בראשית ברא אלוהים אֵת

דרשה לכבוד חג מתן תורה

פרק ראשון, ובו נשמח לשאת / ברכה חמה לכבוד ה"אֵת"

 

בין כל המלים של המקרא / המלה הכי קצרה היא המלה "אֵת" / וכשהיא עומדת ליד "והאחשדרפנים" / ממגילת אסתר / היא נראית מצומקת עוד יותר / ממש עור ועצמות / כמו צריף עץ פיצפון / בין רבי-קומות

בפְשט התורה תפקידה של ה"אֵת" הוא לבלוט כמה שפחות / לבַלות בין השפחות / במטבח / להגיש לשולחן, לרוקן את הפח / להסתובב שקופה בין עלמות חן שנונות / מלאות תוכן ומהות / לקשר ביניהן, לפשר ביניהן, לגשר ביניהן / להיוותר חסרת זהות / ברורה / כי רק כך היא יכולה לשרת / את פשט התורה

אבל לא רק הפשט ניתן למשה בחודש השלישי / גם המדרשים / ובעולם המדרש ה"אֵת" הופכת להיות מלכה נשואת פנים / ואחיותיה הארוכות הן לה אחשדרפנים / סובבות אותה כמשרתות את הגבירה / כערי השדה את עיר הבירה / כי ב"אֵת" / יש את כל האל"ף-בי"ת / מאל"ף עד תי"ו / מה שייכתב ומה שכבר נכתב / ויש בה רמז וסוד / מכתר עד יסוד / לא יתואר עוזה, לא ישוער זוהרה / והיא אפילו מופיעה פעמיים בפסוק הראשון של התורה!

 

פרק שני, ובו ראש הממשלה / מזעיף פניו אל המלה

 

אחרי שהתיידד בילדותו גם עם שלמה צמח וגם עם פסוקי המקרא / עלו הנערים דוד ושלמה למדרגת-לימוד יותר מחמירה / אך "פגישתו של דוד גרין עם הגמרא" / מסכם אריה (בודה) בודנהיימר את מה שקרה / "לא היתה מוצלחת" / ובעוד ששלמה צמח  / עשה בה חיל / הרי "בין הסוגיה התלמודית ובין דוד לא היה סיפור אהבה" / דוד הצעיר לא רווה נחת / מן הפלפול ומן הסברות ומן ההיקשים / הדף הפתוח היה לו כשדה מוקשים / וכיוון שלא הסכין להיות בין המתקשים / נטש את לימוד הגמרא ומכאן ואילך / אל דפיה כבר לא ישב ובין סוגיותיה כבר לא הלך / כי אם בתורה-שבכתב חפצו / בפשט יהגה בלילו וביומו / וכשיטען, בעתיד, שהתנ"ך "זורח באור עצמו" / יגן, בעצם, על שמו / יעלוב בצמח /  יהלל הגרעין המקראי  ויכפור בטחינתו לקמח

וכיוון שראש הממשלה איווה /  לטמון את התלמוד בקברות התאווה / יחד עם שאר מנְהגי גולה רקובה / גם על האֵת / כמעט ציווה להיכרת / מן העולם / שכן, "ברוב הגדול של המקרים", כפי שכתב למר  י. פרץ בדצמבר 1952, "היא מיותרת" / או ניתנת להחלפה במלה אחרת / כלומר, אין בה מאום / ואחת הראיות לכך: "נסה לקרוא 'בראשית ברא אלהים השמים והארץ' – ותראה שלא חסר כאן כלום" / ואכן, בן גוריון את ה"אֵת" ממכתביו עקר / למשל: "אי אפשר עוד להבין וללמוד ספר הספרים בלי עזרת ספרות המחקר" / כתב בסוף שנות החמישים / תוך השמטת ה"את" כמתן דוגמא אישית / כי בכתיבתה "יש בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות" / והכל על שתי אותיות / מיותרות

 

פרק שלישי, ובו מתברר / שה"אֵת" ואנחנו מסוגלים ליותר

 

אבל היום, לקראת חג מתן התורה / אחרי אכזבות פשט ומתוך תקווה זהירה / אני אומר אחרת / שאולי דווקא בתוך ה"אֵת" יש חוכמה מסתתרת / שאיני יכול עוד להבין וללמוד את עצמי / את תרבותי ואת זהותי הלאומית / בלי לדרוש את ספר הספרים / בלי להתאים אותו אל חיי / בלי לנגן על פשט המיתרים / מנגינה חדשה / בלי לחלץ מתוך הפסוק העתיק  / איזה אקורד נמרץ של דרשה / בלי לדרוש תשובה של אמת / דווקא מן ה"אֵת" / כי אכן, רבותי, זו ה"אֵת" / הגיעה לה עת / היא לא תתקפל ולא תתקמט / זִרקו אותה מן החלון והיא תשוב מן הדלת / פִּשטו אותה כעוֹר והיא תקום כשלד / בפשט היא, אמנם, רק מילת יחס ריקה / אבל דִרשוה, והנה היא חדה כסיכה / כוחה במותניה / קולה משכנע / דְברה כמקֶדם, חזק ובועט: / "בראשית ברא אלוהים אֵת!"

למה פורים הוא לא חג מצחיק / בארי צימרמן

קָרָאנוּ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר וְכָךְ יַלְּדִי לִי שָׂח:
"הַמְּגִלָּה", כָּךְ אָמַר, "מַזְכִּירָה לִי שָׁח"

"רוּץ וּדְהַר", אָמַרְתִּי לוֹ, "הַבֵא לִי תִּימוּכִים
לִבְנִיָּתָה שֶׁל מְגִילָה בִּדְמוּת מִשְׂחָק מְלָכִים"

"אֵין בְּעָיָה", אָמַר יַלְּדִי, "הִנֵּה אַתָּה הִתְחַלְתָּ,
מִשְׂחָק מְלָכִים – פְּתִיחָה נָאָה אֲשֶׁר אַתָּה אָמַרְתָּ

מֶלֶךְ אֶחָד, אֲחַשְׁוֵרֹש, הַמֹּלֵךְ בְּמֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה,
מַמְלָכָה מְלֵאָה פָּרָשִׁים וְרָצִים וְחַיָּלִים בְּכֹל פִּנָּה,

שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבָּצוֹת בְּלוּחַ הַשָּׁח, לֹא פָּחוֹת,
וְהֵן מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה מִשְׁבָּצוֹת בִּשְׁנֵי לוּחוֹת

כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָנוּ מִשְׁבֶּצֶת אַחַת עוֹדֶפֶת", הִסֵּס יַלְּדִי הַנִּמְרָץ,
אַךְ מִיָּד הִמְשִׁיך לְהַתְקִיף עִם הָרָץ:

"שְׁלִיחִים נִשְׁלָחִים לְכֹל הַמְּדִינוֹת לְהוֹדִיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָּתוֹ,
לְהַשְׁלִיט דְּבַר שַׁלִּיט עַל כֹּל אִישׁ וְאִשְׁתוֹ,

לְכֹל מְדִינָה יֵשׁ מִשְׁבֶּצֶת בַּלּוּחַ, בֵּין אִם גְּדוֹלָה וּבֵין אִם קְטָנָה,
וְרַק לַיְּהוּדִים אֵין מִשְׁבֶּצֶת, כִּי רַק לַיְּהוּדִים אֵין מְדִינָה"

"וְזֶה סוֹד הַמִּשְׁבֶּצֶת הָעוֹדֶפֶת", הִתְפָּרַצְתִּי פָּרֹץ לְדֶלֶת פְּתוּחָה,
וּשְׁנֵינוּ חִיַּכְנוּ וְהִמְשַׁכְנוּ בַּמְּלָאכָה:

" דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹש 'אֵין לְהָשִׁיב' ",
צִטֵּט הַיֶּלֶד בְּאָזְנֵי אָבִיו,

וְעָנָה לוֹ הָאָב: " הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתָּ
מַמָּשׁ כְּחֻקֵּי 'נָגַעְתָּ – נָסַעְתָּ' "

"וּכְשֶׁהָמָן הַשָּׁחֹר מְתַחְבֵּל תַּחְבּוּלוֹת,
וְעֵינֵי אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כָּלוֹת,

מִתְחַכֵּם הַלָּבָן לָעוּט עָלָיו כְּעַיִט
שֶׁלֹּא יִכְבֹּש אֶת הַמַּלְכָּה בַּבַּיִת

וְנוֹתֵן לוֹ מָט כָּזֶה, שֶׁתְּצִלֵּינָה הָאָזְנַיִם,
מֵאַרְמוֹנוֹת שׁוּשָׁן עַד חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם".

כָּאן עָצַר הַיֶּלֶד, וְקוֹלוֹ נָדַם,
הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְהוּא כְּבָר נִרְדָּם

וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי בְּתוּגַת מְבֻגָּרִים
תּוּגַת הַמְּהַרְהֵר בְּחַג הַפּוּרִים:

מִי הוּא הַמְּשַׂחֵק בְּשָׁח בְּגוֹרָלֵנוּ
מִי הוּא הַמֵּזִיז כְּחֵפְצוֹ אֶת כֵּלֵינוּ

מַדּוּעַ כֹּל שָׁנָה שׁוּב מֻצָּבִים הַיְּהוּדִים
לִהְיוֹת עָלֵי לוּחַ בְּחֶזְקָת נִשְׁמָדִים

מַדּוּעַ כֹּל שָׁנָה מֻטָּל הַפּוּר כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה
כְּאִלּוּ לֹא נָתַנּוּ לוֹ מָט בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

מַדּוּעַ יָבוֹא פּוּרִים פַּעַם בְּשָׁנָה, בְּרַעֲשָׁן וּמְגִלָּה,
לִטְעֹן לְשָׂשׂוֹן אַךְ לְהַגְבִּיר חַלְחָלָה

לְהַזְכִּיר שֶׁשּׁוֹאַת הַיְּהוּדִים, לְמָשָׁל,
הָיְתָה, בְּעֶצֶם, פּוּרִים שֶׁנִּכְשָׁל?

כָּךְ וְכָךְ הִרְהַרְתִּי, בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְלֹא הִתְנַחַמְתִּי
וּבַסּוֹף, מַה לַּעֲשׂוֹת, גַּם אֲנִי נִרְדַּמְתִּי

הנרות הללו

בסידור תפלת ישראל שבא לי בירושה מאבי, והוא סדר התפלה לפי מנהג קהילות החסידים (לרבות חסידי חב"ד) והוא נוסח האר"י ז"ל הנקרא בפי העם נוסח ספרד, בצירוף תוספות שהושמטו בידי הצנזור ותפילות הנהוגות במדינת ישראל, סודר ונערך בידי דניאל גולדשמידט, אני מוצא שלושה נטפי-נר ישנים בעמ' 255, בו מופיע סדר הדלקת נר חנוכה.
בזמן ההדלקה או אחריה – כפי שמדריך המסדר והעורך את המשתמשים בסידורו – אומרים:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת (נ"א עַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים) וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל-יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל-שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל-נִסֶּיךּ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ (נ"א וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ).

נטפי הנר, ככתמי היין ב"הגדה", הן קלקלות קלות שהזמן גרמן והזמן הפכן, במחרוזת המשפחתית, מתאונה לפנינה. אבי ז"ל הקפיד שסלסול "ועל ישועותיך" (סיום הפיוט כמנהגו) יחפוף לזמן הדלקתו של הנר האחרון, כך שכולנו עקבנו בעניין אחרי השתנות הקצב האיטי המתמשך בו הושר הפיוט בימי ההדלקה הראשונים (מעט נרות והרבה מלים) למרוץ קצבי עצבני במקצת בימי ההדלקה האחרונים, כשריבוי הנרות מיעט, כביכול, את המלים, עד שלעתים היה צורך להמתין עם השמש הנוטף מעל הנר השביעי או השמיני לנפלאות ולישועות שתגענה ותתלכדנה עם הנר הבוער לצליל המתוק והמתמשך שאחריו משתרך לו, ללא לחצי תזמון וקצב, "מעוז צור ישועתי".
ההליכה המתואמת בשני המסלולים, זה של הנרות וזה של המלים, יש לה שורש עמוק בפיוט עצמו. אנחנו מדליקים את הנרות כי יש לנו מלים של תודה והלל. המלים הן כעין הלהבה המרחפת מעל הנר והנרות הם בבחינת נר ואות. מה שאין לנו (רשות להשתמש) הוא צדו האחר של מה שיש לנו (רשות לראות), מה שהיה לנו (בימים ההם) חוזר על עצמו (בזמן הזה). הנס הגדול, הכי גדול, הנפלאות שעשית לאבותינו, היא העובדה שיש לנו אבות, שבזכותם אנחנו בנים.
וכך, מדי שנה, בעמדי מברך במחיצת בניי, אני זוכר את עצמי – ילד קטן בקבוצת (=קיבוץ) משמר השרון – מביט באבי המברך, מאזין לקולו עת הוא מאזן בנרו ובשירו את האש והמלים, מודה ומהלל, מקיים בזמן הזה ומכוון אל הימים ההם והימים הללו, מטה נר מטפטף לצרוב דף בסידור, שותל בי ניגון.

פורסם לראשונה באתר "פיוט"