"אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה"

מנקודת מבט חריזתית מספֵק "ארימָה", בשורה השנייה, הנְחתה נאה ל"אמָא" של השורה הרביעית, ובכל זאת לא נגזימה אם נטען שמשמעות הכפיים המורמות בשירו של לוין קיפניס (בלחנו הקצת-חדגוני של נחום נרדי) אינה מתמצָה בחרוז מוצלח או בכוריאוגרפיה תמימה. קיפניס יכול היה לחרוז "אמא" ב"קדימָה" או ב"אשימָה" או ב"כל עוד בלבב פנימָה" ובכל זאת בחר בהרמת כפיים, צירוף לשוני עתיר רבדים עבריים. אחר כך, בבתים הבאים, הוא מונה כל מה שהכפיים העבריות כבר יודעות לעשות (לשמור, לנטור, לטוס, לשוט, לחרוש ולבנות) אבל בבית הראשון הוא מגניב אל תוך שיר הילדים שלו פעולה בלתי-שימושית בעליל, שאינה חורשת או בונה אך יש בה איזו שמירה סמויה על זיכרון האנרגיה הפנימית הנפשית המניעה את כל הפעולות הלאומיות, שפעם הייתה דתית ואז נדחקה והודחקה והנה היא צפה כאן ועולה בתוך הרמת הכפיים היהודית העתיקה.

היכן מרימים כפיים? היכן לא? בכל רחבי העולם מונפות ידיים או נישאות עיניים אל על, מסין ועד אירלנד, מפרו עד איסלנד, מהודו ועד כוש, בחסות המצנפת, הצלב או התרבוש. ואצלנו? מלכנו שלמה עמד למשל, בעת חנוכת הבית הראשון (מל"א, ח', 22) "לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם", ואחר כך, כשרצה מלכנו לתאר את תפקידו של בית המקדש בחיי האדם העברי, אמר (38): "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". עד היום, בבית הכנסת, ב"ברכת הכהנים", מרימים הכהנים את ידיהם ומברכים את קהל המתפללים. אם כך, ברובד הנגלה של השיר שלנו הילד של קיפניס מרים כפיו לברך, ככהן, את גיבורי מפעל התחייה הלאומית בארץ ישראל (הגיבורות לא מוזכרות); אבל ברובד הנסתר הוא מתפלל.

קיפניס לא היה היחיד שטמן ביצירותיו לילדים מעין "סוד" אמוני, קפסולת-רוח שאמורה לשחרר אט אט תוכן חתרני אל תוך שכבת העור החילוני, מתחת לראדאר של התקינוּת האתיאיסטית, שהיתה נוהגת אצלנו בדורות ההם.  יצחק שוויגר (דמיאל) עשה זאת בעזרת הזקֵן הפחָמי והירח המדבר מן השמים ב"שמלת השבת של חנה'לה", חיים נחמן ביאליק עשה זאת ב"מה למעלה מה למטה / רק אני, אני ואתה". אפילו מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה, שניחן בגדולה ספרותית (אותה בזבז רוב ימיו בכתיבת "תזיסים" פוליטיים) הודיע בשנת 1923 ב"סמלים תלושים" שלו, ש"עם שלם לא יוכל להמשיך קיומו זמן רב בלי עיקרון מטאפיזי וסמל דתי. שאם לא כן, הוא ישקע. וכאן לא תועיל שום תפישה כלכלית וחברתית." אחר כך, כמובן, הוחלף העיקרון המטאפיזי בתפישה כלכלית וחברתית (מ'בראש ובראשונה כפיים' עברנו ל"בראש ובראשונה ידיים"…) ו"הסמל הדתי" הפך ל"סמל בוגרים" תנועתי, אבל המאמר מ-1923 לא פנה זיוו ועוד קולו הולך בעולם.

בראש השנה נפקחות האוזניים לזמן הצועד. הלב גואה ורועד. פסוקנו הנחמד, השורה השניה בשיר של קיפניס, מתמלא ברעד הזה ומכוחו של הרעד מורמות, עד היום, כפות הילדים, לברך ולהתברך. האם ישכילו אלה, בהתבגרם, להיקשר בעיקרון מטאפיזי, לאפשר לסוד האמוני לחלחל פנימָה? גם אני כפי ארימָה. שנה טובה!

הופיע לראשונה ב 3.9.13  ב"הזמן הירוק"  

חיים וידל – דרשה לפרשת 'בהעלתך'

תאווה ואהבה

דרשה לפרשת 'בהעלתך', של בארי צימרמן