בראשית ברא אלוהים אֵת

דרשה לכבוד חג מתן תורה

פרק ראשון, ובו נשמח לשאת / ברכה חמה לכבוד ה"אֵת"

 

בין כל המלים של המקרא / המלה הכי קצרה היא המלה "אֵת" / וכשהיא עומדת ליד "והאחשדרפנים" / ממגילת אסתר / היא נראית מצומקת עוד יותר / ממש עור ועצמות / כמו צריף עץ פיצפון / בין רבי-קומות

בפְשט התורה תפקידה של ה"אֵת" הוא לבלוט כמה שפחות / לבַלות בין השפחות / במטבח / להגיש לשולחן, לרוקן את הפח / להסתובב שקופה בין עלמות חן שנונות / מלאות תוכן ומהות / לקשר ביניהן, לפשר ביניהן, לגשר ביניהן / להיוותר חסרת זהות / ברורה / כי רק כך היא יכולה לשרת / את פשט התורה

אבל לא רק הפשט ניתן למשה בחודש השלישי / גם המדרשים / ובעולם המדרש ה"אֵת" הופכת להיות מלכה נשואת פנים / ואחיותיה הארוכות הן לה אחשדרפנים / סובבות אותה כמשרתות את הגבירה / כערי השדה את עיר הבירה / כי ב"אֵת" / יש את כל האל"ף-בי"ת / מאל"ף עד תי"ו / מה שייכתב ומה שכבר נכתב / ויש בה רמז וסוד / מכתר עד יסוד / לא יתואר עוזה, לא ישוער זוהרה / והיא אפילו מופיעה פעמיים בפסוק הראשון של התורה!

 

פרק שני, ובו ראש הממשלה / מזעיף פניו אל המלה

 

אחרי שהתיידד בילדותו גם עם שלמה צמח וגם עם פסוקי המקרא / עלו הנערים דוד ושלמה למדרגת-לימוד יותר מחמירה / אך "פגישתו של דוד גרין עם הגמרא" / מסכם אריה (בודה) בודנהיימר את מה שקרה / "לא היתה מוצלחת" / ובעוד ששלמה צמח  / עשה בה חיל / הרי "בין הסוגיה התלמודית ובין דוד לא היה סיפור אהבה" / דוד הצעיר לא רווה נחת / מן הפלפול ומן הסברות ומן ההיקשים / הדף הפתוח היה לו כשדה מוקשים / וכיוון שלא הסכין להיות בין המתקשים / נטש את לימוד הגמרא ומכאן ואילך / אל דפיה כבר לא ישב ובין סוגיותיה כבר לא הלך / כי אם בתורה-שבכתב חפצו / בפשט יהגה בלילו וביומו / וכשיטען, בעתיד, שהתנ"ך "זורח באור עצמו" / יגן, בעצם, על שמו / יעלוב בצמח /  יהלל הגרעין המקראי  ויכפור בטחינתו לקמח

וכיוון שראש הממשלה איווה /  לטמון את התלמוד בקברות התאווה / יחד עם שאר מנְהגי גולה רקובה / גם על האֵת / כמעט ציווה להיכרת / מן העולם / שכן, "ברוב הגדול של המקרים", כפי שכתב למר  י. פרץ בדצמבר 1952, "היא מיותרת" / או ניתנת להחלפה במלה אחרת / כלומר, אין בה מאום / ואחת הראיות לכך: "נסה לקרוא 'בראשית ברא אלהים השמים והארץ' – ותראה שלא חסר כאן כלום" / ואכן, בן גוריון את ה"אֵת" ממכתביו עקר / למשל: "אי אפשר עוד להבין וללמוד ספר הספרים בלי עזרת ספרות המחקר" / כתב בסוף שנות החמישים / תוך השמטת ה"את" כמתן דוגמא אישית / כי בכתיבתה "יש בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות" / והכל על שתי אותיות / מיותרות

 

פרק שלישי, ובו מתברר / שה"אֵת" ואנחנו מסוגלים ליותר

 

אבל היום, לקראת חג מתן התורה / אחרי אכזבות פשט ומתוך תקווה זהירה / אני אומר אחרת / שאולי דווקא בתוך ה"אֵת" יש חוכמה מסתתרת / שאיני יכול עוד להבין וללמוד את עצמי / את תרבותי ואת זהותי הלאומית / בלי לדרוש את ספר הספרים / בלי להתאים אותו אל חיי / בלי לנגן על פשט המיתרים / מנגינה חדשה / בלי לחלץ מתוך הפסוק העתיק  / איזה אקורד נמרץ של דרשה / בלי לדרוש תשובה של אמת / דווקא מן ה"אֵת" / כי אכן, רבותי, זו ה"אֵת" / הגיעה לה עת / היא לא תתקפל ולא תתקמט / זִרקו אותה מן החלון והיא תשוב מן הדלת / פִּשטו אותה כעוֹר והיא תקום כשלד / בפשט היא, אמנם, רק מילת יחס ריקה / אבל דִרשוה, והנה היא חדה כסיכה / כוחה במותניה / קולה משכנע / דְברה כמקֶדם, חזק ובועט: / "בראשית ברא אלוהים אֵת!"

דרשה לפורים

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. [אסתר, ב', 5] וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. [רות, ד', 21-22]

צריך ללכת אחורנית, הרבה אחורנית: אבינו יעקב חושק ברחל, עובד עבורה שבע שנים ובחסות שתייה יתירה ותאורה חסרה מוצא עצמו בבוקר שאחרי עם אחותה לאה. לבן הארמי, האב (והדוד, והחותן והתחמן) אמנם מיישר ההדורים (רחל עכשיו, בתמורה לשבע שנים נוספות במרעה העדרים), אבל הריב הפורץ בין רכת העיניים (לאה) ליפהפיית הכפר (רחל) חזק כל כך, שהוא קובע לא רק את שמותיהם של הבנים הנולדים (שנים עשר שבטי ישראל) אלא אף מבעבע אל המקרא כולו, מכתיב חיים, חורץ גורלות.
מגילת אסתר היא מגילת רחל (אם בנימין, אבי שבטו של קיש, סב אביו של מרדכי) והמספר אינו שוכח להדגיש זאת: אסתר היא אשה "יפת תואר וטובת מראה" (ב', 7), כמו סבתה הרחוקה רחל, ש"היתה יפת תואר ויפת מראה" (ברא', כ"ט, 17); רחל חולקת עם לאה את יעקב כשם שאסתר יורשת מוַשתי את אחשוורוש; רחל עקרה וגם אסתר אינה הרה, ושתיהן לא ממש ארץ-ישראליות: האחת מבלה כל חייה בפרס והאחרת אמנם נפטרת ונקברת בכנען, אך עיקר ימיה עוברים עליה בחרן.
מגילת רות, לעומת זאת, היא מגילת לאה (אם יהודה, אבי שבטו של שלמון, סב סבו של דוד). כמו לאה נאלצת רות לפלס דרכה אל הגבר בעזרת תחבולה, כמו לאה היא עושה זאת בחסות האפלה, כמו לאה היא מוכשרת ללידה וכמו לאה מתממש יעודה בשבט יהודה.
הריב הגדול בין האחיות רחל ולאה הופך למלחמה ממשית בין שאול (מבנימין) לדוד (מיהודה) וחוצה את התנ"ך לשני מחנות. רחל, שהיתה מיועדת להרות ראשונה את יורשו של יעקב, הודחה, כמו שאול, מכיסאה המובטח, על ידי לאה, סבתו העתיקה של דוד, מדיחו של שאול: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." (ברא', כ"ט, 31); "ויִרָא שאול מפני דוד כי היה ה' עִמוֹ ומעִם שאול סָר." (שמ"א, ח', 12). לאה השנואה נוקמת ברחל, אהובתו של יעקב, דרך יחסו המתנכר של נכדה, דוד, אל אשתו מיכל, נכדת רחל. הבן שלא נולד למיכל ולדוד לא יכול היה להיוולד – הוא בלתי אפשרי! בדיחה בלתי מוצלחת!
ואכן, רק בפרודיה של מגילת אסתר (ה"ארץ נהדרת" של המקרא) על ההיסטוריה היהודית, יכול להיווצר פסוק כפסוקנו הנחמד, הפותח ב"איש יהודי" וסוגר ב"איש ימיני". רק אחרי שצאצאי המלך שנפל על חרבו והמלך שגזל את חרבו סיימו להתכתש ביניהם, עם חורבן הבית הראשון וגלות ישראל לבבל, יכול היה לצוץ מאי-שם מין מאכער גלותי כמרדכי, שאול לעניים, שבמקום להיות, כאביו הקדמון, הארצישראלי, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" הוא מסתפק בנוסחה הגלותית של "לא יכרע ולא ישתחווה". עכשיו, כשהמלכוּת העברית כבר אינה רלוונטית, יכול איש ימיני להיקרא איש יהודי, אסתר יכולה לעשות כמעשה רות ומיטת אחשוורוש מתרחבת כגורנו של בועז. הינצלותם הפלאית של בני יעקב מגזירת המן אינה פותרת שום דבר מהותי. אין כאן באמת הצלה. יש פרודיה גדולה. גולה נשארת גולה. חודש שלם נמתין, בתוך הבור העמוק, לפסח, חג הגאולה. ואחריו, כעבור שבעה שבועות, נשוב להתחלה, מבית רחל אל בית לאה, אל בית האב: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב...".

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה!

אָבִי הִדְלִיק נֵרוֹת לִי אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לָי,
וְשַׁמָּש לוֹ אֲבוּקָה – לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי:
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה – פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה! [ח. נ. ביאליק, "לכבוד החנוכה"]

ביאליק הוא תמיד ביאליק, גם בשיר ילדים תמים למראה ואולי דווקא בו. האב מדליק נרות, האם נותנת לביבה, המורה מביא כִּרְכָּר ( = סביבון) והדוד נותן פרוטה. איש מהם אינו מדבר (בשיר), ובכל זאת יודע הילד "לכבוד מי" ומוסר זאת בששון לקהל שומעיו הדמיוני: "לכבוד החנוכה".
מי בכל זאת סיפר לו (בשיר)? האב והמורה, כי לנרות-האב הצטרפו הברכות המסורתיות, מסַפרות הסיפור, על סביבון-המורה רשומות המלים הידועות, עיקרו של הסיפור, וכל הידע המילולי הזה ממשמע בשִטפו גם את הלביבה הנלעסת והפרוטה המחוקה – לכבוד החנוכה.
השיר מתנדנד בין שני קטבים: הקוטב הפרטי, קוטב הטף – ארבע פעמים "לי"! – והקוטב המשותף, של החג הציבורי. ארבע פעמים חג הילד מן ה"לי", דרך ה"יודעים אתם" (ולכן גם 'יהודים אתם') אל ה"חנוכה", שהופך, על כן, דרך הידע והלימוד, גם לחג החניכה וההתחנכות, ומשנה את הילד-הדובר, מניה וביה, מתלמיד-משמיע למורה-משמיע לקהל שומעיו…
שיר עברי זה של ביאליק, כל משפחה יהודית באשר היא יכולה לאמצו אל חיקה. אין בו מרד ואין בו התרסה – כולו מסורת. ובכן, אם כך, האם ביאליק הוא תמיד ביאליק? הנה, ב-1927, במלאת עשרים וחמש שנים לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז, נושא ביאליק נאום מהפכני עוצר נשימה אודות עולמו ועולמנו, ובו הוא סח לנו כך: "עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר – – – התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמֵת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמִתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחַיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו."
ביאליק צופה (מבקש, מנבא, מציע, דורש), את שיבת המכבים-הקנאים, שאת אש גבורתם וברק-מלכותם המסורת התלמודית-רבנית נוטה לטשטש בעזרת כד-קטן-שַמְנו-נתן – עם התחייה הלאומית הציונית – אל לב הסיפור החנוכאי. ביאליק רוצה להעלות ממעמקי ההיסטוריה את הסיפור המתאים לדורותינו – גבורה לאומית, עבודה לאומית, גאולה לאומית – ולהפוך אותו למשמעות המרכזית של סמלי החג. בבשורה הדתית של משיחי השקר, הוא אומר, הסתתר "שקר קדוש" לאומי, שאותו אפשר לאמֵת "בעבודתנו ובקורבנותינו" ובמשמעות חגֵנו.
ועכשיו אני מבין איך ביאליק הוא תמיד ביאליק – נרות-האב, לביבת-האם, סביבון-המורה ופרוטת-הדוד נמסרים לילד, בשיר התמים שלנו, ללא מישמוע כלל, מלבד אחד, המתחרז בכולם: "לכבוד החנוכה!" הילד-הדובר, בתום חניכתו, לכשיגדל, בהגיע המחר, הוא יֵדע – מקווה החוזה-המשורר – להעניק לחנוכתו את המשמעויות הגנוזות בהן יבחר.

מדרש "מפטיר יונה" תשע"ב

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע ביום 6.10.2011 ב"הזמן הירוק"

קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. [יונה, ג', 2]

לריבונו של עולם אין שום בעיה עם נינווה, העיר הגדולה. יש לו בעיה עם יונה, הנביא הקטן. לנינווה רק צריך לרמוז וכבר היא שבה מדרכה הרעה וזוכה במחילה אלוהית. יונה הוא אגוז הרבה יותר קשה. השליחות המוטלת עליו ("קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא אליה…") היא, בעצם, פח יקוש לרגליו. הוא המטרה, הוא התכלית.
נינווה/אוניה/ נון (= דג)/קיקיון – אלה ארבע פינות הלוח עליו משחק ריבונו שחמט עם נביאו יונה, מכה בו ומחנך אותו, בלי הרבה תקווה להצלחה. גם הוא יודע שיונה הוא הטיפוס הכי מגעיל בממלכה.
יונה, כמו איוב (לפניו? אחריו?) בטוח שהוא מבין את הדרך בה אלוהים בוחש את התה העולמי, ויש לו השגות בנדון. יונה, לא תאמינו, הרבה יותר קשוח מריבונו. אלוהים הוא אב קפדן, אך רחום וסלחן. תנו לו חיבוק אחד, חיוך, כמה מלים של חרטה והתנצלות כנה, הבטחה שזו הפעם האחרונה, והוא כבר ישנה סולם, יחליף את המנגינה, ישעה עונש ויסיר עננה. יונה,לעומתו, מכה רק בתוף: מי שחטא – חייב לחטוף. אל תבלבל אותי עם הרעיון הזה של התשובה, הוא נוזף באלוהיו, זה לא לכבודך, וגם לא לכבודי. זה יותר מדי יהודי.
מה שמעניין את אלוהים הוא הלב של יונה, הלב הקטן, העקוב, המאכסן בחדריו את חופש הבחירה הארור, צלם האל שבאדם. נינווה היא תירוץ, האוניה היא כלי, הדג הוא שוט והקיקיון הוא גזר. ריבונו לא בוחל בשום תרגיל. המטרה: השתנות פנימית של יונה, עד כדי הפנמת הרעיון שיש תשובה בעולם, שאלוהים ואדם יכולים לשוב מדרכם ולהינחם על הרעה.
מהרגע שיונה חוטא ובורח הוא מצפה – בהתאם להשקפת עולמו – לעונש. כשהסערה פוקדת את הספינה בה הוא נוסע הוא אינו מבקש רחמים. זה בניגוד לעקרונותיו. אפילו הנון, הדג, אינו מצנן את זעפו. יונה מקפיד לא להשתנות עד סוף הספר. מאמצי החינוך עולים בתוהו. נינווה חטאה, שבה מדרכה הרעה ובתגובה אלוהים "שב מחרון אפו". מי יודע, אולי כ ך עובד אלוהים בעולם, אומר לנו ספר יונה. אנחנו, המאזינים לקריאתו של הספר בבית הכנסת, בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אולי מפנימים זאת, משנים סולם, מחליפים מנגינה, אך הנביא, נאמן לביטחונו האפל, ממשיך לדבוק בדרכו השגורה ולא יסטה ממנה כחוט השערה. יונה, כבר אמרתי, הוא צרה צרורה.

רבותי נברך 24

שטוּנה שר "גם זה יעבור" / אני עונה ב"יעלה ויבוא" / מתחבר למקצב ולרינת הנפש הנקלעת / בצַמַת הזמן / בכלא הככה זה / בפלא מסְרקות הלמה לא / ביראת טבעות החושך המדנדנות במרחק / בין השכמה אברהמית בבוקר לפחד יצחק

על כביש החוף / בין נמל לנמל / עננים ספוגי זיעה רצים ברוח / טוּנה ברדיו עובר מליאור מילר לסמנתה פוקס לקרוקס לחיים עצמם / זר לא יבין אבל מי כאן לא זר / כולנו גזרי עץ נישאים במורד הנהר / מסתחררים לרגע באיזה מחבוא קטן על החוף / בונים בית, נוטעים עץ, בוכים שיר / ואז ממשיכים
בתוך התיק, ברכבת, מתחבא החדש של גֶרץ / לפני שבוע הייתי בשליש, עכשיו כבר הרחקתי נדוד / מבית יהושע עד רכבת מרכז אני טועם עוד / קצת מדבש המלים / לרגע אני מיכאל, לרגע רחל / על מיתר הזמן הנמתח, הזמן הזוחל, הנפתח / ובבוגרשוב חמש אני רואה אותה, אותו, אותי, אותך / גשם סתווי מרקד בחלונות האוטובוס / ברדיו טוּנה שר "גם זה יעבור" / טוֹנה של צער וכמה קילו של אושר / נרות של אור בוהקים בחושך

ובין טוּנה לגֶרץ / העולם מתפוצץ / הארץ מתגרדת בפצעים הישנים / פותחת חדשים / על מגש הכסף מוגשים / חשבונות ויֵאושים / כל כך הרבה אנשים / מוכרים עצמם למוֹלֶך זהב / לאלילי משיח / לחירפוני הבל / עת בני אדם, אחי ואחיותי, מחפשים פיסות אוכל בפחי הזבל / לא הכל הבלים, בתי / שר נתן החכם / לא הכל הבלים והבל

בבית המדרש של עלמא / לומדים מסכת בבא קמא / "החובל בחברו חייב עליו משום חמישה דברים" / אבל על רב החובל וחבר מלחיו / לא מדברים / ברכבת, באוטובוס, אנשים מחטטים בפצעי סמרטפון / מקישים תקוות וכאבים / משתפים / מתבצרים באוזניות ענק / בונים מתרסים / מיכאל ורחל בתוך לבי מתכנסים / מרפדים לעצמם קן-אהבות / טונה שר "גם זה יעבור" ואני עונה לו / "יעלה ויבוא"

התייוונות – 3 מקורות

כותב/ת : ליאור קולודני (עורכת)

שלושה מקורות שעוסקים בחשש מאבדן זהות לאומית ובאתגר שעמד בפני העם היהודי בתקופה החשמונאית ובתקופתנו.

את ההיסטוריה היהודית עשו אלה שלא התייוונו, אלא עיכלו את העולם, ספגו אותו, סיגלו אותו לתוך התרבות היהודית שלנו; ויחד עם זה, עם ציקלון יותר עשיר, הלכו לקראת הבאות. וזאת, עד שפגשו שוב איזו סביבה גדולה, דומיננטית, שוב התמודדו איתה כדי לא לאבד לגמרי את הייחודיות, שוב סיגלו אותה: גם בשפתה, גם במנטליות שלה, גם בדפוסי המחשבה, ולאט-לאט זה הפך להיות לדפוס שלנו. והלכו הלאה, לדרך הארוכה, עם עוד ציקלון, עם עוד פֶּקָלֶ'ה. היה דיאלוג היסטורי גדול ורב-פנים.

זו קנאות צרת-אופק לומר היום, גם כשזה מטאפורה, שהאימפריה התרבותית האמריקנית אוכלת אותנו עד הסוף, שעוד מעט גם לשון לא תישאר. יש בזה גרעין של אמת, אבל זו לא כל האמת. זו אמת בשביל אלה, שבשבילם הדור שלנו תחנה אחרונה, אלה שלא יכולים להסתכל מעבר לתחנה הזאת. אבל אם יש לך פרספקטיבה אחורה, כְּדֵי שתהיה לך פרספקטיבה לעתיד, אנחנו צריכים לראות את זה כדרך של התמודדות. התהליך הוא זהה, לא נשתנה הרבה בהיסטוריה מבחינת תהליכי יסוד: תהליך של אינטרקציה בין עם קטן לעמים גדולים, בין סופרמרקט גדול לבין חנות קטנה. מסתבר שיש קיום לשני הדברים. אם הם הוגנים, ואם אתה באמת מייצר משהו ייחודי, אז גם הסופרמרקט הגדול לא בולע אותך.

אבא קובנר, בראיון עם בארי צימרמן (חנוכה, תשמ"ה)

"הלניסטים" ו"זקנים"

זמן רב עוד קודם שקמו "הלניסטים" בארץ-ישראל לבטל את היהדות מפני ההשכלה היוונית, כבר התקרבו היהודים במצרים ליוונים ודרכי חייהם, לרוחם וחכמתם, ואף-על-פי-כן לא מצינו שנתעוררה בקרבם איזו תנועה חזקה לצד ההתבוללות; אדרבא, הם השתמשו בידיעותיהם היווניות לגלות על ידן רוחה העצמית של היהדות, להראות יופיה לכל העולם ולהשפיל מפניה גאון חכמת היוונים; כלומר, על-ידי החיקוי, שסיבתו הראשונה היתה התבטלות מפני הכוח הרוחני הנכרי, הצליחו לסגל להם את הכוח הזה ולעבור אז מהתבטלות להתחרות.

אם היו אותם ה"זקנים", שתרגמו את התורה ליוונית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אפלטון לעברית בשביל יהודי ארץ ישראל, כדי לעשות את הכוח הרוחני של היוונים לקניין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בא"י היתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד – להתפתחות רוח-ישראל העצמית, וממילא לא היו קמים אז בעמנו "בוגדים מרשיעי-ברית", ולא היה לו אולי צורך בחשמונאים ולא בכל אותן התולדות הרוחניות שסיבתן הראשונה מונחת בזמן ההוא, ומי יודע אם לא היתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי.

אחד העם, מתוך: "חיקוי והתבוללות"

הרי בתחילתה היתה זאת מלחמת תרבות בין יהודים "חסידים", הדבקים במסורת ישראל, ובין יהודים מתיוונים, שהיו גם העשירים ובעלי הכוח; החסידים גברו במאבק הצבאי, אך הצלחתם זו הובילה, אחרי תשעים שנה, לממלכת צדוקים מתבוללים, למנהיגות מתנכרת, שזכות אבות לא מנעה ממנה למכור את עצמה לזרים. _ _ _

זאת היתה מלחמה עקובה מדם, אך מלחמת אזרחים, בין רוב יהודי קנאי לתרבותו ובין מיעוט יהודי של עשירים מתבוללים. _ _ _

מנקודת ראות זו מסמל חג החנוכה את המאבק היהודי למען זהותנו הייחודית. _ _ _

זה מועד המציין את מאבקם של יהודים על יהדותם, וזה יום שבו עלינו לשאול באיזו יהדות אנו רוצים.