אני מאוהב 9.12.15

בתוך החורף עורב שחור עומד על ענף כחול, שומר על שיווי משקל, כתם דיו על נייר עננים. הים התיכון מתיך אפור בירוק. שני גולשים מגהצים מים. מטוס מגרד בגב השמים. אנפה אבודה מחפשת את עצמה. בתוך הראש מתנגן בלוז הלו"ז: היום, מחר, בשבוע הבא, בחודש הבא. תכנונים-תנים מייללים מעבר לפרדסי הזמן. ההווה מתרחש, העתיד מתרגש ובא, מתהווה ואובד. קמטי רוך מתפשטים על חוף הילטון ובתוך הלב. העורב מתעופף אל ענף אחר. שמש עולה מסמיקה בענני מערב.
בפרשת "מקץ" יוסף ממתין בכלא לחלומות פרעה, לפרות, לשיבולים. בשדה התורה מתעופפות, שחורות כעורב, המלים, מסתחררות, מעלה ומטה, מחפשות פה לדובבן. כובעי נזיר מציפים את כנסיות הטבע הקיבוצי. שבע פרות צועדות רועדות מצינת מי היאור אל תוך הארמון, גועות כמו אל חציר טרי ברפת. יענקלה הורוויץ מפקח על מצעדן, ד"ר פרי ברונר משגיח על מצבן, אלוהים מתזמן שבע דקות בגלגל"צ של השמים וכל צבאם.
ברמת הגולן, במדרשת השילוב בנטור, מתחוללת מהומה קלה, פסוקים קשוחי ארשת מתאפקים לא לחייך תחת לחץ מתון של דגדוגי פרשנות חצופים. בתל אביב, בעלמא בית לתרבות עברית, סוגיות בבא קמא מתגלגלות אל שער החוק של קפקא, נבעטות אל חרוזי אלתרמן ואינן יודעות נפשן מרוב אושר. בזכרון יעקב, בקורס "נתיב", שתי חיילות מבינות ששאלות טובות מנצחות תשובות טובות בהורדת ידיים.
לאורך כביש החוף ממתינים עלי החצב לתורם. האנפה מהפיסקה הראשונה מנקרת בעקבות החורשים. ברדיו גועשים הערוצים. המון מורשת וצחצחות לשון גבוהה. דקירה וניטרול ודקירה. פוליטיקה עכורה. יאושים. וַיְקו לעשות ענבים ויעש בּאוּשים.
ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה, שפטו נא ביני ובין כרמי, מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? ישעיהו הראשון צופר לי מאחור, רוצה לעקוף משמאל. עננים-גננים שותלים כריזנטמות בערוגות השמש. נהגי ישראל, רבותי, הִפסיקו כבר מזמן לאותת לפני סטייה למסלול אחר. מין תחביב כזה, של נחשו למה אני מתכוון. אבל אני בדרך, אני בדרך, מאותת ללא הרף, מנתיב אל נתיב. ממזרח למערב. יושב ירושלים, איש יהודה, אודיעה נא אתכם: אני מאוהב.

עלמא

עשרים שנים קיימת עלמא, ומתוכם לימד בה בארי צימרמן תשע-עשרה שנים. כמעט שאי אפשר להפריד בינו ובינה. רוחו שרתה במקום והשרתה עליו מטובה, והמקום אהב אותו והתענג מתלמודו. בארי לימד שיעורים והוביל בתי מדרש, ובנה יחד עם אחרים את עלמא, עיצב אותה לכדי הוויתה הנוכחית. חייו שנזרו בה, וחייה חבים לו חוב נכבד של הודיה.
עבור בארי המדרש תמיד הגיע מתוך דרישה – הדרישה להיות נוכח, לעמוד אל מול הכתוב ולנהל איתו דיאלוג. לעתים דיאלוג חריף, לעיתים משועשע, אולם הדיאלוג חייב להתקיים. כשלימד, הדיאלוג היה חלק מהוראתו. כשחי, הוא היה חלק מחייו. "הדרך היחידה לחבר חוטים קרועים למורשת היהודית, בלי להתחבר לרבנות", אמר לפני עשרים וחמש שנה בראיון לחגי סגל, "היא להתחבר למקורות ולטעת בהם את המיוחדות שלך. מותר לי להוסיף את עצמי להגדה של פסח, אבל אסור לי למחוק ממנה את 'שפוך חמתך'."
מותו של בארי גורר כמעט באופן בלתי נמנע מחשבות על מעברי דורות. דורו של בארי, הדור שהקים את המוסדות הראשונים שנועדו לתת לחילונים מפגש משמעותי עם מורשתם הצמיח דורות המשך, ואלו יסדו מוסדות נוספים ותנועות חדשות. אולם יש להודות על האמת, המהפכה שבארי ועמיתיו החלו עדיין לא הגשימה את יעודה, והדורות הצעירים עדיין לא הביאו לפריצה אל השלב הבא. אנחנו בתווך, במשעול, והעבודה רבה. עלינו להיענות לדרישה של בארי מעצמו ומעצמנו – לא לוותר על הדיאלוג, לא לחשוש מהמלאכה. ויש למצוא דרכים חדשות לחבר את החוטים. אין אפשרות לעמוד במקום.
זהו הגיליון הראשון של המנשר המחודש של עלמא. תמצאו כאן דברים על בארי מפי אנשים שלימדו איתו ושלמדו ממנו. כמעט בכולם ציטוטים מאת האיש עצמו, כי כנראה בלא מילותיו אי אפשר להכירו, וממילא הזיכרונות שלנו מלאים בהן. בהתאם לכך גם שיר אחד מלא של בארי צורף. אנחנו שולחים מכאן תנחומים למשפחתו, וגם לאשתו היקרה אפרת, תלמידת עלמא בעצמה.
בארי העמיד תלמידים הרבה, ובוודאי היה מתון בדין, אך לא עשה סייג לתורה, אלא פתח בה חלונות, הרחיבה, וקנה לה מקום בלבבות הממתינים למוצא פיו והשותים בשקיקה את דבריו. תורתו החַלונית היא גם תורתנו.