וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. [קהלת, א', 5]

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לסוכות תשע"ד

אחרי שהוסכם על הכל כי את שיר השירים יקראו היהודים (בבית הכנסת) בפסח ואת רות בשבועות ואת איכה בט' באב ואת אסתר בפורים, לא נותרה ברירה בידי שר הטקסים אלא להיות מעשי ולקבוע את חג הסוכות כמועד קריאתה של המגילה החמישית, החצופה מכולן, מגילת קהלת. האילוץ הזה גורר אחריו, כבר יותר מאלף שנה, בלי ידיעתו, כמו קטר דיזל זקן, קרונות תירוצים מלאי כל טוב. להלן כמה דגי-זהב שעלו מאליהם ברשת: קהלת, סובר אחד, רחוק מלהיות ספר מדכא. קוראים אותו בחג הסוכות כדי להוסיף לשמחה! הוא חדור ברוח שמחה ואופטימיות ומעניק לסוכות טעם מיוחד! הסוכה, סובר אחר, כמוה כ"הבל הבלים" של קהלת, היום כאן, בשבוע הבא היכן? שלישי מגייס למערכה את הסתיו, רביעי חוצב בבצלי החצב, וחמישי מוכן להישבע שהמלך שלמה דקלם את קֹהלת עת ישב שבעה (על דוד אביו) בירושלים בסוכת המלך. כיוון שכך, אמרתי בלבי, אף אני משֶלי אביא.

חכמי המשנה עסקו, לפני אלפיים שנה, בסוגית צפיפות הסכך הרצויה בסוכה, והגיעו להגדרה: "סֻכָּה – – – שֶׁצִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחֲמָתָהּ – כְּשֵׁרָה." אכן, נוסחתם הנחמדה (צל < חמה) עושה את העבודה, ואגב כך חושפת בפנינו, כפי שנראה מיד, חוליית-קשר מיוחלת בין סכך הסוכה למגילת קֹהלת. למרות פסוקנו הנחמד, השמש בקֹהלת לא באמת שוקעת. אמנם, אחרי "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ" מגיע "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ", אבל דומה שהשמש תמיד כאן, לא נמוגה ולא מתפוגגת אלא רק פורשת לכמה שעות ומיד שבה במלוא אוֹנה. כי לשמש הקֹהלתית אין עונָה. היא שמש-תמיד. "תחת השמש" – אחד מן הצירופים הפופולאריים במגילה – פרושה תבל כולה כגרעיני דלעת מתייבשים: אין "יִתְרוֹן לאָדָם" (א',3), "אֵין כֹּל חָדָשׁ" (א' 9), הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (א', 14), "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (ג', 16), ובכל מקום "אֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (ד', 1) השופט לואי ברנדייס טען בזמנו (1914) שהשמש היא the best of disinfectants, אבל בתחומי מגילת קֹהלת השמש אינה מחטֵאת אלא רק חושפת – מתוך זעם, תסכול ויאוש – את חטאיו הנצחיים של מנהל הקהילה, בעל הבית, ריבונו של העולם, הרועה שאינו רואה, שמתעצל ולא מבטל "אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", אולי מפני שהוא עצמו כבר בבחינת "מֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד." (ד', 13) ממגילתנו השמשית, מסמאת העיניים, על מעשיה הרעים ויאושיה הצורבים, אנו נסים, אם כך, לשם שינוי האווירה, אל מחסה הסוכה הכשרה, הקרירה, שתהיה לנו זו מקלט-מעט מפני זוהר השמש הנורא. כאן, בזכות צִלתהּ המְּרֻבָּה מחמתהּ, אנחנו מעניקים שבוע של מנוחה לעין המסונוורת, ללב הנאנק, לנשמה המוכָּה, נחבאים מפני עולמו המופקר של ריבון העולמים בד' אמות של הלכה, בצִלהּ של סוכה.