הספד אישי לבארי צימרמן / חמי צמח

בארי דודי האהוב
זכיתי שתהיה לי דוד

זכיתי שביום הולדתי ציירת לי ציור
זכיתי על שלימדת אותי לבעוט בכדור
זכיתי כשהקדשת לאחותי ולי ספר שירים
זכיתי למגע ידך שהעירה אותי מוקדם בבוקר
לעבוד אתך ועם חיים בבריכות הדגים
ובלול התרנגולות
ובפרדס התפוזים
זכיתי להצטרף אליך למערכת "שדמות"
זכיתי לנהוג על ברכיך את ה"מייסי-פרגוסון" בשדות

זכיתי שתאהב את אשתי
זכיתי שתהיה לילדיי סב ודוד אוהב
זכיתי שתהיה לי מורה וחבר
זכיתי שתגיד לי "זהות, זה חזק"
זכיתי שתאמר לי: "אין מה לעשות, חמי. ככה זה הלוויות של אשכנזים"

זכיתי שערכת אתי את הרומן הראשון שלי
וזכיתי שכמעט והשלמנו את עריכת השני
עוד הותרת לי שורות מוצהבות שאפתור לבדי
אבל בנוגע לכמה סימני שאלה אדומים, עוד אצטרך את עזרתך
ושאלה אחת פתוחה שחיכיתי שתסביר כשניפגש… :
למה כתבת שהסיפור של אווה נשמע מוגזם ?
כששנינו יודעים שהוא היה באמת

אתמול אחר הצהרים היתה לי הזדמנות נדירה לתנומת צהרים קצרה
התעוררתי בשעה ארבע וגיליתי שאני לבד בבית
העמדתי מים בקומקום, ניגשתי להתקלח, התלבשתי, הכנתי קפה והתיישבתי אל המחשב
ואז אילן התקשר…
והביא את הבשורה הרעה
בדיוק כמו באותו שיר שכתבת לפני מספר שנים

כך כתבת:

הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה צְרִיכָה לָבֹא רַק
כְּשֶׁאַתָּה נָעוּל וּמְסֹרָק
יִהְיֶה נוֹרָא לְקַבְּלָהּ בְּעוֹדְךָ
כָּפוּף אֶל נַעַלְךָ
הַשְּׂרוֹכִים יִתְחַבְּטוּ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
הַכִּנָּם יֹאחַז בַּלּוּלָאוֹת
וְלֹא יַרְפֶּה.
עָדִיף שֶׁתַּעֲמֹד יָפֶה
נְעָלֶיךָ שְׂרוּכוֹת וּשְׂעַרְךָ מְבֻשָּׂם
גַּם בֵּין שִׁנֶּיִךָ הָעֳבָר קֵיסָם
עַכְשָׁו אַתָּה מוּכָן לַדֶּלֶת
עַכְשָׁו הַמַּאֲכֶלֶת

יוּבי, לילך, נטליה, עמוס, אסף, טל, שאול, ניצן, עדי, הדר ואילן,
אחיותיי ואחיי האהובים.
בארי חיבר אותנו למשפחה אחת גדולה,
היה לכולנו מורה, חבר ואב אהוב,
תמיד התגאה בנו, בבנות ובני זוגנו ועוד יותר מכך בילדינו.

ועכשיו אנחנו, כולנו, ביחד, נמשיך לחבק בשבילו את אפרת.

נקרא בעצב גדול מעל קברו הטרי, המפתיע והמוקדם מדיי של בארי צימרמן
ביום רביעי 3 בחודש אוגוסט 2016, כח תמוז התשע"ו

חמי צמח