לכבוד החנוקה

אבי הדליק שמונה נרות לי / ושַׁמָּשׁ לו אבוקה / יודעים אתם לכבוד מי? / לכבוד החנוכה! / אני מדליק נרות חמישה עשר / ושמש לי אבוקה / יודעים אתם לכבוד מי? / לכבוד החנוקה / קורבן האלימות נגד נשים / כי בשנת 2015 כל זה קרה / והשנה, כידוע, עוד לא נגמרה

לכבוד סלמאוויט גברמסקל (בעלה הרים אבן גדולה והיכה בראשה עד שנפלה על המדרכה) / לכבוד אירנה בונגרט (בעלה דקר) / לכבוד בהיא מנעא (בן זוגה היכה והשליכה מן הרכב) / לכבוד רחל אמזלג (בעלה רצח) / לכבוד מארין חאג' יחיא (היכה ושרף) / לכבוד סלמלק טסרה (רצח) / לכבוד אולגה מכניצקי (עם סכין קומנדו בזמן שישנה) / לכבוד ויקטוריה שטיינגרדט (דקירה) / לכבוד סוהא מנצור (יריה) / לכבוד אמנה דאר נאפע אל-עביד (הועלתה באש) / לכבוד ליובוב שקרוב (רצח) / לכבוד תסנים אבו קווידר (נחנקה) / לכבוד ראידה ניג'אם (נורתה) / לכבוד נארמין אלמוגראבי (נורתה) / לכבוד סונדוס שומרוך (נורתה) / לכבוד הנגועות והמוכות / לכבוד המודחקות והנדחקות / לכבוד תמר המלבבת לאמנון שתי לביבות חמות ומתוקות / וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ / וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ

אחד הדליק / אחֵר רוקן עופרת יצוקה / זה הפליק מכה / ההוא אנס / או רק נגע / העורך חיפצן / וגם שלטי החוצות / והשפה העברית / וכרטיסי הסטודנט / ותמרורי הדרכים / האֵט, הבֵּט / שמוֹר, עצוֹר / אני ואתה אולי נשנה את העולם / אבל היא לעולם אתון והוא לעולם בלעם / ואלף מלאכים עם חרב שלופה / לא כיבו עדיין את מעמד השפחה החרופה

שימו שמן, שמן זית / יהי אור בבית / העירו! (מודעוּת) / הדליקו! (רגישוּת) / נרות חנוקה רבים / בגנות האונסים ובזכות הנבלעות / לביזוי המטרידים ולעידוד הנפגעות / לחיזוק השכל הישר, להרגעת הלב ההומה / עד יסור החושך / יסתלק השחוֹר / מפני האור / ונאמר אמן

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה!

אָבִי הִדְלִיק נֵרוֹת לִי אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לָי,
וְשַׁמָּש לוֹ אֲבוּקָה – לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי:
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה – פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה! לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻּכָּה! [ח. נ. ביאליק, "לכבוד החנוכה"]

ביאליק הוא תמיד ביאליק, גם בשיר ילדים תמים למראה ואולי דווקא בו. האב מדליק נרות, האם נותנת לביבה, המורה מביא כִּרְכָּר ( = סביבון) והדוד נותן פרוטה. איש מהם אינו מדבר (בשיר), ובכל זאת יודע הילד "לכבוד מי" ומוסר זאת בששון לקהל שומעיו הדמיוני: "לכבוד החנוכה".
מי בכל זאת סיפר לו (בשיר)? האב והמורה, כי לנרות-האב הצטרפו הברכות המסורתיות, מסַפרות הסיפור, על סביבון-המורה רשומות המלים הידועות, עיקרו של הסיפור, וכל הידע המילולי הזה ממשמע בשִטפו גם את הלביבה הנלעסת והפרוטה המחוקה – לכבוד החנוכה.
השיר מתנדנד בין שני קטבים: הקוטב הפרטי, קוטב הטף – ארבע פעמים "לי"! – והקוטב המשותף, של החג הציבורי. ארבע פעמים חג הילד מן ה"לי", דרך ה"יודעים אתם" (ולכן גם 'יהודים אתם') אל ה"חנוכה", שהופך, על כן, דרך הידע והלימוד, גם לחג החניכה וההתחנכות, ומשנה את הילד-הדובר, מניה וביה, מתלמיד-משמיע למורה-משמיע לקהל שומעיו…
שיר עברי זה של ביאליק, כל משפחה יהודית באשר היא יכולה לאמצו אל חיקה. אין בו מרד ואין בו התרסה – כולו מסורת. ובכן, אם כך, האם ביאליק הוא תמיד ביאליק? הנה, ב-1927, במלאת עשרים וחמש שנים לקרן הקיימת לישראל, בחנוכה תרפ"ז, נושא ביאליק נאום מהפכני עוצר נשימה אודות עולמו ועולמנו, ובו הוא סח לנו כך: "עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר – – – התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמֵת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמִתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחַיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו."
ביאליק צופה (מבקש, מנבא, מציע, דורש), את שיבת המכבים-הקנאים, שאת אש גבורתם וברק-מלכותם המסורת התלמודית-רבנית נוטה לטשטש בעזרת כד-קטן-שַמְנו-נתן – עם התחייה הלאומית הציונית – אל לב הסיפור החנוכאי. ביאליק רוצה להעלות ממעמקי ההיסטוריה את הסיפור המתאים לדורותינו – גבורה לאומית, עבודה לאומית, גאולה לאומית – ולהפוך אותו למשמעות המרכזית של סמלי החג. בבשורה הדתית של משיחי השקר, הוא אומר, הסתתר "שקר קדוש" לאומי, שאותו אפשר לאמֵת "בעבודתנו ובקורבנותינו" ובמשמעות חגֵנו.
ועכשיו אני מבין איך ביאליק הוא תמיד ביאליק – נרות-האב, לביבת-האם, סביבון-המורה ופרוטת-הדוד נמסרים לילד, בשיר התמים שלנו, ללא מישמוע כלל, מלבד אחד, המתחרז בכולם: "לכבוד החנוכה!" הילד-הדובר, בתום חניכתו, לכשיגדל, בהגיע המחר, הוא יֵדע – מקווה החוזה-המשורר – להעניק לחנוכתו את המשמעויות הגנוזות בהן יבחר.

התייוונות – 3 מקורות

כותב/ת : ליאור קולודני (עורכת)

שלושה מקורות שעוסקים בחשש מאבדן זהות לאומית ובאתגר שעמד בפני העם היהודי בתקופה החשמונאית ובתקופתנו.

את ההיסטוריה היהודית עשו אלה שלא התייוונו, אלא עיכלו את העולם, ספגו אותו, סיגלו אותו לתוך התרבות היהודית שלנו; ויחד עם זה, עם ציקלון יותר עשיר, הלכו לקראת הבאות. וזאת, עד שפגשו שוב איזו סביבה גדולה, דומיננטית, שוב התמודדו איתה כדי לא לאבד לגמרי את הייחודיות, שוב סיגלו אותה: גם בשפתה, גם במנטליות שלה, גם בדפוסי המחשבה, ולאט-לאט זה הפך להיות לדפוס שלנו. והלכו הלאה, לדרך הארוכה, עם עוד ציקלון, עם עוד פֶּקָלֶ'ה. היה דיאלוג היסטורי גדול ורב-פנים.

זו קנאות צרת-אופק לומר היום, גם כשזה מטאפורה, שהאימפריה התרבותית האמריקנית אוכלת אותנו עד הסוף, שעוד מעט גם לשון לא תישאר. יש בזה גרעין של אמת, אבל זו לא כל האמת. זו אמת בשביל אלה, שבשבילם הדור שלנו תחנה אחרונה, אלה שלא יכולים להסתכל מעבר לתחנה הזאת. אבל אם יש לך פרספקטיבה אחורה, כְּדֵי שתהיה לך פרספקטיבה לעתיד, אנחנו צריכים לראות את זה כדרך של התמודדות. התהליך הוא זהה, לא נשתנה הרבה בהיסטוריה מבחינת תהליכי יסוד: תהליך של אינטרקציה בין עם קטן לעמים גדולים, בין סופרמרקט גדול לבין חנות קטנה. מסתבר שיש קיום לשני הדברים. אם הם הוגנים, ואם אתה באמת מייצר משהו ייחודי, אז גם הסופרמרקט הגדול לא בולע אותך.

אבא קובנר, בראיון עם בארי צימרמן (חנוכה, תשמ"ה)

"הלניסטים" ו"זקנים"

זמן רב עוד קודם שקמו "הלניסטים" בארץ-ישראל לבטל את היהדות מפני ההשכלה היוונית, כבר התקרבו היהודים במצרים ליוונים ודרכי חייהם, לרוחם וחכמתם, ואף-על-פי-כן לא מצינו שנתעוררה בקרבם איזו תנועה חזקה לצד ההתבוללות; אדרבא, הם השתמשו בידיעותיהם היווניות לגלות על ידן רוחה העצמית של היהדות, להראות יופיה לכל העולם ולהשפיל מפניה גאון חכמת היוונים; כלומר, על-ידי החיקוי, שסיבתו הראשונה היתה התבטלות מפני הכוח הרוחני הנכרי, הצליחו לסגל להם את הכוח הזה ולעבור אז מהתבטלות להתחרות.

אם היו אותם ה"זקנים", שתרגמו את התורה ליוונית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אפלטון לעברית בשביל יהודי ארץ ישראל, כדי לעשות את הכוח הרוחני של היוונים לקניין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בא"י היתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד – להתפתחות רוח-ישראל העצמית, וממילא לא היו קמים אז בעמנו "בוגדים מרשיעי-ברית", ולא היה לו אולי צורך בחשמונאים ולא בכל אותן התולדות הרוחניות שסיבתן הראשונה מונחת בזמן ההוא, ומי יודע אם לא היתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי.

אחד העם, מתוך: "חיקוי והתבוללות"

הרי בתחילתה היתה זאת מלחמת תרבות בין יהודים "חסידים", הדבקים במסורת ישראל, ובין יהודים מתיוונים, שהיו גם העשירים ובעלי הכוח; החסידים גברו במאבק הצבאי, אך הצלחתם זו הובילה, אחרי תשעים שנה, לממלכת צדוקים מתבוללים, למנהיגות מתנכרת, שזכות אבות לא מנעה ממנה למכור את עצמה לזרים. _ _ _

זאת היתה מלחמה עקובה מדם, אך מלחמת אזרחים, בין רוב יהודי קנאי לתרבותו ובין מיעוט יהודי של עשירים מתבוללים. _ _ _

מנקודת ראות זו מסמל חג החנוכה את המאבק היהודי למען זהותנו הייחודית. _ _ _

זה מועד המציין את מאבקם של יהודים על יהדותם, וזה יום שבו עלינו לשאול באיזו יהדות אנו רוצים.