דרשה לפורים

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. [אסתר, ב', 5] וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. [רות, ד', 21-22]

צריך ללכת אחורנית, הרבה אחורנית: אבינו יעקב חושק ברחל, עובד עבורה שבע שנים ובחסות שתייה יתירה ותאורה חסרה מוצא עצמו בבוקר שאחרי עם אחותה לאה. לבן הארמי, האב (והדוד, והחותן והתחמן) אמנם מיישר ההדורים (רחל עכשיו, בתמורה לשבע שנים נוספות במרעה העדרים), אבל הריב הפורץ בין רכת העיניים (לאה) ליפהפיית הכפר (רחל) חזק כל כך, שהוא קובע לא רק את שמותיהם של הבנים הנולדים (שנים עשר שבטי ישראל) אלא אף מבעבע אל המקרא כולו, מכתיב חיים, חורץ גורלות.
מגילת אסתר היא מגילת רחל (אם בנימין, אבי שבטו של קיש, סב אביו של מרדכי) והמספר אינו שוכח להדגיש זאת: אסתר היא אשה "יפת תואר וטובת מראה" (ב', 7), כמו סבתה הרחוקה רחל, ש"היתה יפת תואר ויפת מראה" (ברא', כ"ט, 17); רחל חולקת עם לאה את יעקב כשם שאסתר יורשת מוַשתי את אחשוורוש; רחל עקרה וגם אסתר אינה הרה, ושתיהן לא ממש ארץ-ישראליות: האחת מבלה כל חייה בפרס והאחרת אמנם נפטרת ונקברת בכנען, אך עיקר ימיה עוברים עליה בחרן.
מגילת רות, לעומת זאת, היא מגילת לאה (אם יהודה, אבי שבטו של שלמון, סב סבו של דוד). כמו לאה נאלצת רות לפלס דרכה אל הגבר בעזרת תחבולה, כמו לאה היא עושה זאת בחסות האפלה, כמו לאה היא מוכשרת ללידה וכמו לאה מתממש יעודה בשבט יהודה.
הריב הגדול בין האחיות רחל ולאה הופך למלחמה ממשית בין שאול (מבנימין) לדוד (מיהודה) וחוצה את התנ"ך לשני מחנות. רחל, שהיתה מיועדת להרות ראשונה את יורשו של יעקב, הודחה, כמו שאול, מכיסאה המובטח, על ידי לאה, סבתו העתיקה של דוד, מדיחו של שאול: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." (ברא', כ"ט, 31); "ויִרָא שאול מפני דוד כי היה ה' עִמוֹ ומעִם שאול סָר." (שמ"א, ח', 12). לאה השנואה נוקמת ברחל, אהובתו של יעקב, דרך יחסו המתנכר של נכדה, דוד, אל אשתו מיכל, נכדת רחל. הבן שלא נולד למיכל ולדוד לא יכול היה להיוולד – הוא בלתי אפשרי! בדיחה בלתי מוצלחת!
ואכן, רק בפרודיה של מגילת אסתר (ה"ארץ נהדרת" של המקרא) על ההיסטוריה היהודית, יכול להיווצר פסוק כפסוקנו הנחמד, הפותח ב"איש יהודי" וסוגר ב"איש ימיני". רק אחרי שצאצאי המלך שנפל על חרבו והמלך שגזל את חרבו סיימו להתכתש ביניהם, עם חורבן הבית הראשון וגלות ישראל לבבל, יכול היה לצוץ מאי-שם מין מאכער גלותי כמרדכי, שאול לעניים, שבמקום להיות, כאביו הקדמון, הארצישראלי, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" הוא מסתפק בנוסחה הגלותית של "לא יכרע ולא ישתחווה". עכשיו, כשהמלכוּת העברית כבר אינה רלוונטית, יכול איש ימיני להיקרא איש יהודי, אסתר יכולה לעשות כמעשה רות ומיטת אחשוורוש מתרחבת כגורנו של בועז. הינצלותם הפלאית של בני יעקב מגזירת המן אינה פותרת שום דבר מהותי. אין כאן באמת הצלה. יש פרודיה גדולה. גולה נשארת גולה. חודש שלם נמתין, בתוך הבור העמוק, לפסח, חג הגאולה. ואחריו, כעבור שבעה שבועות, נשוב להתחלה, מבית רחל אל בית לאה, אל בית האב: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב...".