יהודי השמש ויהודי הירח | יאיר שלג

יאיר שלג, מוסף "שבת"

בארי צימרמן, מראשי תנועת ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית, נפטר לאחרונה מדום לב. הוא לא סלח לקיבוץ שהרחיק אותו מהיהדות וביקש לעצב אותה בדרכו שלו

התרבות הישראלית איבדה בשבוע שעבר את בארי צימרמן, והיא אפילו לא יודעת את זה. צימרמן – מורה מחונן, מהפעילים הבולטים של ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית ובמרחב החילוני, משורר רגיש, עורך וכותב חד וחריף; אהוב ומוערך בכל הקהלים שבקרבם פעל, אבל אלמוני לגמרי עבור הציבור הרחב – נפטר מדום לב, והוא בן 65. גיל צעיר יחסית בימינו, אבל מקפל במקרה שלו מסכת חיים סוערת ומרובת דרמות.

הוא נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון. אביו, דוד צימרמן, היה מהמחנכים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית של אותם ימים. צימרמן הבן המשיך לכאורה בדרכו כמחנך, אבל עם הרבה ביקורת על ההתנכרות למסורת שאפיינה את אביו ודורו. באחת מדרשות פרשת השבוע שלו, הדרשה לפרשת "ויצא", הפנה את הפסוק של לבן ליעקב "למה גנבת את אלוהי" אל עבר אביו וחבריו: למה גנבתם לנו את הא–לוהים.

אחרי השירות הצבאי פנה צימרמן ללימודי מקרא ויהדות במכללת אורנים ובאוניברסיטת חיפה. בחיבור הזה שבין היהדות והתנועה הקיבוצית הוא מצא קשר גם לכתב העת "שדמות", כתב העת שביטא את הקשר בין חיי הקיבוץ והיהדות החל משנות השישים של המאה הקודמת. צימרמן הגיע לקשר עם "שדמות" בדיוק כשדור המייסדים עזב את החבורה, ולפיד העריכה עבר אליו. ד"ר מוטי זעירא, ראש "המדרשה" ללימודי יהדות באורנים, אומר ש"בארי היה השוליה של הדור הראשון, והוא זה שלקח על עצמו להמשיך אחרי שהוותיקים התפוגגו. היה לו חוש אסתטי וספרותי בלתי רגיל. הוא היה עורך מחונן, וידע בדיוק לאן הוא רוצה לחתור".

"שדמות" של צימרמן היה הרבה יותר פוליטי, חד וחריף מזה של קודמיו, דוגמת אברהם שפירא (פצ'י) ומוקי צור. שפירא וצור, תלמידי מרטין בובר וגרשם שלום, שנטו לדיונים הגותיים מעמיקים, ואילו צימרמן וחבריו ניסחו מניפסטים חדים. הימים הם ימי מלחמת לבנון הראשונה והוויכוח החריף על ראשית מפעל ההתנחלות, וצימרמן ניסח מסמך בוטה של קריאה לחרם על גוש אמונים, תחת הכותרת "לא יהיה חלקנו עמכם", עם כללי התנהגות ברורים, כמעט הלכתיים: "לא יפרסם אדם מודעה בעיתונותם, לא יכרות עימם אדם ברית פוליטית ולא יכתוב אדם בבטאוניהם". כעבור כעשור התרכך, ובריאיון לחגי סגל אמר: "הגעתי למסקנה שאם אני דוגל בדו–שיח עם אויב חיצוני, עליי לנהל דיאלוג גם עם בר–פלוגתא פנימי. אני רק מסופק לגבי התועלת".

החדות והחריפות אפיינו אותו גם בהתייחסותו כלפי הנעשה בבית הקיבוצי. הוא כעס על ההתרחקות מן היהדות, ועשה גם את זה בחריפות בלתי רגילה. כמשורר, ביטא זאת קודם כול בשיריו: "ואנחנו, פושטי יד שכמונו, בסדריך באנו, כמו גויים. כת אנתרולופוגית מוזרה, עמי ארצות קטנים, בנים לטפשים גדולים". ובמקום אחר: "כולנו כולנו דור אובד, ילדות ריקה בבטננו… דור ראשון לבורים מגדל דור שני ושלישי". באותו ריאיון לחגי סגל הוא כינה את עולמה של התנועה הקיבוצית כעולם "פסבדו יהודי", והסביר:

מצד אחד ניתקו אותנו מן הנוסח היהודי, מן הזיקה הספונטנית למרבית סמלי היהודים, ומצד שני דרשו מאיתנו לחוש כיהודים. הקיפו אותנו בטקסטים שהיו יהודיים דיים בפי הורינו, אך סתמיים למדי בפינו. נוסח ילדותנו יפה להפליא, הומניסטי למהדרין, מתקדם ואנושי – אך הוא לא יהודי. אי אפשר להתחבר דרכו אל יהודים אחרים בארץ ובעולם.

אפשר לומר שהטון של דבריו היה ברנרי בחריפותו, אבל התוכן ביאליקי: חיבור אל הסמלים והמסורות, ודווקא קרוב ככל האפשר לשפתם המקורית. הוא כאב את העובדה שההגדה הקיבוצית התרחקה מן הנוסח המסורתי, ושבקיבוצים אין בתי כנסת, ו"ילד שגדל בגבעת חיים [קיבוצו של צימרמן. י"ש] ורוצה ללכת פעם לבית כנסת אנוס לצאת אליו החוצה". ועם זאת הקפיד להדגיש גם את העצמאות שלו ושל תפיסתו ביחס לתכנים המסורתיים: "הדרך היחידה לחבר חוטים קרועים למורשת היהודית, בלי להתחבר לרבנות, היא להתחבר למקורות ולטעת בהם את המיוחדות שלך. מותר לי להוסיף את עצמי להגדה של פסח, אבל אסור לי למחוק ממנה את 'שפוך חמתך'".

דרש וקיים: בביתו הפרטי הקפיד לקבוע מזוזה, אבל לטקסט המסורתי שבתוכה הוא הוסיף את קטע הסיום מספרו של ברנר "מכאן ומכאן". ברוח זו, באחד ממאמריו הבולטים הוא ערך הבחנה בין פרפרזה למדרש: הפרפרזה, שאותה לא אהב, "מבארת לנו את תוכנו של פסוק במילים אחרות; המדרש מנסה לגלות תוכן אחר במילים הקיימות".

את היחסים בין הדתיות והחילוניות השווה פעם ליחסים בין השמש והירח: "הירח החילוני שואב את סמליו מהשמש הדתית, ומעניק להם משמעות שונה". הוא הזהיר מפני סכנת ההתנתקות בין השמש והירח: "יהודי הירח" עלולים לחשוב שאינם זקוקים ל"הבלי השמש הפרימיטיביים", אבל גם "יהודי השמש" יטעו אם יחשבו שאינם זקוקים לפרשנות המתחדשת של יהודי הירח, "שהרי הסמלים אותם נוטלים החילונים לעצמם מתגוונים דרכם בתכנים חדשים של שותפות לאומית. אלה זורמים אל אחיהם הדתיים ומעשירים אותם, ירצו או לא ירצו". במאמר אחר תיאר את הדתיים כמי שדבקים בפשט הפסוקים, בעוד החילונים הם אנשי הדרש, המעניקים לפסוקים משמעות מתחדשת, ממש כמו דרכם המקורית של חז"ל.

זעירא אומר ש"יותר מרוב אנשי ההתחדשות היהודית, בארי לא היה איש של חבורות. אדם מאוד אינדיבידואליסט, עם חוט שדרה ברור, שלא מהסס לבקר גם אנשים קרובים ללבו. הוא היה ביקורתי גם כלפי תהליך ההתחדשות היהודית שהוא היה חלק ממנו. בעיקר יצא כנגד הנטייה להתרכז בעיצוב טקסים וחגים ברוח יהודית, תוך ויתור על עיצוב החיים כולם במשקפיים יהודיים. הוא לא אהב יידישקייט, אלא רצה שגם ערכים כמו צדק חברתי יעוצבו ברוח יהודית".

עיצב את יום הכיפורים

את רוב חייו הבוגרים חי צימרמן בקיבוץ גבעת–חיים איחוד. זעירא, שהיה גם חברו לקיבוץ, אומר ש"הוא לא היה מעורב בחיי הקיבוץ. המעורבות העיקרית שלו הייתה בתפקידו כמורה, ומדי פעם גם בענייני כתיבה ועריכה. הוא ערך למשל את ספר ארבעים השנה לקיבוץ, ולשם כך עבר על כל העלונים שהתפרסמו במשך השנים, וערך קטעים מהם סביב נושאים משותפים, כך שהקטעים 'משוחחים' ביניהם לאורך התקופות, כמעט כמו טקסט תלמודי. הוא ושוש [אשתו הראשונה של צימרמן. י"ש] ואני גם עיצבנו את יום הכיפורים בקיבוץ".

הוראה אכן הייתה עיסוקו העיקרי של צימרמן, וממנה גם התפרנס. הוא היה מורה אהוב ומחונן ליהדות – בעיקר למדרשי חז"ל האהובים עליו. כשרות קלדרון הקימה את מכללת "עלמא", צימרמן היה אחד הראשונים שהזמינה ללמד שם, והוא אכן לימד שם מאז ועד היום. קלדרון אמרה השבוע ש"הוא לימד 'בית מדרש': שיחה סביב המקורות. הוא היה מורה עברי, מהסוג של פעם. לא מדבר הרבה, אלא מקשיב לתלמידים, מקשיב עד הסוף, עוצם עיניים וחושב. מצד שני, גם לא מרחם על התלמיד; מקפיד שהציטוט יהיה רציני ומוקפד עד הסוף. זה היה חשוב, כי בתוך העולם של לימוד חופשי מוכרחים לשמור גם על סוג של קפדנות, שלא מסרסת את החופש אבל מבינה ש'לא הכול הולך'".

גם יובל כאהן הזמין את צימרמן ללמד אצלו, במכינה הקדם–הצבאית המעורבת שהקים בתל–אביב, מכינת "בני ציון". בהספד שפרסם השבוע כאהן על צימרמן הוא כתב שהיה לו חשוב שיהיה במכינה מורה חילוני ליהדות, כי בכך "הוא איפשר גם לי [כאדם דתי. י"ש] ללמד במכינה". בשיחה מוסיף כאהן שייחודו של צימרמן כמורה לא היה רק בתפיסת העולם, אלא גם באישיות: "הוא לא בא רק למכור את מרכולתו, ללמד ולהשמיע אותה לתלמידים. הוא בא באמת כדי לשמוע אותם וללמוד מהם. והם תמיד היו המומים מזה שהוא באמת מתעניין בהם ובמה שיש להם להגיד. זה יצר אהבה גדולה של התלמידים כלפיו".

אבל כשם שהיה מורה רגיש ואוהב, כך היה גם כותב חד וחריף. הוא לא כתב רק מאמרי דעה אלא גם ביקורות ספרים, ובשתי הסוגות לא עשה הנחות לאף אחד. במבי שלג (גילוי נאות: אשתי) חוותה זאת באופן אישי, כאשר הזמינה את צימרמן לכתוב ולכהן כחבר מערכת בכתב העת "ארץ אחרת" שהקימה. "התרשמתי מהחדות שלו עוד כשכתב את המניפסט החריף שלו [נגד 'גוש אמונים'] ב'שדמות'", מספרת במבי. "לימים, כשהקמתי את 'ארץ אחרת', יצא לי לקרוא טקסט שלו שמאוד התרשמתי ממנו, והחלטתי להזמין אותו למערכת. הוא לא היה כותב קל. הוא יכול היה לכתוב דברים מאוד חריפים כנגד טקסטים של אנשים שאנחנו אוהבים, וכשביקשת ממנו קצת לעדן, הוא לא הסכים. אבל גם כשהדברים היו נוקבים וקשים היה ברור שהעמדה החדה והחריפה שלו באה מתוך עמדה מוסרית מאוד מדויקת, ומתוך נאמנות גדולה לעם, לחברה וגם ליהדות, כפי שהוא הבין אותה".

קלדרון אומרת על כך: "בארי היה אדם מאוד רגיש, מלא חסד, אבל לא חסיד. אדרבה, במחשבתו היה 'מתנגד'. אדם שמתייחס לכל משפט ותופעה מאוד ברצינות, וגם שופט אותם בחומרה". זעירא מדגיש גם את הצניעות: "היו לו טקסטים חשובים, אבל לא היה אכפת לו באיזו במה הוא מפרסם אותם. את הדרשות הנפלאות שלו לפרשת השבוע הוא פרסם מעל דפי 'הדף הירוק' של התנועה הקיבוצית, ואיגד אותם בספר 'בוא אלי פסוק נחמד', שיצא בהוצאה עצמית".

התחתן לפני חודש

חייו האישיים של צימרמן היו רוויי סערות. הוא התגרש מאשתו הראשונה שוש, ואז הכיר את אהבתו השנייה, שולה גלבוע. מכיוון ששוש נשארה בגבעת חיים, הוא לא יכול היה להישאר בקיבוץ שאהב, ועקר למושב השכן מאור. למרות זאת, נשאר בכל השנים חבר פורמלי בגבעת–חיים, ובשבוע שעבר אפילו נקבר בבית העלמין של הקיבוץ.

לפני שנים אחדות חלתה שולה בסרטן, וצימרמן עזב את עבודתו במכינה כדי להתמסר לטיפול בה. היא נפטרה לפני כשנתיים, אבל צימרמן מצא בינתיים אהבה חדשה: אפרת גורמן, תלמידה לשעבר ב"עלמא". רק לפני כחודש מיסדו השניים את אהבתם בטקס נישואין, וצימרמן תיכנן עם כאהן את חזרתו להוראה בשנה הקרובה במכינה. כאהן: "סיכמנו שילמד משבצת משותפת עם הרב חיים וידל". למרבה הצער, מותו הפתאומי קטע את התוכניות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016

עלמא

עשרים שנים קיימת עלמא, ומתוכם לימד בה בארי צימרמן תשע-עשרה שנים. כמעט שאי אפשר להפריד בינו ובינה. רוחו שרתה במקום והשרתה עליו מטובה, והמקום אהב אותו והתענג מתלמודו. בארי לימד שיעורים והוביל בתי מדרש, ובנה יחד עם אחרים את עלמא, עיצב אותה לכדי הוויתה הנוכחית. חייו שנזרו בה, וחייה חבים לו חוב נכבד של הודיה.
עבור בארי המדרש תמיד הגיע מתוך דרישה – הדרישה להיות נוכח, לעמוד אל מול הכתוב ולנהל איתו דיאלוג. לעתים דיאלוג חריף, לעיתים משועשע, אולם הדיאלוג חייב להתקיים. כשלימד, הדיאלוג היה חלק מהוראתו. כשחי, הוא היה חלק מחייו. "הדרך היחידה לחבר חוטים קרועים למורשת היהודית, בלי להתחבר לרבנות", אמר לפני עשרים וחמש שנה בראיון לחגי סגל, "היא להתחבר למקורות ולטעת בהם את המיוחדות שלך. מותר לי להוסיף את עצמי להגדה של פסח, אבל אסור לי למחוק ממנה את 'שפוך חמתך'."
מותו של בארי גורר כמעט באופן בלתי נמנע מחשבות על מעברי דורות. דורו של בארי, הדור שהקים את המוסדות הראשונים שנועדו לתת לחילונים מפגש משמעותי עם מורשתם הצמיח דורות המשך, ואלו יסדו מוסדות נוספים ותנועות חדשות. אולם יש להודות על האמת, המהפכה שבארי ועמיתיו החלו עדיין לא הגשימה את יעודה, והדורות הצעירים עדיין לא הביאו לפריצה אל השלב הבא. אנחנו בתווך, במשעול, והעבודה רבה. עלינו להיענות לדרישה של בארי מעצמו ומעצמנו – לא לוותר על הדיאלוג, לא לחשוש מהמלאכה. ויש למצוא דרכים חדשות לחבר את החוטים. אין אפשרות לעמוד במקום.
זהו הגיליון הראשון של המנשר המחודש של עלמא. תמצאו כאן דברים על בארי מפי אנשים שלימדו איתו ושלמדו ממנו. כמעט בכולם ציטוטים מאת האיש עצמו, כי כנראה בלא מילותיו אי אפשר להכירו, וממילא הזיכרונות שלנו מלאים בהן. בהתאם לכך גם שיר אחד מלא של בארי צורף. אנחנו שולחים מכאן תנחומים למשפחתו, וגם לאשתו היקרה אפרת, תלמידת עלמא בעצמה.
בארי העמיד תלמידים הרבה, ובוודאי היה מתון בדין, אך לא עשה סייג לתורה, אלא פתח בה חלונות, הרחיבה, וקנה לה מקום בלבבות הממתינים למוצא פיו והשותים בשקיקה את דבריו. תורתו החַלונית היא גם תורתנו.

למורי ורבי וחברי בארי / נויה שגיב

נתיבי הצועד בשדות היהדות החַלונית אינם סלולים. הם נסללים מתוך הליכתו הצועד בם. הפיכה מתמדת של האדמה, שתהא תחוחה מתמדת. מחוייבות אדירה ורצונית לשדה, לאדמה, וחופש לתהות, לטעות, לקרוא, לכתוב, ליצור. לעצור. במה זה שונה מהיהדות הדתית? לא כל כך משנה לי. אצטט מדבריו של בארי:

" קצתי במינוחים הללו, שאינם ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי. והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני…. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף"

בשדה היהדות החַלונית אין רב, אין מדריך, אין סמכות, אין מורה דרך. יש שותפים רבים. ותנועה מתמדת. ובכל זאת, יש אבני דרך, ברושים בולטים. כזה היה לי בארי בשדה היהדות החַלונית. עמית להוראה במכינה הקדם צבאית בני ציון, וכמובן בעלמא. עמית וחבר. כזה היה לי בארי. אבן דרך, סמן ימני. אולם לא כברוש, כדברי עמיחי. אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות- ירוקות.

כמה כריזמה יכולה להיות במורה לתנ"ך מקריח וממושקף מעמק חפר? אין סוף. באר אינסופית של ידיעות, של תשוקה אמיתית לדעת, של מילים, וירטואוזיות של כתיבה, רגישות של איזמל מנתחים, חופש מחשבתי והומור חותך חותך דק דק. שותק כשאין צורך לדבר. רק חיוך קטן. מצמוץ של הסכמה, של הבנה, של חיבה. וכתב יד צפוף צפוף. מעין מפכה של מחשבה רעננה.

בארי, חברי, תודה על שפתחת לי חלונות. בכל שיחה, בכל מפגש. וגם כשפתחת חלונות של אהבה לכיוונה של אפרת, גם שם למדתי ממך. על מסירות, על נתינה, על חיזור, על בית.
אשריי שלמדתי ממך ולימדתי לצידך. אשריי שהחזקתי עמוד בחופתכם. אוי לנו כי אינך.

מזמור פרידה מבארי / לולה קידר (תלמידת תוכנית העמיתים תשע"ו)

חביב הוא עלינו מכל הבריות
לחש מטטרון למיכאל
וכמו שושנה, קטפה השכינה
משורר משורות ישראל
ברוך זה הבא! קרא הקב"ה,
איש יקר ורב כישורים!
הצל נא אותי מזו הבדידות
הפג טרדותיי בשירים
הנני כופר! השיבני מהר!
הו אל מלא הרהורים!
כאן קשה למדי, השיב אדֹני
שם למטה תמיד מסתדרים
בשבעה, כשקרוֹבים יישבו עצובים
יתפלפל המשורר עם ספירות וכרוּבים
בחן וחכמה וחיוך ממזרי
שזכינו לדעת,
תודה בארי

בארי צימרמן – איש ציוני – חַלוני / חיים וידל

בשנתים האחרונות זכיתי ללכת יד ביד עם בארי. היה לנו (יחד עם אליעזר מלכיאל) חלום משותף. בקשנו להקים 'ישיבה גבוה', זה היה השם שבארי העדיף. בית מדרש המבקש לתרום את תרומתו היחודית לתחיה הרוחנית של החברה הישראלית. כששאלו אותנו 'מה תהיה התרומה היחודית של בית המדרש שלכם לנוף העשיר של בתי המדרש המשותפים', נהג בארי להשיב בחיוך (מעוטר בגומות החן שלו): "אנחנו"!

בתשובתו זו באה לידי ביטוי, מלבד ההומור והחן (ובחשבון אחרון, האמת, כמובן…) חוסר הנכונות לדבר ולפעול בסיסמאות והפשטות, בניסוחים מפוצצים ובקולות תרועה אידיאולוגיים. בארי פשוט רצה להמשיך ולעשות את מה שעשה מאז שעמד על דעתו – ללמוד וללמד, ובכך להשיב לו ולכל מי שמעונין בכך, את אלהים ואת התורה שנגנבו ממנו על ידי אבותיו ואבותינו… כל זאת מתוך אמונה שעל ידי החיבור הנכון בין עם ישראל לתורתו העתיקה כמו גם החדשה, נשכיל לתקן את העוולות ולרפא את החולאים של החברה הישראלית, אותם כל כך כאב.

ובכל זאת כשהועמד עם הגב לקיר, ידע לנסח היטב את החידוש היחודי של בית מדרשו:
"בישיבה אותה אנו מבקשים להקים, הלומדים מכירים טובה איש לרעהו לא בשל חפיפת דעותיהם אלא דווקא בשל התנגשותן הפורה. במרכז הלימוד בישיבה יעמוד העיסוק הטקסטואלי במקורות ישראל, במובן הרחב והעשיר של הביטוי, שכולל את מרחבי היצירה היהודית בעת החדשה עד לימינו אלה. פתיחות-אמת, כבוד הדדי ושמחה של ממש בנוכחותו המפרה של האחר, כל אלה עתידים לסייע בידינו לתת משמעויות מגוונות למושגים העתיקים (מסורת, תורה, הלכה, אגדה, גאולה וכיו"ב) והחדשים או המתחדשים (ריבונות לאומית, ציונות, זהות יהודית, דמוקרטיה, פלורליזם, זכויות אדם וכיו"ב). לימוד כזה הוא בעינינו הדרך הטובה ביותר ליצירתה של אותה שותפות מורכבת בה אנו חפצים, ולהכשרתם של אלו שיקחו בה חלק פעיל ומוביל."

ואת מסמך החזון היה חשוב לו לסיים כך:
"העצמת הקשר בין יהודים באשר הם לבין מורשתם, תאפשר לסלול דרכים חדשות לפיתוח זהותנו ולחידוש הבנתנו את האחווה היהודית, בלי לקפח את ערך אהבת האדם באשר הוא ובלי לגרוע, כמובן, מאחריותנו ומחויבותנו לזכויותיהם ולרווחתם של האזרחים הלא-יהודיים במדינתנו."

והתכלית שלשמה יוקם בית המדרש הזה, הוא פשוט, צנוע ונהדר: "בכך תלך ותהיה החברה הישראלית לטובה יותר ויותר."

לצערנו לא הצלחנו להגשים את החלום, אך התנחמנו נחמא פורתא בכך שנלמד ביחד עם החבורה של המכינה הקדם צבאית 'בני ציון' שבעיה"ק תל אביב. ביום שלישי בבוקר החלפנו כמה וכמה מיילים נרגשים ונלהבים על ההרפתקה המשותפת אליה אנו יוצאים. התחלנו לתכנן מה נלמד. בארי הציע לפתוח בדרשה הראשונה של בראשית רבה שהנושא שלה הוא התורה. זו נראתה לנו פתיחה נהדרת בה נמשמש ונטלטל את המושג 'תורה', נהפוך בו ונהפוך בו ונמצא שבמידה רבה הכל כלול בו… והדברים היו שמחים כביום נתינתם, ואנחנו נלהבים כמו שני ילדים שקבלו צעצוע חדש ואוטוטו הם מרכיבים אותו ומתחילים להשתעשע. סיימנו את שיחותינו בכך שקבענו פגישה ללימוד בחברותא ולדיבור על המה והאיך וכו'.
הפגישה הזו רשומה עדיין ביומני, אך לא התבצעה מעולם. אחה"צ של אותו יום שלישי, שעליו לא אוכל לומר אפילו פעם אחת 'כי טוב', התבשרתי את הבשורה המרה. בארי איננו.

בארי לא מת אלא נחטף. לגבי זו המילה הכי נכונה ומדויקת להיעלמות הבלתי צפויה שלו. מלאך המוות חטף את בארי באלגנטיות האופיינית לו, ופתח בי פצע מדמם.
עלה המוות בחלוננו, ואין חלוננו אלא בארי – 'איש חלוני', כהגדרתו העצמית, ואין בארי, אלא באר מים חיים, הנובעים כמעין המתגבר, ואין מים חיים, אלא תורה, ואין המעייניות המתגברת, אלא האות שעל מצחו של הלומד תורה לשמה. ותשוקתו של המעיין המתגבר הלא היא לפוץ ברחובות פלגי מים. גם לזאת זכה בארי. לא מספיק, לגמרי לא מספיק.
בארי, 'איש חלוני' עם נטייה ברורה ל'מרפסתיות', ל'בלקוניות' פתוחה ומפולשת אל רשות הרבים. ה'מרפסתיות' הזו שלו היתה לבו הפתוח ופניו המאירים, הנכונות לשוחח ובעיקר להקשיב לכל איש ואישה באשר הם . אך ה'מרפסתיות' הזו, העין הטובה הזו, היתה גם עין חדה נוקבת. ממרפסתו היה בארי גם הצופה לבתי ישראל ורואה בעין הנץ שלו כל נגע וכל מחלה, ואינו נח ולא שקט עד כי יתריע על כך ללא משוא פנים.

אסיים בדברים שכתבתי סמוך לקבלת הבשורה המרה.

הלך לו ולא להתראות
ובתוכי מהדהד הצחוק, רוטטת, מתחנחנת לה-לי גומת החן
ובגופי עדיין קוציו תקועים,
וגואה שוב הזעם,
שוב את היש בלע האין, כלאחר יד,
שוב, ללא אזהרה, ללא כל מאמץ,
וערפל של דמעות מתפשט, מכסה את עין הארץ
רפיון וכהות וחוסר אונים, גם יאוש
כאב מוכר של פרידה מוקדמת מידי, מחבר טרי כל כך,
לאבל, כמו תמיד, טעם מר של החמצה.
ואף על פי כן, שלווה לא צפויה, לא מובנת
היה שלום איש ישר וטוב
איש הדבש והעוקץ, המתוק והמר
הסיפור שלך תם, אך לא נגמר.

וידום בארי. נדם לבו של בארי, אך קולו לא ידום. אנחנו חבריו וחברותיו לדרך, עדיין כאן 'למען יזמרך כבוד ולא ידום', כדי להמשיך את הפרויקט של בארי, את הניגון של בארי.

יהודי ריבוני \ אסף ענברי

הסכנה העיקרית המרחפת מעל כל חבורה העוסקת בהתחדשות יהודית היא החבורה עצמה. מה שמתחיל בתקוות גדולות לשינוי פני התרבות והחברה הישראלית, מסתכם לעתים קרובות מדי בחמימות נעימה של מועדון סגור. בארי הכיר את הבעיה הזאת מהבית. כקיבוצניק בן הדור השני, הוא ראה איך הקיבוצים איבדו מחשיבותם ככל שהפכו לחצרות חסידיות בראשות האדמו"רים מאיר יערי, יעקב חזן, יצחק טבנקין ויצחק בן-אהרן. והוא ראה איך משהו מן היסוד החסידי הזה נמשך בדור הבנים, במעבר מיצחק בן-אהרן ליריב בן-אהרן וחבריו מ"חוג שדמות", שפילסו את דרכה של ההתחדשות היהודית בכתב העת הנפלא של העורך-המייסד אברהם שפירא (פצ'י). בארי לא רק השתלב בחבורה הזאת, אלא היה לאחד הכוחות המרכזיים בה; עשר שנים אחרי ששירו הראשון פורסם ב"שדמות", הוא התמנה לעורכו של כתב העת. אבל היתה בו חרדה ממקומות סגורים. הוא שמר על עצמאותו, ועצמאותו שמרה על נקיון הדעת שלו, שהיה סוד קסמו כחבר, כמורה, כאיש דובר אמת. הוא העניק מעצמו לחבורות-לימוד רבות ולא השתעבד לאף אחת מהן, משום שהיה יהודי ריבוני, לא רבני. הוא ידע לנוע הלאה. המלים האחרונות בשירו האחרון הן: "הפכנו דף".

פרידה ממורה עברי / רות קלדרון

בארי צימרמן הגדיר את עצמו כמורה.
פגשתי אותו כעורך 'שדמות', כתב העת של התנועה הקיבוצית,ב-1982, כשלמדתי ב'אורנים'. בארי כבר היה מסאי ומשורר ואיש רוח ומנהיג חינוכי. בחירתו בהוראה כהגדרה עצמית מעידה על מהותו. הוא היה איש אמת. צנוע. איש המעלה, שאין לו צורך בתארים.
ראיתי את בארי בגדולתו כשישב סביב שולחן בבית המדרש עם העמיתים, כששוחח עם אדם צעיר. תמיד אזכור את רגע הקדושה הזה, שבו בארי היה עוצם את העיניים לא כדי להתרחק אלא כדי להתקרב, כדי לקדש את כל החושים להקשבה.
בארי לימד בעלמא 19 שנה. שמחתי כשנענה להזמנתי להנחות את בית המדרש הפתוח לציבור לצד אפרת טננבאום ורני יגר. כשבא, ידעתי שיש לעלמא אבן ראשה.
עלמא הוקמה כמקום מפגש של אנשים חזקים ודרכי חשיבה דומיננטיות – מקום שהאמנתי שניצור בו שפה יהודית-הומניסטית על ידי שיח של מחלוקת ושותפות בין אנשי אקדמיה, אנשי עולם האמנות ואנשי בית המדרש. המפגש היה מלא עוצמה, ולא תמיד קל. נוכחותו של בארי תמיד הרגיעה אותי. בין הפרופסורים, האמנים והלמדנים, הוא היה מבוגר אחראי.
דרכו האמיצה של בארי בתוך הציבור החילוני היתה דרך של מדרש. הוא ניסח באופן בהיר ונפלא את ההבדל בין פרפראזה – לומר אותו הדבר במילים אחרות–לבין מדרש–לומר דבר חדש באותן המילים.
בארי היה דרשן. ולא רק דרשן של מילים אלא דרשן של סמלים. כפי שכתב:
"ניכוסם של הסמלים יניב פרשנויות תוכניות להם, באשר סמל הוא לעולם דבר-מה הפתוח לאין-סוף זיקות, וייצור סיכוי נפלא להיווצרותו של ציבור יהודי חדש-ישן" ('גוף וזיכרון')
"לא 'הישן יתחדש והחדש יתקדש' צריכה להיות סיסמתנו אלא 'הישן יידרש והנדרש יחדש'! הסיכוי לייצור רב-דורי של זהות יהודית לא-רבנית טמון ביכולתנו לאמץ לנו יותר ויותר סמלים יהודיים, לנערם מתכנים שחרבו בתוכנו ולהופכם, מתוך נוסחם הישן והקבוע, לברי-משמעות עבורנו." ('פרפראזה ומדרש')
ולפני הכל היה בארי יהודי:
"יהודי! יהודי! אני צועק אל עצמי. יהודי חופשי לבטא את תכניו דרך סמלי עמו. יהודי חופשי לברור מתוך הסמלים את אלה שמוצאים חן בעיניו. יהודי חופשי לעשות בבית היהודי ככל העולה על רוחו, כי בבית הזה הוא גר." ('יהודי בביתי')
אני נפרדת ממך, בארי, בתודה על הדרך שסימנת גם לי, ובתוך העצב אני שמחה על השנה האחרונה שלך, שהיתה רוויית אהבה, ועל הידיעה העמוקה שידעת:
"רשימת הדברים שאני מאמין בהם: יש סוד בעולם. יש סוד בעולם.
רשימת הדברים שאני יודע: אני יהודי; את אוהבת אותי".
('רבותי נברך', 13 ביולי 2016) .

המאמרים מתוך המם הסופית של אלוהים, הוצאת קשר, תשס"ז

אפרת גורמן

הוי בארי בארי – הבאר שלי
עד שמצאנו זה את זו
כה שמחנו בתגלית ומה שמחנו על העתיד הצפוי לנו יחד….
ועכשיו יש לי רק זיכרונות טובים. צחוק וחופש ואושר. נסיעות ארוכות ומוסיקה.
חיבוקים ונישוקים כמו ילדים. ושמחה עצומה על המתנה שקיבלנו בעצם חיינו המשותפים.
ואפילו חתונה כדת משה שהיתה מלאה באהבה ליקום ולסודו.
מקווה שלקחתי ממך את חוסר השיפוטיות והסבלנות ושמחה שחלקתי איתך נדיבות אינסופית.
ואהבה נפלאה בלא תנאים.
יודעת שלימדתי אותך שלא מוכרחים מיד לצאת מהמיטה כשרק פוקחים את העיניים או לחילופין – אם מתעוררים מוקדם מדי – זה זמן מצויין לטיול בים..
ואת יתרונות הטכנולוגיה בין הטאבלט ל"רב-קו" ובין דירתו של אלתרמן בנורדאו ורחל בבוגרשוב
לימדתי אותך את תל אביב התוססת ואת המחבואים שלי ופינות הסתר שבדיזנגוף סנטר
וקיבלתי הביתה חצי עמק חפר… חרציות וכובע הנזיר, גמדים קטנים ומלפפונים חמוצים מהכולבולית
ושירים מתוקים ממנגו ולמדתי איך מסתדרים עם הצבעות ושיתוף וחלוקה ושומרים על עצמאות…

אני חיה בתחושת "אין זמן" כבר הרבה זמן….. ולכן היה צורך בניצול מקסימלי של הזמן. כי חבל על הזמן ולא כדאי שיקחו לנו את הראש בזמן היקר שיש לנו. וזה כולל מנוחה ובטלה. והיו לנו כל כך הרבה דברים להתענג עליהם יחד – והזמן דחק…. המילים והתווים והטעמים והתחושות והחלומות וההחלמות. החלמנו אחד את השני. ככה הרגשתי. הקשבתי לנשימות שלך ולחלומות ולסיוטים, הרגשתי איך אתה מתפשט מההרגלים הנוקשים שניהלו אותך – ומתחיל לנהל את ימיך ממקום בוחר.

וכבר לא נלך לקטוף פטריות וכבר לא תמנע ממני לגנוב פומלה מהעץ
וכבר לא נחפש ליולי מתנות בחנויות קונספט באתונה….
וכבר לא נפתור חידות ולא נמציא יחדיו הגדרות לתשבץ של עמוס
ולא נשיר ביחד את "הבו עז לתיש"
מי יבקר בשקע צימרמן בצווארי
ומי ישחק איתי בשרה וביבי…

נשארו המון תמונות שמחות
והזיכרון חי לגמרי
ומי עכשיו ישמור עלי כשאני לא נזהרת ?

חגי סגל

לפני ימים אחדים הלך לעולמו הוגה הדעות הקיבוצניק, בארי צימרמן. מודעת האבל הקטנטנה על מותו הזכירה לי ריאיון שעשיתי אתו בביתו לעיתון 'חדשות' לפני 25 שנה, לרגל סערת התנגשות קשה בין בכיר ש"ס הרב יצחק פרץ לחילונים, אולי אחד הראיונות המעניינים והבלתי צפויים שיצא לי לעשות בכלל. למזלי, הוא השתמר במחשב:
העשן כבר איים להתפזר מעל שדות המערכה הכבדה בין הקיבוצים לחרדים כשבארי צימרמן, קיבוצניק רם דרג, שיחרר לפרסום מאמר נפיץ בבטאון התק"ם. המאמר עשוי לפתוח סיבוב חדש וממושך במלחמת התרבות, אבל הפעם בין הקיבוץ לבין עצמו. "לא בכל הוא (הרב יצחק פרץ) טועה, לא בכל אנו צודקים", פסק צימרמן בכתובים והמליץ לחבריו להביט נכוחה במראה ולהודות כבר בקיומם של הקמטים. הכתובת שנרשמה בידי עורך "שדמות" לשעבר על קירות התנועה הקיבוצית, תישאר חקוקה שם עידן ועידנים אחרי שפרוטוקול העימות עם החרדים יועבר לגניזה.
>
> כתב התביעה של צימרמן נגד הצימרמנים דל מאוד ב"אבלים". למרות שגם לכותב יש בטן הומיה בטענות תוכן וסגנון כלפי הרב פרץ, הוא מטיח בעצמו ובחבריו האשמות שאפילו הרב לא העז להוציא מהפה. "האופי הפסבדו-יהודי שלנו", בתור דוגמא. צימרמן פוסל את הקיבוצים מלטפל בקליטת העליה מאתיופיה ומייחס להם בורות והתנשאות: "הרב פרץ צודק לצערי בסוברו, כי הקהילה הקיבוצית החילונית מייצרת אשליית-שווא ציבורית, שיש בחייה הקהילתיים משום אלטרנטיבה יהודית מספקת ליהודיות החרדית שהוא מייצג. יהודיותנו בפועל יש בה סממנים של התבדלות כנענית, יש בה בורות עממית עצומה המובילה להתבוללות מודרנית ויש בה התנשאות ונחיתות המזינות זו את זו".
>
> ציטוטים מאלפים נוספים: "עלינו לבדוק בציציותינו-שאין-לנו אם הטלית בה אנו מתעטפים אינה קצרה מדי, קרועה מדי, מרופטת מדי. לא כדי לשאת חן בעיני הרבנים, אלא כדי למצוא חן בעיני היהודים שהננו. …לא עם חולי כלבת אנו נאבקים, חס וחלילה, אלא עם סבינו וסבי-סבינו שקמים עלינו לתחיה"
>
> בדיקה בביוגרפיה הרוחנית של הכותב מעלה את החשד הסביר שהוא נפל על פרשת פרץ כמוצא שלל רב. צימרמן, משורר ומחנך בישראל, בוגר משמר השרון שמגדל היום חמישה פרחי-קיבוץ בגבעת חיים איחוד, מנצל את הסקנדל הנוכחי כדי לחזור ולהטיף לחשבון-נפש קיבוצי שהוא זומם כבר שנים, בעל-פה ובכתב. חוג מכריו הקבועים בתנועה מכיר היטב את פקפוקיו הכבדים באיכות יהדותם. אם לרב שך היה מודיעין טוב, הוא היה מסתפק בציטוט קינותיו של משורר הדלות הרוחנית בגבעת חיים במקום לקטר על השפנים והחזירים שעולים כביכול על שלחן הקיבוץ: "ואנחנו, פושטי יד שכמונו, בסדריך באנו/ כמו גויים/ כת אנתרופולגית מוזרה/ עמי ארצות קטנים, בנים לטפשים גדולים". צימרמן נטה להסכים עם ראש מועצת גדולי התורה עוד הרבה לפני שערוריית יד-אליהו: "כולנו כולנו דור אובד/ ילדות ריקה בבטננו… דור ראשון לבורים/ מגדל דור שני ושלישי"
>
> על מדפי ספרייתו, ספריה שלא היתה מביישת בית דתי-למדני בכפר הרא"ה הסמוך, מונחות גם חוברות צנועות בהוצאה עצמית. הן משתלבות במאמציו הפרטיים לתיקון עולם במלכות הקיבוץ. אחת מהן עושה שמות בפולחני בר-מצוה מקומיים: "מועד בר-המצוה הקיבוצי הפך למערך שנתי של אחיזת עינים קולקטיבית. אחרי 12 שנה בהן מנענו מן הילד זיקה ספונטנית פעילה כלפי סמלים יהודיים רבים, בהן ביססנו את בניין תודעתו היהודית על מרקם דליל של חגים ומועדים, וציפינו שמדלילות זו יצמח יהודי עבה – אחרי כל השנים הללו אנו באים אל הנער והנערה בתביעה שיראו בשנת הי"ג שלהם שנת בר-מצוה"
>
> בהזדמנויות אחרות ניהל ויכוחים מרים בנוגע להגדה הקיבוצית של פסח. הוא ניסה לשכנע את חבריו שההגדה הקיבוצית מפרידה בין יושבי הסדרים הקיבוציים לבין שאר המסובים בעם ואפילו בין הקיבוצים לבין עצמם. "כשמשלחת קיבוצית נתקעת בפולין בפסח", הוא חוזר ומגחך השבוע, "יש לה בעיה לשבת לסדר משותף לא רק עם קומץ היהודים שהיא פוגשת במקרה בפולין אלא אפילו עם עצמה בלבד, כיוון שלכל תנועה קיבוצית הגדה משלה. לדעתי, הגיע הזמן שנחזור להגדה היהודית. הקיבוצים צריכים לבטא את ייחודיותם בתוך הנוסח המסורתי ולא מחוצה לו. אם לא ניבדל מקהל ישראל בנוסחנו, אולי ייקל עליהם לדבוק בתכנינו. הרי אי-אפשר לבנות בית חדש בלי הסכמת מיליוני הדיירים האחרים, אשר אמורים להתגורר בו יחד עמנו"
>
> עניין ההגדה הוא רק דוגמא צימרמנית פיקנטית לכשלון היומרה הקיבוצית להציב אלטרנטיבה לדבקות האורתודכסית במורשת אבות, כשלון שגרם לצימרמן לייחס לקיבוץ אופי פסבדו-יהודי. לפי שעה הוא לא חוזר בו מהביטוי הקשה: "בתנועה הקיבוצית ובחוגים חילוניים דומים יש יסוד פסבדו-יהודי. הוא נעוץ באופן שבו גדלנו והוא חלק מהמחיר שהמהפכה הציונית שילמה, משלמת ותשלם. בהקשר הזה יש דימוי שאני אוהב להשתמש בו, דימוי התזמורת והכנר. הדור של אבא שלי, יהודי שחזר בשאלה על-סף קבלת סמיכה לרבנות, דומה לנגן בודד בתזמורת שמנגנת סימפוניה של מוצרט. הבעיה מתחילה כשאותו נגן עושה חזרות בבית. האב-הכנר שומע בדמיונו את התרוננות התזמורת כולה, בעוד שבנו שומע אקורד בודד בלבד. אבותינו ניגנו במסגרת תזמורת יהודית רבת משתתפים, אך הנחילו לנו רק אקורד בודד מכלל הקונצרט, אותו אקורד שבחרו לעצמם. כיוון שהתזמורת המשיכה לנגן להם תמיד בראש, הם לא היו מודעים כל-כך לעובדה שילדיהם מכירים צלילים בודדים בלבד מתוך הסימפוניה השלמה"
>
> "וכך גדלנו אנו, דור ראשון ליהודים שגודלו על ברכי דרישות סותרות. מצד אחד ניתקו אותנו מן הנוסח היהודי, מן הזיקה הספונטנית למרבית סמלי היהודים, ומצד שני דרשו מאיתנו לחוש כיהודים. הקיפו אותנו בטקסטים שהיו יהודיים דיים בפי הורינו, אך סתמיים למדי בפינו. נוסח-ילדותנו יפה להפליא, הומניסטי למהדרין, מתקדם ואנושי – אבל הוא לא יהודי. אי אפשר להתחבר דרכו אל יהודים אחרים בארץ ובעולם"
>
> הוא לוקח עוד סיגריה, עוצם עינים וחולם בקול על בית-כנסת בגבעת חיים, על אמירת "אבינו מלכנו" כללית בלילות יום כיפור, על הבדלה במוצאי שבת: "לחתוך פיאות ליהודי בלי לקבל מראש את הסכמתו המלאה הוא דבר שלא ייעשה, אולם אפשר איכשהו להבין אותו על רקע הלהט המהפכני שקינן בנו בשנות החמישים. אנשים רצו להקפיץ את יהודי מרוקו ותימן בצ'יק אחד את התהליך שאבותינו עברו למלוא אורך תקופת ההשכלה. אבל כשאני מתייחס למצב היום אני כואב את העובדה שאין באפשרותי להציע לעולה חדש שמעוניין להצטרף לקיבוץ שלי להצטרף במקביל גם לחברה שמקיימת זיקה פעילה לסמלים יהודיים רבים. אם הוא מתעקש להצטרף אלינו בכל זאת, עליו להסתפק בהצטרפות לחברה שמקיימת מספר מוגבל של סמלים. כואב לי שברוב הקיבוצים בית הכנסת הוא מוסד חוץ-קהילתי. ילד שגדל בגבעת-חיים ורוצה ללכת פעם לבית-כנסת אנוס לצאת אליו החוצה".
>
> צימרמן, שנטש משרה חינוכית ועבר לעבוד בחדר האוכל כדי לזכות ביומיים פנויים לכתיבה מדי שבוע, פרסם לפני תשע שנים ב"שדמות" את אחת ההתקפות השוצפות ביותר על גוש-אמונים. "לא יהיה חלקנו עימכם", פסק במאמר שקרא להדגשת התהום המפרידה בין הגוש לבין התנועה הקיבוצית, במקום לסתימתה. ההצעות המעשיות שהציע גבלו בהטלת חרם על המתנחלים: "לא יפרסם אדם מודעה בעיתונותם, לא יכרות עימם אדם ברית פוליטית ולא יכתוב אדם בבטאוניהם"
>
> אך הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולרגל מאמרו האחרון נאות השבוע צימרמן להסיר את החרם ולהתראיין ב"ערוץ 7", תחנת הרדיו הפרטית של בית-אל. אסור להסיק מכך שיש פה עסק עם חוזר סטנרדטי בתשובה. יריבים ואוהבים שידביקו לו תווית נמהרת כזאת יסתכנו בתביעה על הוצאת דיבה בנסיבות מחמירות. האיש מקפיד על זכותו לקרוא קריאת-שמע עם הילד בלי להאסף אוטומטית בזרועות חב"ד, אור שמח, או מרכז הרב. הוא מעדיף שיגדירו אותו כיהודי לא רבני. לדעתו זה המונח ההולם ביותר לביטוי זיקתו למערכת הסמלים היהודיים משכבר הדורות, אבל גם לרתיעתו מכפיפות לסמכות רבנית כלשהי, לרבנים מתים או חיים, לכל נסיון תיווך בינו לבין שמים. "מי שמנסה להיות יהודי", התאונן פעם מרה באחד משיריו, "נקשר בתאולוגיה רבנית, שחורה או סרוגה, והולך בדרך כל אברך"
>
> בין היתר, הוא מסתייג מתופעת החזרה בתשובה מפני שהוא שבע מהפכות: "היתה לנו כבר מהפכה קשה אחת בדורות האחרונים, המהפכה הציונית, ורצוי להימנע ממהפכה נוספת בעתיד הקרוב. מהפכה היא דבר טראומטי גם כשהיא מצליחה וצריך להיזהר מלחולל אותה בתדירות גבוהה. מי שמצפה למהפכה נוספת בקרוב, וקל וחומר מי שפועל למענה, עושה טעות חמורה. בין אם מדובר במי שרוצה להחזיר אותי בתשובה ובין אם מדובר במי שרוצה להחזיר את הדתיים בשאלה. אני לא נגד הכרעות אישיות בנדון, אבל אני חושב שרע מאוד אם הדבר נעשה בצורה ציבורית. חזרה ציבורית בתשובה גורמת נזק גם בגלל שהיא מרתיעה אנשים כמוני לקיים יותר זיקה ליותר סמלים יהודיים בתוך העולם שבו נולדו, מחשש לחצות קווים ולהפוך ליהודי-רבני. אנחנו מפחדים שאצבע אחת תגרור בעקבותיה את כל היד".
>
> כיוון שלדעתו אי-אפשר להיות יהודי אותנטי בלי לקיים זיקה פעילה למערכת הסמלים היהודית – כהגדרתו – הוא משתדל לתת דוגמא אישית. מנקודת מבט אורתודכסית אפשר לומר שהיהודי צימרמן מקיים מספר מצוות נבחרות מתוך שלל התרי"ג: לימוד פרשת השבוע, קידוש בשבת ואפילו קביעת מזוזה לפתחו. אם תחטטו בתוכה תגלו להפתעתכם שבעל הבית הוסיף לנוסח התקני מדאורייתא גם את משפטי הסיום של "מכאן ומכאן" מאת ברנר. וזאת אומרת שצימרמן אינו שולל מהקיבוצניקים את האפשרות לתת פירוש דרשני משלהם למורשת ישראל סבא. הוא רק מסתייג בתוקף מקטיעת אברים: "הדרך היחידה לחבר חוטים קרועים למורשת היהודית, בלי להתחבר לרבנות, היא להתחבר למקורות ולטעת בהם את המיוחדות שלך. מותר לי להוסיף את עצמי להגדה של פסח, אבל אסור לי למחוק ממנה את 'שפוך חמתך'. הקיבוצים הצליחו להחיל את העקרון זה על חנוכה וסוכות, אבל לא על סמלים טעונים יותר כמו תפילין וכיפה"
>
> – גם אתה לא מניח תפילין.
>
> "אני לא מניח תפילין, כי אני לא יודע איך. אינני פוסל את האפשרות שכן אעשה את זה בעתיד"
>
> – ומה בקשר לכיפה?
>
> "יש לי זיקה לכיפה. אני לא שם אותה על ראשי אבל היא קיימת בהחלט בעולמי"
>
> – כיפה סרוגה או שחורה, אם מותר לשאול?
>
> "אני מתפתה להגיד שאני קרוב יותר לכיפה השחורה משום שהיא איננה נושאת איתה מטענים פוליטיים, בנושאי שלום ובטחון, שמאוד מעסיקים אותי. מצד שני יש מישורים שבהם היהודי הדתי-לאומי הרבה יותר קרוב אלי בזכות פתיחותו לתרבות המערב ולערכיה. יותר קל לי להידבר עם יהודי שמוכן לשמוע בך"
>
> – אבל פעם כתבת נגד כל דיאלוג עם גוש-אמונים דווקא.
>
> "בינתיים הגעתי למסקנה שאם אני דוגל בדו-שיח עם אויב חיצוני, עלי לנהל דיאלוג גם עם בר פלוגתא פנימי. אני רק מסופק לגבי התועלת. מנסיוני למדתי שדיאלוג עם יהודי-רבני נדון לרוב לכשלון כיוון שהצד השני, כמה שלא יהיה נחמד, אינו מסוגל להשתחרר מהנסיון לשבץ אותך בתבניות המצומצמות המוכרות לו. הוא נאלץ להגדיר אותך ואז הוא מרגיש כלפיך מחוייבות פטרנליסטית, כמו לתינוק שנשבה. המערכות המושגיות של הרב פרץ ודומיו לא בנויות לנהל איתנו דיאלוג אמיתי"
>
> – אם אתה לא חוזר בתשובה, אז מה אתה כן?
>
> "אני מין סוג של גשש. אחד שלא עוזב את קהילתו, אבל מנסה למתוח את גבולותיה. הלוואי שאתקל בקרוב בגששים מהצד השני".
>
> – ומה אומרים עליך בקיבוץ?
>
> "יש הרבה שחולקים עלי, אבל אני לא בטוח שאני לא נותן ביטוי מגובש ומנוסח לתחושות שמקננות אצל ציבור גדול, שקשה לי להגדירו כמותית. האמת שדברים קורים גם בלי שאני עושה כלום. בחברה שלי יש הרבה נכונות טבעית לעשיית חשבון-נפש"
>
> (חגי סגל, חדשות, 1991)

יובל כאהן, מכינת "בני ציון"

609 מיילים יש לי בארכיון הג'ימייל שלי מבארי. מאפריל 2007.
המייל הראשון תיאום פגישתנו הראשונה. והחלפת מחמאות על מאמרים שקראנו.
משם והלאה, בעיקר מאמרים דברי תורה שירה הגות מחשבה וביקורת חברתית ופוליטית של בארי. אוצר בלום של פנינים חרוזים במחרוזת. מליצות והלצות.
בניסן תשע"ב השתתפנו בערב השקה של הספר 'בוא אלי פסוק נחמד' אמרתי אז:
התרומה של בארי היא מעבר לשעור שלו עצמו, ולקבוצת המעריצים הקבועה , אלא בשבירת הסכיזמה הדתית – חילונית הרדודה.
תרומתו היא רחבה הרבה יותר, בארי מאפשר לי ללמד במכינה.
ולא כי 'יש מורה חילוני ויש מורה דתי' אלא ההפך, כי כשבארי נמצא אז אין חילוני ואין דתי.
מעבר לכך ולאישיותו החמה ושובת הלב של בארי, יש לבארי עוד מוזרות שהחניכים מתקשים לעכל:
הוא באמת מתעניין במה שהם אומרים בשעור. הוא לא בא למכור להם את החידושים שלו, אלא באמת ללמוד איתם ביחד. זה מבחינתם חידוש כל כך גדול שלוקח להם מספר שעורים להתרגל למצב המוזר הזה, ומיד הם הופכים לעדת מעריצים, או נכון יותר חובבים ותלמידים.

לסיכום, אני רואה בך בארי הוגה ויוצר, מהחשובים בדורנו, ואנו גאים שאתה חלק מצוות ההוראה במכינה. נוכחותך בצוות מוסיפה כבוד לכולנו.
אוהב ומעריך, יובל. – כך כתבתי אז.
כששולה גלבוע ז"ל, אשתך חלתה, ביקשת להפסיק את ההוראה במכינה, זה היה במהלך מחזור ז' אחרי שש שנים של הוראה במכינה מיומה הראשון. ליוות אותה במסירות וחברות ואהבה אין קץ.
לאחר מותה כתבת מכתב פרידה לחניכים, כדרכך אישי, וכנה ועם כמה קריצות על הגבול הסרקסטי:
אני מנצל (ולכן מתנצל) את רשימת התפוצה הזו כדי לומר המון תודה לכל מי שמעגליהם השיקו בשלי במשך השנים שחלפו מאז מחזור א' של המכינה ועד לימים אלו בהם אני נפרד לשלום מן החוויה התל אביבית הכל כך מיוחדת של בני ציון. במקום מילות פרידה, הנה מה שכתבתי לסיום מחזור ו', ומייצג נאמנה את מה שבלבי עכשיו. תודה ולהתראות. בארי

יקרות ויקרים,
הגבעול הפורח שלכם
מסמן עוד טבעת בגזע שלי

אני יוצא ממאור בשמונה ורבע עם אשתי
בדרך לעבודתה
בשמונה וחצי בצומת כלניות
אוטובוס 50 לרכבת בנימינה
בתשע (פלוס מינוס) רכבת תל אביבה
עשרה לעשר קו 18 מרכבת מרכז לקינג ג'ורג'
עכשיו הילוך מהיר
דרך גן מאיר
ותיכף מגיעים
לטרומפלדור ארבעים
אחרי ניפנוף-יד רחובי אדיב
לנויה שגיב
בשתים עשרה (או קצת לפני)
ריצה קלה לקינג ג'ורג'
חיבוק לעמוס הבן שלי, בחנות הפאצ'ים
חיכיון לאוטובוס 18. אם יש מזל אני מספיק לאקספרס נהריה.
אם אין – מחכה לרכבת מאספת לבנימינה.
מבנימינה אוטובוס 70 לזיכרון יעקב.
ב 14:30 שעור תנ"ך בקורס "נתיב".
היה מה זה מגניב.

לא זוכר מה בדיוק לימדתי.
אבל הייתי.
והייתם אתי.
תודה.
אתם – המשיכו לפרוח
אני אמשיך להתעבות
אוהב, חרד ומחייך
בארי

כתבתי לך אז – נסיון פתתי לענות לך בלשונך מכתב פרידה בחרוזים.
בארי היקר!
היית לנו למורה למילה ותיבה
עוררת מחשבה טובה
סימנת לנו דרך חביבה
הזכרת לנו את החובה
נתת שאלה ולא תמיד תשובה
בדרך של נעימות וקרבה
של דיון והקשבה
נאחל לך בריאות ותקווה
בשם כל תלמידיך באהבה.

אבל מעבר לחליפת המכתבים הגלויה הזאת, היתה גם ביקורת שבארי ביקר אותי ובצדק. והשנה סוף סוף זכינו לתקן את העוול שנמשך שנתיים.
אתמול סגרנו סופית על חזרתו לסגל ההוראה במכינה. צוות המכינה הספיק לתאם איתו סופית את השעה.
רבות מחשבות בלב איש.
ברשימת המשימות שלי אתמול היתה משימה להתקשר לבארי לברך על המוגמר.
במקום זה ישבתי וכתבתי הספד. מבכה על המוגמר.
לפני חודש הראת לכולנו מה הוא כח החיים והתקווה של התאוששות מאבל ואובדן.
איך ידעת לבנות חיים ושמחה חדשים ומעוררי השראה, כמו כל דבר אחר שעשית ואמרת וכתבת.
הלוואי שנוכל ללמוד משהו ממך.

או אם ננסח את זה בוריאציה על מה שכתבת אתה בפרידה
היה מה זה מגניב.
לא זוכרים מה בדיוק לימדת
אבל היית.
והיינו אתך.
תודה.
אנחנו – נמשיך לפרוח
אבל מה איתך?
אוהבים, המומים ומסרבים להאמין

כל כך תחסר כאן.
יובל,
בשם תלמידיך הרבים במכינת בני ציון.

מכינת בני ציון