, כתב לי בארי: "זרוק את הסיפור לפח – זכור, זאת הערת אוהב".
בחרדת קודש התייחס לשפה העברית, למילה הכתובה.
כל חייו תלמיד, תלמיד חכם
אהבתו הגדולה הייתה משפחתו. באהבה, במסירות ובחום אנושי גידל את ילדיו יחד עם שוש והוא מחבק, מחבק ומחבק. צוחק בקול רם וגם מזיל דמעה מתוך אושר ונחת.
ראיתי וחשתי את אהבתו הגדולה לרעייתו שולה, ועוד יותר בזמן מחלתה. בארי תמך, ליטף, אהב וטיפל במסירות שאין למעלה ממנה, וכך יום יום, לילה לילה, ימים, שבועות וחודשים. בארי נשא את שולה על כפיים עד יום מותה.
שנה קשה עברה על בארי לאחר מותה של שולה, הוא אָבֵל, חנוק מדמעות, מתגעגע, עצוב וגם מלמד, לומד ויוצר.
בעלמא, הוא הכיר את אפרת, שמחת החיים חזרה אליו, עיניו בהקו וצחוקו העדין פרץ שוב ושוב.
אהב את אפרת, סיפר לי עליה עוד ועוד. איש אוהב היה בארי.
באחת משיחותנו האחרונות, דיברנו על סיפרה המרגש, המרעיד את הלב (כדברי עמוס עוז), של נורית גרץ – ים ביני ובינך, זהו סיפור אהבה ענק וכל כך עצוב.
עם לכתו של בארי, שהיה לי כאח מתוך בחירה, אני כל כך עצוב.

שיהיה זכרו ברוך לעד

צחקי שריג בהלוויית בארי

בארי ואנו משתייכים לדור הלום הקרב של מלחמת יום-כיפור. הדור שנפלו עליו השמים באמצע יום בהיר, והוא עדיין אינו מבין מה קרה לו. הכרתי את בארי כאן, על קברו הפתוח של אילן ברונר, ומאז לא נפרדו דרכינו.
אבא שלי, שאיבד את בנו באותה מלחמה, היה מקבל כל מי שהגיע לנחם אותו ואת אמא, וכבר בכניסה לחדרם הקיבוצי הקטן הוא היא קורא באזני הבא את שירו של בארי על אילן, השיר שאקרא בעוד רגע. ורק כשהוא קרא באזני מי את השיר הזה של בארי, רק ברגע הזה הוא הרשה לעצמו לגעות בבכי. שוב ושוב. ועוד אזכיר את חיים גורי, חברו הטוב של אבא, שבביקורי האחרון אצלו בירושלים, ממש לאחרונה, הוא שאל אותי האם אני זוכר שהשיר של החבר שלי על הדו הנמוך הוא הטוב בשירים שנכתבו סביב המלחמה ההיא.

אַ שְׁ כָּ בָ ה
לְיַד שֻׁלְחָנִי
אֲנִי מַעֲתִיק תָּוִים.
מַה מַרְגִּיעַ הַדָּבָר
לַעֲסֹק בְּמוּסִיקָה מִבְּלִי לְשָׁמְעָהּ.
צְלִילֵי הַשֵּׁשׁ-עֶשְׂרֵה כְּהַלְמוּת הַלֵּב
וְהַצְּלִילִים הָאֲרֻכִּים כִּנְשִׁימַת יָשֵׁן
שְׁלֵוִים וַעֲרוּכִים בְּתֵבוֹתֵיהֶם כִּבְתוֹךְ מִטָּה.
שׁוּב וְשֹׁוּב חוֹזְרִים אוֹתָם הַצֵּרוּפִים
הַנְּקֻדּוֹת מַשְׁחִירוֹת וְהַקַּוִּים נִמְתָּחִים הַיְשֵׁר.
מִדֵּי כַּמָּה תֵּבוֹת
אֲנִי נִתְקָל בַּדּוֹ הַנָּמוּךְ
צְלִילוֹ הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר שֶׁל הֶחָלִיל.
וּבַדּוּמִיָּה שֶׁמֵעֵבֶר לוֹ
אֲנִי נִזְכָּר בְּךָ.
(בארי)
בארי צימרמן, נובמבר 1973 .לזכר חברו אילן ברונר שנפל בסיני במלחמת יום הכיפורים

גבעת חיים איחוד – אתר ההנצחה

גבעת חיים איחוד – אתר ההנצחה

דברי עדי בהלוויית בארי ז"ל

שעת בוקר מאוחרת בדירתך הנטושה למחצה, פה בקיבוץ. אני ישוב על כסאך, מתבונן מן החלון אל החוץ, מוקף בהררי הספרים שהקיפו את חייך, ולפיכך גם את רוב חיי שלי.

תמונתו של ברל, על שמו נקראת, תלויה על הקיר מימין. הבית ריק מסימני חיים כבר מזה זמן. אתה ואפרת הייתם פה אך לפני יומיים – מיינתם ולקחתם, לדירתכם התוססת והחיה בתל אביב, עוד ספרים וחפצים יקרים לך, ובמהלך השבוע סיכמנו לפנות את דירתך כליל.

בארי יקר ואהוב – הסתלקותך החדה והפתאומית כואבת לי כאב עז. היית לי אב, היית לי אדם וחבר ומורה, היית לי חבר טלפוני בכל עת ובכל שאלה, בנושאים שונים: היסטוריה, ציונות, ספרות, יהדות, לשון ומלים בכלל. היית לי אדם אהוב, רגיש ומסור תמיד עד אין-קץ, מקשיב ומכיל בלי-די, מלטף בידיך ובמילותיך: שוזר מלים, דימויים ומטאפורות, חלקם מלווה אותי יום-יום ויוסיף ללוותני.

ביום שלישי, בשבוע שעבר, ישבנו פה בדירתך בקיבוץ ושוחחנו ארוכות, כמו פעם. יצאתי מלא באוויר ובשמחה ובתחושת הודיה על היותך. כבר זמן רב לא שוחחנו ביחידות ובאריכות. כילינו הרבה סיגריות, קפה ומיץ אשכוליות קר. שיתפנו זה את זה בענייני הקיום. אחר-כך באת לבקר בביתנו והבאת מתנה ליולי וחיבוק לנעמונת.

בשבת האחרונה נפגשנו בים; אפרת ואתה, נטליה, יולי, נעמה, אילן ואני. היה נעים, פשוט ושמח. במובן הזה אני שמח ממש על האפשור להיות איתך ובקרבתך במה שהתברר כימיך האחרונים. ובכלל, אני מודה לך ועליך, לקוסמוס, לאלוהים, או, ל'סוד הקיום' שכל-כך נכח בקיומך ובהווייתך.

יש בתוכי מלים רבות לומר לך, להגיד, לשתף ולהודות – אבל אתה, איש המלה, יודע היטב את מגבלותיהן… לכן, שוב אומר תודה ענקית על הזכות לגדול איתך ולצידך. גם תחסר לי מאוד, וגם, עם זאת, יש לי תחושה שאזמן עוד לא מעט שיחות איתך, לשמוע את דעתך, לשמוע את עצתך.

אוהב, עדי

געגועי לצימרמן – פרידה מבארי – שנה למותו / בתיה בוקס אלמליח

 הווילון שרקמה רותי לבנון[/caption]

בארי'לה, בשנה האחרונה, מאז שאתה מת, אין יום שעובר עלי בלי לחשוב עליך.
אני נזכרת בכל מיני דברים בנאליים, כמו למשל, איך אתה עוצם עיניים בשעה שאתה מאזין למוזיקה או לכל יצירה שמרגשת אותך. אני נזכרת בנחירים הרוטטים והמתרחבים בשעה שאתה מספר בדיחות ומנסה לשמור אל ארשת רצינית ומכובדת.
אני חושבת על כך שלא הספקתי לראות אותך אחרי החתונה, שלא הצגת בפני את כלתך, אשתך הטרייה. ואני מרגישה כעס, על עצמי, עליך, על שהסתפקנו בשנה האחרונה בקשרי פייס בוק בלבד.

קראתי פעם ציטוט של אלברט אינשטיין באיזה דואר זבל שמועבר עשרות פעמים למאות ואלפי צרכני אי מייל. אינשטיין אמר שאינו רוצה בהספדים, מכיוון שכל המספידים מדברים ומאדירים את עצמם במקום לדבר על המת ועל סגולותיו התרומיות.
אז ראשית, בארי'לה, אני מתנצלת בעזרתו של אינשטיין. כמו רחל המשוררת שהיתה כל כך אהובה עליך, גם אני "צר עולמי כעולם נמלה" ואני זוכרת אותך דרך העיניים שלי, דרכי. ולכן אני זוכרת אותך דרך סיפורים על עצמי.
שנינו באים מאותו פס ייצור. אמנם הגעת באיחור של שנתיים, אך מעולם לא זקפנו את זה לחובתך…
מעיון בשיריך אני מוצאת מילים ואזכורים שזר לא יבינם, רק אנחנו בני "כת אלומה" יודעים.
כך למשל, בשירך עכשיו נעבור בבית השני (האמצעי):
הרהורי חוצים את מצחי
ככביש
שמאלה, ימינה ושוב שמאלה.

עכשיו נעבור
ולא נדרס

ואני שומעת את עצמי אומרת בדיוק אותן מילים לפני שנות דור לילדי, ועכשיו לנכדי.
ואני נזכרת גם בשורה האלמותית הבאה: "בנים ימינה, בנות שמאלה!" (האם גם היא נכנסה לאיזה שיר או רשימה שלך? כי הרי אצלנו, בארץ המיליטריסטית שלנו, הבנים מתישהו לוקחים ימינה והבנות מושכות שמאלה…)
כן, שרה המטפלת (פייגה, גוסטה, או כל שם ספרותי אחר) טבועה בכולנו, למגינת לבך הרבה…
כמה שנאת את "בית היתומים" של ילדותנו שמעולם לא הצלחת להשתחרר ממנו.
אני ניסיתי להראות לך גם את הצדדים היפים של ילדות בקיבוץ ואפילו של הלינה המשותפת, אבל בניגוד לרוב הדברים, בנושא זה נשארנו תמיד חלוקים.
ובסופו של דבר, מי עזבה? ומי נשאר לגדל את ילדיו בקיבוץ? (אמנם עם שיפורים רבים ולינה משפחתית)
כן, היית ילד צנום ורזה, לא גבוה, רגיש מאד, חכם מאד, יצירתי מאד, מוזיקלי מאד, שונה ולא הולך בתלם, ובנוסף לכל, בן לזוג הורים מורים מכובדים ואינטלקטואלים. כל אלה לא ממש חיבבו אותך על הבנים קלי הדעת, השובבים, הספורטאים, הגבוהים והחסונים.
אבל כולם, גם אלה שהלעיגו, ידעו בסתר ליבם מי אתה, תמיד הכירו בערכך ואפילו קנאו בך.

ביום ההולדת האחרון שלך (לאחר מותך) שלחתי לך אימייל. אני יודעת שזה מטורף, אבל…
וזה מה שכתבתי:

בארי'לה
איך חוגגים יומולדת למי שמת?
נר זיכרון בנר ראשון של חנוכה?
לקרוא שירים של יהודה עמיחי?
איזה מוזיקה נשמיע לכבודך?
הקונצ׳רטו הכפול של באך?
וינסנט של דון מקלין? מזררה של אליגיירי?
נדקלם יחד אתך את מבצע סבתא?
ניזכר בפרחים מהכובע של הדודה מאנגליה ששתלנו בגינה?

אתה לא כאן!!!
חבל!!!
אני לא יודעת לדבר עם המתים. בקושי עם החיים.
חנוכה שמח!!!
בתיה

אני רוצה לסיים בפראפרזה לארבע השורות הנפלאות החותמות את ניכוש.
השיר המרגש נכתב ביום השנה לאביו דויד (עם י') צימרמן ועוסק בניכוש העשבים השוטים ובטיפוח הצמחים הטובים של זכרונות הילדות וההתבגרות שלו.

ביום השנה לבארי אני מנכשת את חיי
אני זוכרת
אני חוזרת
אני חייה

ואני לא מפסיקה להתגעגע

הספד אישי לבארי צימרמן / חמי צמח

בארי דודי האהוב
זכיתי שתהיה לי דוד

זכיתי שביום הולדתי ציירת לי ציור
זכיתי על שלימדת אותי לבעוט בכדור
זכיתי כשהקדשת לאחותי ולי ספר שירים
זכיתי למגע ידך שהעירה אותי מוקדם בבוקר
לעבוד אתך ועם חיים בבריכות הדגים
ובלול התרנגולות
ובפרדס התפוזים
זכיתי להצטרף אליך למערכת "שדמות"
זכיתי לנהוג על ברכיך את ה"מייסי-פרגוסון" בשדות

זכיתי שתאהב את אשתי
זכיתי שתהיה לילדיי סב ודוד אוהב
זכיתי שתהיה לי מורה וחבר
זכיתי שתגיד לי "זהות, זה חזק"
זכיתי שתאמר לי: "אין מה לעשות, חמי. ככה זה הלוויות של אשכנזים"

זכיתי שערכת אתי את הרומן הראשון שלי
וזכיתי שכמעט והשלמנו את עריכת השני
עוד הותרת לי שורות מוצהבות שאפתור לבדי
אבל בנוגע לכמה סימני שאלה אדומים, עוד אצטרך את עזרתך
ושאלה אחת פתוחה שחיכיתי שתסביר כשניפגש… :
למה כתבת שהסיפור של אווה נשמע מוגזם ?
כששנינו יודעים שהוא היה באמת

אתמול אחר הצהרים היתה לי הזדמנות נדירה לתנומת צהרים קצרה
התעוררתי בשעה ארבע וגיליתי שאני לבד בבית
העמדתי מים בקומקום, ניגשתי להתקלח, התלבשתי, הכנתי קפה והתיישבתי אל המחשב
ואז אילן התקשר…
והביא את הבשורה הרעה
בדיוק כמו באותו שיר שכתבת לפני מספר שנים

כך כתבת:

הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה צְרִיכָה לָבֹא רַק
כְּשֶׁאַתָּה נָעוּל וּמְסֹרָק
יִהְיֶה נוֹרָא לְקַבְּלָהּ בְּעוֹדְךָ
כָּפוּף אֶל נַעַלְךָ
הַשְּׂרוֹכִים יִתְחַבְּטוּ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
הַכִּנָּם יֹאחַז בַּלּוּלָאוֹת
וְלֹא יַרְפֶּה.
עָדִיף שֶׁתַּעֲמֹד יָפֶה
נְעָלֶיךָ שְׂרוּכוֹת וּשְׂעַרְךָ מְבֻשָּׂם
גַּם בֵּין שִׁנֶּיִךָ הָעֳבָר קֵיסָם
עַכְשָׁו אַתָּה מוּכָן לַדֶּלֶת
עַכְשָׁו הַמַּאֲכֶלֶת

יוּבי, לילך, נטליה, עמוס, אסף, טל, שאול, ניצן, עדי, הדר ואילן,
אחיותיי ואחיי האהובים.
בארי חיבר אותנו למשפחה אחת גדולה,
היה לכולנו מורה, חבר ואב אהוב,
תמיד התגאה בנו, בבנות ובני זוגנו ועוד יותר מכך בילדינו.

ועכשיו אנחנו, כולנו, ביחד, נמשיך לחבק בשבילו את אפרת.

נקרא בעצב גדול מעל קברו הטרי, המפתיע והמוקדם מדיי של בארי צימרמן
ביום רביעי 3 בחודש אוגוסט 2016, כח תמוז התשע"ו

חמי צמח

המורה מתגלגל מצחוק – דברים ליום השלושים להסתלקותו של בארי צימרמן / יובל כאהן

31/8/2016 – עלמא תל אביב

על חינוך וסבאות

בחודש ניסן תשע"ב דיברתי כאן באירוע ההשקה של הספר בוא אלי פסוק נחמד.
דיברתי אז על החשיבות של בארי ויחסו ליהדות כאיש רוח חילוני בחברה הישראלית ובמכינה. לא אתייחס הערב לאספקט הזה כלל.
בסיום הדברים הוספתי אז –
"מעבר לכך ולאישיותו החמה ושובת הלב של בארי, יש לבארי עוד מוזרות שהחניכים מתקשים לעכל:
הוא באמת מתעניין במה שהם אומרים בשעור. הוא לא בא למכור להם את החידושים שלו, אלא באמת ללמוד איתם ביחד".

היום אני יכול לגלות שאותו אחד שכן בא למכור לתלמידים את החידושים שלו הוא אני, כאז גם היום. מהפעם הראשונה שנכנסתי לשעור של בארי התרגשתי ובעצם התמלאתי קנאה על הפוזיציה היסודית שלו כמורה. עם כל פער הגיל והידע העצום שהיה בינו לבין התלמידים בני השמונה עשרה במכינה הוא באמת בא לשמוע אותם ולא ניתן היה לזהות בשעור את הנקודה שבה הוא אומר את מה שהוא הכין או את מה שהוא רצה להעביר. וזאת, לא בגלל יכולת מתודית מתוחכמת. אלא כי באמת הפעולה שהיתה מתבצעת בשעור היתה פעולה משותפת של למידה.
כתבתי אז:
"זה מבחינתם חידוש כל כך גדול שלוקח להם מספר שעורים להתרגל למצב המוזר הזה, ומיד הם הופכים לעדת מעריצים, או נכון יותר חובבים ותלמידים. " ושוב, כתבתי על התלמידים והתכוונתי בעצם לעצמי, אבל הפעם לא רק לעצמי. בשעור של בארי ישבה תמיד קבוצה קטנה של תלמידים, ובדרך כלל החבר'ה המעמיקים יותר. ולקראת חלקה השני של השנה הם התחילו להבין מה הגדולה של מה שמתרחש בשעור הזה.
אבל דבר שלא ציינתי אז ובעצם הוא הדבר שבהתבוננות שלי לאחור נראה לי הכי משמעותי הכי מאפיין והכי יוצא דופן היה הצחוק של בארי.
מי שקורא את הכתיבה הפובליציסטית של בארי – בין אם בכתיבה הפרשנית – דרשנית, ובין אם בכתיבה האקטואלית ואפילו בביקורות החברתיות הנוקבות שלו, תמיד משולב בה בכתיבה הומור וסרקזם דק או עבה. אבל אני לא מדבר על זה.
בשעורים בארי היה פשוט יושב ומתגלגל מצחוק. אני לא מדבר על פעם אחת, ואני לא מדבר על תגובה לאיזשהי הלצה או חלילה כתגובה לאמירה טיפשית של איזשהו תלמיד. אני מדבר על המצב הקבוע של בארי בשיחה עם התלמידים.
אני לא יודע כמה הציבור כאן נתקל בזה, או שזה איפיין דווקא את היחס שלו לתלמידים הצעירים, אז אני אנסה לתאר קצת את הצחוק הזה.
כמו שאמרתי לא מדובר בצחוק מזלזל, או בצחוק על בדיחה. ההגדרה הטובה ביותר לצחק הזה היא התמוגגות. הם הצחיקו אותו. הם הפתיעו אותו. אולי בבורות שלהם. אולי בצעירות שלהם. אולי במתיקות שלהם. אולי בבתוליות של החשיבה שלהם. הוא נהנה לשמוע אותם. והוא היה יושב וצוחק.
אני כמורה צעיר ונמרץ ומלא רצון לעצב להשמיע להרצות ולללמד פשוט עמדתי נפעם מול המורה הגדול הזה. באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שזה קצת דומה להבדל בין הורים לסבים. כהורים אנחנו לחוצים לחנך וללמד ולדחוף ולתקן ולשנות והסבים פשוט באים ונהנים מהנכדים. אני לא יודע מה מקדם את הילד יותר.
כשקבעתי עם בארי, ממש יום לפני שהוא נפטר על חזרתו למכינה אחרי שנתיים הפסקה, חשבתי לעצמי שאני מוכרח להכנס שוב לשעורים שלו, לקבל קצת השראה מהצחוק הזה. חשבתי לעצמי שאולי עכשיו אני קצת יותר בשל גם להפנים משהו. לדאבוני זה כבר לא יקרה.
משהו מהמוקסמות שלו מהתלמידים ומהאהבה הסבאית המופלאה שלו אליהם עולה בשירים שהוא כתב להם בסופי השנה בספר המחזור.
למחזור ה' בשנת 2012 הוא כתב כך (את השיר העלתה לפייסבוק עדי בן פזי):
למחזור ה' / 17.6.12
כֹּל פַּעַם מֵחָדָשׁ לְחַפֵּשׂ אֶת הַסְּטַארְטֶר
אֵיךְ לְהַתְנִיעַ
אַחַת בָּאָה מִן הַמַּדְרֵגוֹת עֲדַיִן חֲצִי
יְשֵׁנָה
אֶחָד בָּא מִן הָרְחוֹב
שְׁלִישִׁי עוֹד לֹא מַמָשׁ כָּאן
הַטֶּקְסְט עַל הַשֻּׁלְחָן צָרִיךְ לִהְיוֹת עָמֹק
כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִזְרְמוּ אֵלָיו (כְּמוֹ בְּכִיוֹר)
אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁתֹק
אֲחֶרֶת לֹא אוּכַל לִשְׁמֹעַ
כְּשֶׁזוֹ מִן הַמַּדְרֵגוֹת תַּתְחִיל לְטַפֵּס
בְּמַעֲלוֹת הָרוּחַ
וְזֶה מִן הָרְחוֹב יִמְצָא עַצְמוֹ מְשׁוֹטֵט
בֵּין לִילְיֶנְבְּלוּם לְסֶמוֹלֶנְסְקִין
כְּשֶׁהָעֵט צוֹנֵחַ וְהַמַּחְבֶּרֶת נוֹשֶׁרֶת
אָז הַלֵּב מְדַבֵּר
אָז הַשִּׂיחָה נִקְשֶׁרֶת
אָז הַסְּנֶה בּוֹעֵר

השיר הזה מתאר באופן נפלא את בארי המורה.
אני צריך לשתוק – אחרת לא אוכל לשמוע. ובתוך האהבה הזאת ל"זאת מהמדרגות" ו"זה מהרחוב", ובתוך השתיקה הזאת הלב מדבר והשיחה נקשרת והסנה בוער.
בשיר הפרידה של בארי ממחזור ז' כשעזב באמצע השנה בגלל המחלה של שולה זכרונה לברכה, הוא מתאר איך הוא נוסע כל שבוע למכינה, יוצא בדרך עם אשתו לעבודה שלה, נוסע בתחבורה הציבורית, בדרך נכנס לחנות הפאצ'ים של עמוס הבן לתת חיבוק. את השיר הזה הוא מסיים פחות אופטימי, גם זה צד של הסבאות. פער הגילים ובעיקר המגמות השונות, זאת של הפריחה והתחלת החיים וזאת שכבר נמצאת בשלבי הסיכום ומשקיפה ממקומה אל הצעירים באהבה, חרדה, וחיוך.

לא זוכר מה בדיוק לימדתי.
אבל הייתי.
והייתם אתי.
תודה.
אתם – המשיכו לפרוח
אני אמשיך להתעבות
אוהב, חרד ומחייך
בארי

תחסר לנו מאד.

בארי בארי אבד לי המייל / ישראל נטע

הארץ

צר לי כל כך, נעשה לי צר העולם כל כך. בלי בארי
"הלך באחת. כמו צדיק, באמצע השנ"צ של יום שישי. בין / השמשות. מאושר כפי שלא היה זמן רב". לזכרו של בארי צימרמן

ארי בארי אבד לי המייל, כתבתי לו בווטסאפ, התוכל לשלוח לי שאשלח לך / וגם ראיתי שירי סמוטראקי, כאילו, יצא בנייר? הרי זה נהדר. ולא חזר. רק אחרי / שבועיים התהבהב הטלפון "בארי כבר לא איתנו מזה שבוע" כך אפרת, אשתו. בכינו, / איש איש בצידו האחר של הווטסאפ. צר לי כל כך, נעשה לי צר העולם כל כך. בלי בארי. / המשורר ואיש המקרא, ואיש הרוח שט באוקיינוס התלמודי ובמדרש ובספרות העולם / מאז ועד היום וקופירייטר מבריק כמו שד וגם בתווי מוסיקה נותן עינו, שוסטקוביץ' / הוא פתאום אומר לי. הלך גדול הדור. כמו צדיק, בצנעה, בבית הקברות של גבעת חיים / בין סרגלי המצבות של החלוצים הייקים שכה אהב והאורנים ושמץ מריח הפרדסים שעוד / נותרו. את כל הכבישים ברשתות החברתיות היתה המשטרה צריכה לסגור. גדול הדור. / האיש שהיה שפתיים לכל עדת הלא־מתפללים. מהגרעין הקשה בעמק חפר / ואורנים ושדמות ואפעל ועד הנגב הרחוק. האיש הדגול שלחם במלחמת החפירות / הזו: להפגיש את הילידיות הפרדסית, הציונית לעילא, עם נפלאות הבריאה החז"לית. / להעתר לארוס העתיק ולא לוותר לקנאות ולחזירות ולבערות (איזה עבדקן מצוייץ בתור / לאשנב בקופת חולים אומר לי אז אבא שלך היה קוף, חס וחלילה שאבא שלך / היה קוף). לצעוק כמו מאיר אריאל במדרש יונתי כי אין שלום בלי צדק. וגם לגעור / ידע. רשימת הנגערים לא קצרה. מה אתה שולח לי את תיאורי מיצי הגוף האלה, / כך צירף גם אותי לרשימה. הלך האיש. נותרנו עם עובדי הכוכבים והעץ והאבן / והניו אייג' המחורבן. הלך באחת. כמו צדיק, באמצע השנ"צ של יום שישי. בין / השמשות. מאושר כפי שלא היה זמן רב. אומרת אפרת. צר לנו מאוד. העולם / נעשה לנו צר מאוד.

טרגדיה יוונית / אתי אברמוב

YNET

רק לפני עשרה ימים חזרה יועצת התקשורת המוערכת, אפרת גורמן, מירח הדבש שלה. הבוקר, בטוויסט אכזרי ובלתי צפוי, היא תעלה לקברו הטרי של בעלה, בארי צימרמן, בתום השבעה למותו. החברים שרק עכשיו שמחו כל כך בחתונתה, לא מעכלים עדיין שהם צריכים לנחם אותה על האסון. "הוא לפחות מת מאושר", היא אומרת.

ביום שלישי שעבר, בשעת לילה מאוחרת, העלתה יועצת התקשורת המוערכת אפרת גורמן פוסט קצר בפייסבוק. למעשה, זו הייתה מודעה. מילים עטופות במסגרת שחורה: "אהובי בארי צימרמן איננו". המילים הפוצעות היו בלתי ניתנות לעיכול, וכך גם התגובות שמיהרו להגיע לנוכח הבשורה שהתפשטה במהירות עצומה בין כל חבריה ומכריה הרבים. "רק לפני חמישה שבועות רקדנו בחתונתו", כתב בצער אחד מחבריו בהודעת הניחומים לכלה הטרייה. ואילו השחקנית אסתי זקהיים, חברתה של גורמן, ששהתה בחופשה באמסטרדם, כתבה, "בצער גדול וזעזוע אני משתפת אתכם בבשורה האיומה והבלתי צפויה. בארי, בעלה של אפרת, שאותם חיתנתי בשמחה ובאושר רק לפני חודש, איננו. הלב שבור".

הבוקר יעלו לקברו של צימרמן בקיבוץ גבעת חיים איחוד אלמנתו הטרייה וחמשת בניו. על קברו מתכננת גורמן לשים אבנים שאספו יחד בירח הדבש באי היווני סמוטראקי, שממנו חזרו רק לפני עשרה ימים. "זה לא פייר", הוא המשפט הכי שכיח שגורמן שומעת מאז נפטר בעלה במפתיע מדום לב, כשהם חבוקים, ישנים במנוחת אחר צהריים שלקחו לעצמם בקיץ תל־אביבי מהביל, רגע לפני שיפסעו כמנהגם מדי יום, יד ביד, במורד שדרות בן־גוריון אל חוף הים, דרך בית הקפה והמסעדה הקבועה שלהם.

"קמנו בבוקר", היא משחזרת את השעות האחרונות במחיצת אהובה. "בארי עשה לו קפה, קרא עיתונים ובא לבדוק אם התעוררתי. הוא תמיד טען שיש לי תסמונת איל"ה — אופטימיות יתר לגבי הבוקר. כי בערב תמיד הייתי אומרת, 'כן, נקום מוקדם', ובסוף רבצתי לי במיטה, בעוד הוא כבר עשה צעידה וקנה לחם טרי בסופר. בהמשך היום היו לו סידורים שכללו סבב טלפונים. בעצם יצא שהוא נפרד מכולם.

"בסביבות ארבע וחצי־חמש החלטנו לעשות שלאף שטונדה. הוא אמר, 'אני אכנס להתקלח וניכנס לנמנם', ואז נכנס למיטה ולא יצא ממנה. אני זוכרת שמשהו בחיבוק שלו פתאום היה כבד מדי, מעיק, ואני קולטת שהוא צנח עליי. אף מילה לא נאמרה. לא היו שום סימנים. כשהרמתי אותו, ראיתי שהלשון שלו רפויה, ומשהו בעיניים שלו לא איתנו. התחלתי לתת לו סטירות ונהייתי קצת היסטרית, ובכל זאת, מיד צילצלתי ל־101 ועוד הספקתי להגיד לעצמי, 'איזה מזל שהיית פעם ב'כלוב הזהב', ואחת השאלות הייתה מה הטלפון של מד"א?'"

התמונה האחרונה ביחד: יום לפני המוות
התמונה האחרונה ביחד: יום לפני המוות

המוקדנית הייתה מאוד נחמדה, שאלה אם יש דופק ואני לא מצאתי. ביקשה שאשים יד ליד האף ואראה אם הוא נושם, אבל המזגן דלק ולא הצלחתי להבין. בסוף היא אמרה לי לעשות לו עיסוי, ו'כבר אנחנו באים'. רבע שעה אחר כך פרצו לפה שלושה פרמדיקים, הסתכלו עליי בעצב, הורידו אותו לרצפה והתחילו לעשות החייאה. חצי שעה. אמרו לי שבדרך כלל הם עושים חצי מהזמן, 'אבל הוא צעיר'. וזהו. ואז מצאתי את עצמי לבד. ושוכבת לי גופה בחדר שינה".

לא חשבתי להתמסד

כל מי שמכיר את גורמן, וביניהם כותבת שורות אלו, יודע שמדובר באישה מצחיקה וטובת לב מאין כמוה. כשהעלתה לפייסבוק לפני כמעט שנה סטטוס חדש — "במערכת יחסים", זה היה חידוש מרענן, שכן הרווקה התוססת בת ה־54 תמיד עשתה סימנים שמושלם לה לבד, ושהיא לא נכנעת ללחצים החברתיים להתמסד. כשבא הסטטוס "מאורסת", זה באמת היה משמח, כמו גם החתונה שהתקיימה ב־24 ביוני, יום לאחר יום הולדתה ה־54.

"בארי הכיר אותי כשכבר הייתי בשלה", היא אומרת. "הכרתי את כל סוגי הקשרים, ובעצם נכנסתי לגיל הבלות. אמרתי, אלה החיים שלי והיה לי מאוד כיף. היו מסיבות, ארוחות אצל חברים, טיולים בארץ ובעולם, אין רגע משעמם. המנטרה שלי הייתה שנישואים זו קונספירציה שטובה לגברים, ויכולתי לנאום על כך נאום חוצב".

בניגוד לגורמן, צימרמן, בן 64 במותו, היה איש זוגי. בצעירותו נישא לשושנה, שממנה נולדו לו שלושה בנים, ויחד גידלו את שני בניה מנישואיה הראשונים. אחר כך אימצו בקיבוץ בת — ולימים התגרשו. ב־2006 נישא שנית לאשת החינוך שולה גלבוע, שהגיעה עם ארבעה ילדים משלה. שנתיים לאחר נישואיהם חלתה גלבוע בסרטן ובארי סעד אותה במסירות עד מותה לפני כשנתיים. "הוא נחשב לפילוסוף בתנועה הקיבוצית", מספרת גורמן. "הוא כתב מאסות, והיה לו טור בזמן הירוק. הוא היה האידיאולוג של התנועה, הבי"ת של התקופה אחרי ברנר וביאליק".

הם נפגשו לפני שנתיים במכללת עלמא, המשמשת כבית מדרש חילוני. היא קיבלה מלגת לימודים במתנה מחברה טובה. הוא היה אחד המרצים. "השיעור של בארי", היא צוחקת, "התחיל בשמונה וחצי בבוקר, יום שישי, שעבורי, אין עונש גדול מזה. ואפרת כמו אפרת, מגיעה עם כל העיתונים, אייפד, כוס קפה, מתיישבת: אהלן הגעתי. יום אחד כמובן איחרתי ואין מקום ליד השולחן המאורך, רק ליד המרצה בארי. הוא אף פעם לא אהב לשבת בראש השולחן, אז הוא מציע לי את הכיסא שלידו, ואפילו הניח בינינו את הגמרא שלו, שנקרא יחד. באותו זמן חשבתי שהוא מקסים ואין לי מושג קלוש שהוא מעוניין. הרי אני תלמידה קצת משונה, שבאה לשיעור עם העיתונים, פותחת את האייפד ומשחקת בועות עד שהמוח יתארגן על עצמו. אני התל־אביבית המוזרה שלא ברור לאן היא באה או הולכת, אבל נבונה".

צימרמן החל לחזר אחריה בעדינות. כשנראה היה לו שלא נענתה, נעלב, ואפילו מחק אותה מהפייסבוק שלו. גורמן אומרת שבכלל לא שמה לב. אבל אז הוא כנראה התגעגע, הזמין אותה לטיול שבו כמעט תעו והסתבכו בכביש הבקעה, וכל השאר היסטוריה. וכן, הוא החזיר אותה לפייסבוק שלו. "אהבנו לפתור תשבצי היגיון ולהמציא הגדרות, ללכת לים ולשמוע מוזיקה. עד שהכרנו הוא לא שמע פינק פלויד. היה לו ידע עצום באזורים אחרים לגמרי.

"לימדתי אותו שאפשר להיות בחופש, שבתל־אביב אין 'מה יגידו'. ממנו הבנתי שבתנועה הקיבוצית את צריכה ייחוס. שבקיבוץ מסתכלים עליך אם לא מכירים אותך. בתל־אביב מסתכלים עליך רק אם מכירים אותך, והוא לא הכיר אף אחד. יום אחד פגשנו ברחוב את גיא פינס, ואחר כך בארי שאל אותי מי זה כי הוא מוכר לו. אהבנו לצחוק וצחקנו הרבה", היא אומרת, מה שגורר קריאה מהמטבח, מכיוונה של החברה זקהיים: "אני אמרתי שיחד יש להם הומור של אבשלום קור, בהיי".

"חשבו שזו בדיחה רעה"

בספטמבר האחרון הבינו שזה רציני, בפברואר הגיעה הצעת הנישואים. "נורא אהבנו ללכת בבית ולהתחבק. יום אחד הוא חיבק אותי ואמר, 'בואי נתחתן'. פתחתי זוג עינים: 'למה? תן לי לחשוב על זה. יודע מה? אולי אני צריכה לעשות את זה פעם בחיים'. ואז הוא כרע ברך: 'רגע־רגע', ועשה את זה כמו שצריך".

חתונתם נערכה בחצר ביתה של מפיקת הטלוויזיה נורית קידר במושב מגשימים. למרות שלא היה בה רב ואסתי זקהיים חיתנה אותם — החתונה נערכה לפי כללי הטקס היהודי. כל השאר היה שם: שמלת כלולות, שבע ברכות, חופה, שבירת כוס וטבעות. ב־15 ביולי נסעו לירח דבש בסמוטראקי, למלון אורפיאוס של כריסטוס, המקום שבו הודיע צימרמן שנה קודם שהוא חוזר לארץ ויש לו דייט. כשהודיעו לכריסטוס על מותו של צימרמן, הוא חשב שזו בדיחה רעה. והוא לא היה היחיד.

את ההחלטה לפרסם את מודעת האבל בשעת לילה מאוחרת דווקא בפייסבוק שלה, גורמן מסבירה בצורך לבשר את הבלתי ניתן לבשורה. "אנשים לא הבינו וגם אני לא. לא ידעתי איך להגיד. היו לי חברות ששלחתי להן בווטסאפ הודעה: 'בארי מת'. הייתי חייבת להודיע את זה, וגם להסביר שזו לא בדיחה ויש מחר הלוויה. אין איך להגיד את זה בטעם. כולם בשוק ואין מילים. הם לא יודעים איך לנחם ומה להגיד. אלה חברים שהיו בחתונה ולא מאמינים שפתאום מדברים על ארון קבורה. זה כל כך מופרך, כמו טרגדיה יוונית".

על אצבעה של גורמן שתי טבעות הנישואים, וגם לזה יש לה הסבר שהיא מספרת בנימה משעשעת, בוודאי יחסית למציאות. "שוכבת גופה על הרצפה אחרי כל מיני ניסויים", היא מתארת בדרכה, "ואני אמורה להוציא לו את הטבעת מהאצבע. יום קודם הוא העביר אותה לאצבע האמצעית כי הוא פחד שהיא תיפול לו, ועכשיו אי־אפשר להוציא. אז השוטר שהגיע, לפי הנוהל, הביא סבון והוציאו. ואז הרמתי את הסדין ופתאום ראיתי אותו חום אפור, אין שם כלום".

התחרטת שעשית את זה?

"לא התחרטתי. זה רק חיזק לי את ההבנה שהוא איננו".

חשבת אם יכולת להציל אותו, אם היית מבינה בהחייאות?

"זה היה דום לב וזה בלתי נמנע. אחר כך, כשהיה לי זמן לחשוב, ניסיתי לשחזר את מהלך הדברים ולראות אם יכולתי להתנהג אחרת. אני יכולה להגיד ששלושה ימים קודם הוא היה עייף וכאבו לו הזרועות. אז חשבנו שזה בגלל הנסיעה לחו"ל, ועייפות ואולי וירוס, והוא לקח אקמול. אין לי מושג אם זה אחד הסימפטומים לדום לב. זה גם לא יעזור. אני גם לא עוסקת בלמה זה קרה לי. זה לא אישי, ככה יצא. מי שמכיר אותי יודע שהכל בחיי אינטנסיבי, וזה חלק אינטגרלי מהדאבל־ספיד שלי".

"זה נשמע כל כך מופרך"

השבעה על צימרמן התנהלה בשני מקומות: בקיבוצו ובביתה של גורמן במרכז תל־אביב, שהפך לביתו. על הדלת מתקיימות שתי ישויות: מודעת האבל, ולצידה עדיין השלט: כאן גרים בכיף אפרת ובארי. גורמן מכירה היטב את תחום הדרמה. קהל הלקוחות שמקבל ממנה ייעוץ תקשורתי — מגוון, אבל בולטים בהם פסטיבלי סרטים ותיאטרון ובמאים ישראלים המוציאים לאור את סרטיהם. "אם היו אומרים לי שבתוך חודש אני אתחתן ואהפוך לאלמנה, הייתי אומרת שזה תסריט הזוי", היא אומרת. "כלקטורית של הקרן לקולנוע", צועקת אסתי זקהיים מהמטבח, "לא הייתי מעבירה את הסרט. זה פשוט מופרך".

קשה לגורמן, אשת יחסי ציבור שנשארת בדרך כלל מאחורי הקלעים, לעמוד במרכז. "קשה לי שאני הסיפור של העיר. אני אוהבת להיות בצד השני, וגם בארי היה איש כזה. נורא קשה לי לעשות מעצמי עניין, ולחשוב שבכל הטרגדיה הזו, מי שהכי מסכנה זו אני. זה לא נוח לי. זו פעם ראשונה שהתחתנתי ופעם ראשונה שהתאלמנתי, אז אני עדיין לא כל כך יודעת איך להתנהג. אני צריכה לחשב מסלול מחדש".

בינתיים, חברה הביאה לה את הצילום האחרון שלהם, שצולם יום לפני מותו — ממוסגר. גורמן וצימרמן בסמיכות אינטימית שותים בירה במסעדת פורטונה דל מר. "אני עוד לא עצובה", היא עונה לשאלתי אם הצילום הזה עושה אותה עצובה. "אני לא קולטת. דווקא התמונה הזו עושה אותי שמחה כי אני יודעת מה הרגשתי כשהייתי שם. נורא חסר לי המגע שלו, החיבוק. קשה לא לשתף אותו במה שקורה בשבעה ומי מגיע. אני מתה לרכל איתו על זה, על התלמידות בנות ה־90 שהיו מתחילות איתו ועכשיו מגיעות הנה עם ריבות שעשו, ועל כל האנשים שמספרים לי כמה הוא היה מאושר איתי. אני מבינה שהוא השאיר לי סוג של אוצר שאני צריכה לקבל עליו החלטות. בין הספרייה למורשת, לתלמידים ולמאמרים, לזיכרונות שלנו".

יהודי השמש ויהודי הירח | יאיר שלג

יאיר שלג, מוסף "שבת"

בארי צימרמן, מראשי תנועת ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית, נפטר לאחרונה מדום לב. הוא לא סלח לקיבוץ שהרחיק אותו מהיהדות וביקש לעצב אותה בדרכו שלו

התרבות הישראלית איבדה בשבוע שעבר את בארי צימרמן, והיא אפילו לא יודעת את זה. צימרמן – מורה מחונן, מהפעילים הבולטים של ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית ובמרחב החילוני, משורר רגיש, עורך וכותב חד וחריף; אהוב ומוערך בכל הקהלים שבקרבם פעל, אבל אלמוני לגמרי עבור הציבור הרחב – נפטר מדום לב, והוא בן 65. גיל צעיר יחסית בימינו, אבל מקפל במקרה שלו מסכת חיים סוערת ומרובת דרמות.

הוא נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון. אביו, דוד צימרמן, היה מהמחנכים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית של אותם ימים. צימרמן הבן המשיך לכאורה בדרכו כמחנך, אבל עם הרבה ביקורת על ההתנכרות למסורת שאפיינה את אביו ודורו. באחת מדרשות פרשת השבוע שלו, הדרשה לפרשת "ויצא", הפנה את הפסוק של לבן ליעקב "למה גנבת את אלוהי" אל עבר אביו וחבריו: למה גנבתם לנו את הא–לוהים.

אחרי השירות הצבאי פנה צימרמן ללימודי מקרא ויהדות במכללת אורנים ובאוניברסיטת חיפה. בחיבור הזה שבין היהדות והתנועה הקיבוצית הוא מצא קשר גם לכתב העת "שדמות", כתב העת שביטא את הקשר בין חיי הקיבוץ והיהדות החל משנות השישים של המאה הקודמת. צימרמן הגיע לקשר עם "שדמות" בדיוק כשדור המייסדים עזב את החבורה, ולפיד העריכה עבר אליו. ד"ר מוטי זעירא, ראש "המדרשה" ללימודי יהדות באורנים, אומר ש"בארי היה השוליה של הדור הראשון, והוא זה שלקח על עצמו להמשיך אחרי שהוותיקים התפוגגו. היה לו חוש אסתטי וספרותי בלתי רגיל. הוא היה עורך מחונן, וידע בדיוק לאן הוא רוצה לחתור".

"שדמות" של צימרמן היה הרבה יותר פוליטי, חד וחריף מזה של קודמיו, דוגמת אברהם שפירא (פצ'י) ומוקי צור. שפירא וצור, תלמידי מרטין בובר וגרשם שלום, שנטו לדיונים הגותיים מעמיקים, ואילו צימרמן וחבריו ניסחו מניפסטים חדים. הימים הם ימי מלחמת לבנון הראשונה והוויכוח החריף על ראשית מפעל ההתנחלות, וצימרמן ניסח מסמך בוטה של קריאה לחרם על גוש אמונים, תחת הכותרת "לא יהיה חלקנו עמכם", עם כללי התנהגות ברורים, כמעט הלכתיים: "לא יפרסם אדם מודעה בעיתונותם, לא יכרות עימם אדם ברית פוליטית ולא יכתוב אדם בבטאוניהם". כעבור כעשור התרכך, ובריאיון לחגי סגל אמר: "הגעתי למסקנה שאם אני דוגל בדו–שיח עם אויב חיצוני, עליי לנהל דיאלוג גם עם בר–פלוגתא פנימי. אני רק מסופק לגבי התועלת".

החדות והחריפות אפיינו אותו גם בהתייחסותו כלפי הנעשה בבית הקיבוצי. הוא כעס על ההתרחקות מן היהדות, ועשה גם את זה בחריפות בלתי רגילה. כמשורר, ביטא זאת קודם כול בשיריו: "ואנחנו, פושטי יד שכמונו, בסדריך באנו, כמו גויים. כת אנתרולופוגית מוזרה, עמי ארצות קטנים, בנים לטפשים גדולים". ובמקום אחר: "כולנו כולנו דור אובד, ילדות ריקה בבטננו… דור ראשון לבורים מגדל דור שני ושלישי". באותו ריאיון לחגי סגל הוא כינה את עולמה של התנועה הקיבוצית כעולם "פסבדו יהודי", והסביר:

מצד אחד ניתקו אותנו מן הנוסח היהודי, מן הזיקה הספונטנית למרבית סמלי היהודים, ומצד שני דרשו מאיתנו לחוש כיהודים. הקיפו אותנו בטקסטים שהיו יהודיים דיים בפי הורינו, אך סתמיים למדי בפינו. נוסח ילדותנו יפה להפליא, הומניסטי למהדרין, מתקדם ואנושי – אך הוא לא יהודי. אי אפשר להתחבר דרכו אל יהודים אחרים בארץ ובעולם.

אפשר לומר שהטון של דבריו היה ברנרי בחריפותו, אבל התוכן ביאליקי: חיבור אל הסמלים והמסורות, ודווקא קרוב ככל האפשר לשפתם המקורית. הוא כאב את העובדה שההגדה הקיבוצית התרחקה מן הנוסח המסורתי, ושבקיבוצים אין בתי כנסת, ו"ילד שגדל בגבעת חיים [קיבוצו של צימרמן. י"ש] ורוצה ללכת פעם לבית כנסת אנוס לצאת אליו החוצה". ועם זאת הקפיד להדגיש גם את העצמאות שלו ושל תפיסתו ביחס לתכנים המסורתיים: "הדרך היחידה לחבר חוטים קרועים למורשת היהודית, בלי להתחבר לרבנות, היא להתחבר למקורות ולטעת בהם את המיוחדות שלך. מותר לי להוסיף את עצמי להגדה של פסח, אבל אסור לי למחוק ממנה את 'שפוך חמתך'".

דרש וקיים: בביתו הפרטי הקפיד לקבוע מזוזה, אבל לטקסט המסורתי שבתוכה הוא הוסיף את קטע הסיום מספרו של ברנר "מכאן ומכאן". ברוח זו, באחד ממאמריו הבולטים הוא ערך הבחנה בין פרפרזה למדרש: הפרפרזה, שאותה לא אהב, "מבארת לנו את תוכנו של פסוק במילים אחרות; המדרש מנסה לגלות תוכן אחר במילים הקיימות".

את היחסים בין הדתיות והחילוניות השווה פעם ליחסים בין השמש והירח: "הירח החילוני שואב את סמליו מהשמש הדתית, ומעניק להם משמעות שונה". הוא הזהיר מפני סכנת ההתנתקות בין השמש והירח: "יהודי הירח" עלולים לחשוב שאינם זקוקים ל"הבלי השמש הפרימיטיביים", אבל גם "יהודי השמש" יטעו אם יחשבו שאינם זקוקים לפרשנות המתחדשת של יהודי הירח, "שהרי הסמלים אותם נוטלים החילונים לעצמם מתגוונים דרכם בתכנים חדשים של שותפות לאומית. אלה זורמים אל אחיהם הדתיים ומעשירים אותם, ירצו או לא ירצו". במאמר אחר תיאר את הדתיים כמי שדבקים בפשט הפסוקים, בעוד החילונים הם אנשי הדרש, המעניקים לפסוקים משמעות מתחדשת, ממש כמו דרכם המקורית של חז"ל.

זעירא אומר ש"יותר מרוב אנשי ההתחדשות היהודית, בארי לא היה איש של חבורות. אדם מאוד אינדיבידואליסט, עם חוט שדרה ברור, שלא מהסס לבקר גם אנשים קרובים ללבו. הוא היה ביקורתי גם כלפי תהליך ההתחדשות היהודית שהוא היה חלק ממנו. בעיקר יצא כנגד הנטייה להתרכז בעיצוב טקסים וחגים ברוח יהודית, תוך ויתור על עיצוב החיים כולם במשקפיים יהודיים. הוא לא אהב יידישקייט, אלא רצה שגם ערכים כמו צדק חברתי יעוצבו ברוח יהודית".

עיצב את יום הכיפורים

את רוב חייו הבוגרים חי צימרמן בקיבוץ גבעת–חיים איחוד. זעירא, שהיה גם חברו לקיבוץ, אומר ש"הוא לא היה מעורב בחיי הקיבוץ. המעורבות העיקרית שלו הייתה בתפקידו כמורה, ומדי פעם גם בענייני כתיבה ועריכה. הוא ערך למשל את ספר ארבעים השנה לקיבוץ, ולשם כך עבר על כל העלונים שהתפרסמו במשך השנים, וערך קטעים מהם סביב נושאים משותפים, כך שהקטעים 'משוחחים' ביניהם לאורך התקופות, כמעט כמו טקסט תלמודי. הוא ושוש [אשתו הראשונה של צימרמן. י"ש] ואני גם עיצבנו את יום הכיפורים בקיבוץ".

הוראה אכן הייתה עיסוקו העיקרי של צימרמן, וממנה גם התפרנס. הוא היה מורה אהוב ומחונן ליהדות – בעיקר למדרשי חז"ל האהובים עליו. כשרות קלדרון הקימה את מכללת "עלמא", צימרמן היה אחד הראשונים שהזמינה ללמד שם, והוא אכן לימד שם מאז ועד היום. קלדרון אמרה השבוע ש"הוא לימד 'בית מדרש': שיחה סביב המקורות. הוא היה מורה עברי, מהסוג של פעם. לא מדבר הרבה, אלא מקשיב לתלמידים, מקשיב עד הסוף, עוצם עיניים וחושב. מצד שני, גם לא מרחם על התלמיד; מקפיד שהציטוט יהיה רציני ומוקפד עד הסוף. זה היה חשוב, כי בתוך העולם של לימוד חופשי מוכרחים לשמור גם על סוג של קפדנות, שלא מסרסת את החופש אבל מבינה ש'לא הכול הולך'".

גם יובל כאהן הזמין את צימרמן ללמד אצלו, במכינה הקדם–הצבאית המעורבת שהקים בתל–אביב, מכינת "בני ציון". בהספד שפרסם השבוע כאהן על צימרמן הוא כתב שהיה לו חשוב שיהיה במכינה מורה חילוני ליהדות, כי בכך "הוא איפשר גם לי [כאדם דתי. י"ש] ללמד במכינה". בשיחה מוסיף כאהן שייחודו של צימרמן כמורה לא היה רק בתפיסת העולם, אלא גם באישיות: "הוא לא בא רק למכור את מרכולתו, ללמד ולהשמיע אותה לתלמידים. הוא בא באמת כדי לשמוע אותם וללמוד מהם. והם תמיד היו המומים מזה שהוא באמת מתעניין בהם ובמה שיש להם להגיד. זה יצר אהבה גדולה של התלמידים כלפיו".

אבל כשם שהיה מורה רגיש ואוהב, כך היה גם כותב חד וחריף. הוא לא כתב רק מאמרי דעה אלא גם ביקורות ספרים, ובשתי הסוגות לא עשה הנחות לאף אחד. במבי שלג (גילוי נאות: אשתי) חוותה זאת באופן אישי, כאשר הזמינה את צימרמן לכתוב ולכהן כחבר מערכת בכתב העת "ארץ אחרת" שהקימה. "התרשמתי מהחדות שלו עוד כשכתב את המניפסט החריף שלו [נגד 'גוש אמונים'] ב'שדמות'", מספרת במבי. "לימים, כשהקמתי את 'ארץ אחרת', יצא לי לקרוא טקסט שלו שמאוד התרשמתי ממנו, והחלטתי להזמין אותו למערכת. הוא לא היה כותב קל. הוא יכול היה לכתוב דברים מאוד חריפים כנגד טקסטים של אנשים שאנחנו אוהבים, וכשביקשת ממנו קצת לעדן, הוא לא הסכים. אבל גם כשהדברים היו נוקבים וקשים היה ברור שהעמדה החדה והחריפה שלו באה מתוך עמדה מוסרית מאוד מדויקת, ומתוך נאמנות גדולה לעם, לחברה וגם ליהדות, כפי שהוא הבין אותה".

קלדרון אומרת על כך: "בארי היה אדם מאוד רגיש, מלא חסד, אבל לא חסיד. אדרבה, במחשבתו היה 'מתנגד'. אדם שמתייחס לכל משפט ותופעה מאוד ברצינות, וגם שופט אותם בחומרה". זעירא מדגיש גם את הצניעות: "היו לו טקסטים חשובים, אבל לא היה אכפת לו באיזו במה הוא מפרסם אותם. את הדרשות הנפלאות שלו לפרשת השבוע הוא פרסם מעל דפי 'הדף הירוק' של התנועה הקיבוצית, ואיגד אותם בספר 'בוא אלי פסוק נחמד', שיצא בהוצאה עצמית".

התחתן לפני חודש

חייו האישיים של צימרמן היו רוויי סערות. הוא התגרש מאשתו הראשונה שוש, ואז הכיר את אהבתו השנייה, שולה גלבוע. מכיוון ששוש נשארה בגבעת חיים, הוא לא יכול היה להישאר בקיבוץ שאהב, ועקר למושב השכן מאור. למרות זאת, נשאר בכל השנים חבר פורמלי בגבעת–חיים, ובשבוע שעבר אפילו נקבר בבית העלמין של הקיבוץ.

לפני שנים אחדות חלתה שולה בסרטן, וצימרמן עזב את עבודתו במכינה כדי להתמסר לטיפול בה. היא נפטרה לפני כשנתיים, אבל צימרמן מצא בינתיים אהבה חדשה: אפרת גורמן, תלמידה לשעבר ב"עלמא". רק לפני כחודש מיסדו השניים את אהבתם בטקס נישואין, וצימרמן תיכנן עם כאהן את חזרתו להוראה בשנה הקרובה במכינה. כאהן: "סיכמנו שילמד משבצת משותפת עם הרב חיים וידל". למרבה הצער, מותו הפתאומי קטע את התוכניות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016