"אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה"

מנקודת מבט חריזתית מספֵק "ארימָה", בשורה השנייה, הנְחתה נאה ל"אמָא" של השורה הרביעית, ובכל זאת לא נגזימה אם נטען שמשמעות הכפיים המורמות בשירו של לוין קיפניס (בלחנו הקצת-חדגוני של נחום נרדי) אינה מתמצָה בחרוז מוצלח או בכוריאוגרפיה תמימה. קיפניס יכול היה לחרוז "אמא" ב"קדימָה" או ב"אשימָה" או ב"כל עוד בלבב פנימָה" ובכל זאת בחר בהרמת כפיים, צירוף לשוני עתיר רבדים עבריים. אחר כך, בבתים הבאים, הוא מונה כל מה שהכפיים העבריות כבר יודעות לעשות (לשמור, לנטור, לטוס, לשוט, לחרוש ולבנות) אבל בבית הראשון הוא מגניב אל תוך שיר הילדים שלו פעולה בלתי-שימושית בעליל, שאינה חורשת או בונה אך יש בה איזו שמירה סמויה על זיכרון האנרגיה הפנימית הנפשית המניעה את כל הפעולות הלאומיות, שפעם הייתה דתית ואז נדחקה והודחקה והנה היא צפה כאן ועולה בתוך הרמת הכפיים היהודית העתיקה.

היכן מרימים כפיים? היכן לא? בכל רחבי העולם מונפות ידיים או נישאות עיניים אל על, מסין ועד אירלנד, מפרו עד איסלנד, מהודו ועד כוש, בחסות המצנפת, הצלב או התרבוש. ואצלנו? מלכנו שלמה עמד למשל, בעת חנוכת הבית הראשון (מל"א, ח', 22) "לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם", ואחר כך, כשרצה מלכנו לתאר את תפקידו של בית המקדש בחיי האדם העברי, אמר (38): "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". עד היום, בבית הכנסת, ב"ברכת הכהנים", מרימים הכהנים את ידיהם ומברכים את קהל המתפללים. אם כך, ברובד הנגלה של השיר שלנו הילד של קיפניס מרים כפיו לברך, ככהן, את גיבורי מפעל התחייה הלאומית בארץ ישראל (הגיבורות לא מוזכרות); אבל ברובד הנסתר הוא מתפלל.

קיפניס לא היה היחיד שטמן ביצירותיו לילדים מעין "סוד" אמוני, קפסולת-רוח שאמורה לשחרר אט אט תוכן חתרני אל תוך שכבת העור החילוני, מתחת לראדאר של התקינוּת האתיאיסטית, שהיתה נוהגת אצלנו בדורות ההם.  יצחק שוויגר (דמיאל) עשה זאת בעזרת הזקֵן הפחָמי והירח המדבר מן השמים ב"שמלת השבת של חנה'לה", חיים נחמן ביאליק עשה זאת ב"מה למעלה מה למטה / רק אני, אני ואתה". אפילו מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה, שניחן בגדולה ספרותית (אותה בזבז רוב ימיו בכתיבת "תזיסים" פוליטיים) הודיע בשנת 1923 ב"סמלים תלושים" שלו, ש"עם שלם לא יוכל להמשיך קיומו זמן רב בלי עיקרון מטאפיזי וסמל דתי. שאם לא כן, הוא ישקע. וכאן לא תועיל שום תפישה כלכלית וחברתית." אחר כך, כמובן, הוחלף העיקרון המטאפיזי בתפישה כלכלית וחברתית (מ'בראש ובראשונה כפיים' עברנו ל"בראש ובראשונה ידיים"…) ו"הסמל הדתי" הפך ל"סמל בוגרים" תנועתי, אבל המאמר מ-1923 לא פנה זיוו ועוד קולו הולך בעולם.

בראש השנה נפקחות האוזניים לזמן הצועד. הלב גואה ורועד. פסוקנו הנחמד, השורה השניה בשיר של קיפניס, מתמלא ברעד הזה ומכוחו של הרעד מורמות, עד היום, כפות הילדים, לברך ולהתברך. האם ישכילו אלה, בהתבגרם, להיקשר בעיקרון מטאפיזי, לאפשר לסוד האמוני לחלחל פנימָה? גם אני כפי ארימָה. שנה טובה!

הופיע לראשונה ב 3.9.13  ב"הזמן הירוק"  

הרהורים לפני בוא יללת הזאב השחור הגדול

שלושה עיקרים ליוו את היהדות הרבנית לאורך שנותיה, מאז נוצקו יסודותיה  על-ידי חכמי המשנה והגמרא: תורת-אלוהים, ארץ-ישראל, לשון-הקודש. שניים מהם נטלה המהפכה הציונית, בכוח ובתעוזה, והפכה אותם, מבחינתה, לבלתי-רבניים, כלומר, בלתי תלויים בסמכות רבנית כלשהי: לשון-הקודש הפכה לעברית, שפת היומיום של העם, ובארץ ישראל קמה מדינה, כלי פוליטי להגשמת הקיום הלאומי העצמאי. רק את התורה  –  ועִמה הסמל הענק המכונה אלוהים  –  לא הצליחה המהפכה הציונית לגרור עד כה אל התחום החוץ-רבני. הפירוש הרבני לסמלים-לבושים המרכזיים של העם תרם תרומה משלו לקטסטרופה  הלאומית, בת דורות אחרונים, שאירעה לעם היהודי. שואת יהודי אירופה  הייתה גם פרי גלות שהתארכה יתר על המידה,  והגלות היא חלק מן הפירוש הרבני לקיום היהודי וסמליו.

בשנות השלושים של המאה הייתה היהדות הרבנית באירופה נתונה בתהליך נמשך של כרסום כוחה המספרי. יהודי האמנציפציה ומתבוללי האמנציפציה, דור שני ושלישי להשכלה הלא-רבנית, חניכי תנועות נוער חלוציות  –   כל אלה נטשו אותה זה כבר במספרים גדלים והולכים. למרות כל זאת, דומני שלא אטעה אם אומר כי כמושא  הבולט ביותר של ההשמדה הנאצית אפשר לסמן את היהודים ה"דתיים", הרבניים. אפילו אם יימצא שרק מחצית ממספר הנרצחים היו יהודים רבניים, עדיין יוותרו כאובייקט  מרכזי, שכן יתר יהודי אירופה  לא הגיעו עד אותה תקופה לשלב של הגדרה אלטרנטיבית משותפת, מקיפה וברורה, שתציבם כשווי ערך ציבורי ליהדות הרבנית על גווניה.

אבחנות אלו בין זהות לזהות מעוררות רתיעה אינסטינקטיבית, בהיותן מנוגדות להכללה הדורסת מצד הנאצים, שבשבילם יהודי היה יהודי בגזעו ולאו דווקא מצד השקפת עולמו או אורחות חייו. אך דומה כי יחד עם קבלה שלמה מצידנו של אחדות הגורל היהודי בתקופה הנאצית, ובכל התקופות האחרות, אין עלינו להימנע מלהכיר בעבודה שחשבוננו ההיסטורי והרוחני עם השמדת היהודים הוא, בראש ובראשונה,  בפרספקטיבה הרחבה, חשבון עם חורבנה של יהדות אירופה הרבנית.

דור ללא סבים וסבתות גדלנו בארץ חמה. ביום ח' בסיוון תש"ד –  על-פי השמועה  –  עלו השמיימה בעשן אושוויץ סבי שלמה ע"ה וסבתי חיה ע"ה. לא כהורי אבי מתו שם, אלא שני יהודים בין המוני אחיהם, ללא שם ובגד. אמנם, סבתי חיה, על-פי השמועה, עשתה שֵם לעצמה: עירומה מבגד עלתה והגביהה עצמה מן הקהל ועל שפתיה זעקת עידוד למובלים אל מותם: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה'  אחד". לכן, היעדרם לא רק היעדר פרטי הוא, שביני לביני, אלא היעדר רחב מזה. מלים אלו, שאני מבקש כעת לדובבן מתוכי, משמיעות אולי הד מנפשו של הדור, דור יצחק שלא הכיר  את סבו, זה תרח הזקן אשר מת בחרון אף שלא היה כמותו עד היום.

דור ללא סבים וסבתות גדלנו בארץ חמה. מה פירושו של דבר?

כשהגיעה הידיעה, באמצע שנות הששים, על מות אבי-אמא בגלות רוסיה הרחוקה, ראיתי את אמי בוכה. על המדרגות מול חדר-השכנים נשענה אל דודי ובכתה. אני זוכר צער גדול על בכייה. איני זוכר צער על מותו של "סבא משה". המלה "סבא" הייתה משהו זר. כמעט לאף אחד מבני גילי לא היה מישהו שאפשר היה לכנותו בשם זה. מעולם, עד אז, לא ראיתי  את הורי בדמות בנים. דור שלם, דורי שלי, תפש ותופש עצמו כ"דור שני", בלי שיעלה על דעתנו, שאף הורינו, דור ראשון לגאולה מן הגלות, הרי הם דור שני ושלישי למי שלפניהם. הבנת היחסים שבין בנים להורים, נוצקה על ידם ועל ידינו בלי שתהיה לנגדנו דוגמה חיה לתבנית זו. הורינו, בנים-עוזבי-הוריהם, גידלונו בהווית חיים בה לא היה מקום לדמות הסבים  כמורה דרך חיים, ומתוך תערובת של ייסורי-מצפון וגעגועים הגיעו להדחקה, שמנעה בעדם מלהביא דמות זו כדמות-סב בעלת תוקף.

"דור שני"  –  כך כינונו. דף שני בספר בו הם הדף הראשון, ולפניהם רק הכריכה המוזהבת, שעליה כתוב: המהפכה הציונית.

סבא וסבתא שייכים לספר אחר, ספר הגלות, ספר העיירה  –  זו הרוכלת וזו הבוערת   –   ספר הרבנות.

ועכשיו בגרנו, עודד מעט ושבנו, ומשהו מתחבט לצאת מתוך העלטה, לאור.

מה הוא המתחבט לצאת? לא נוסטלגיה ולא חיפוש אחר סמכויות-רוח אובדות. הרי זו ההכרה  שכיליונם-באפר של סבינו וסבתותינו תובע מאיתנו דבר שאבותינו בחרו שלא לתבוע מעצמם ומאיתנו: לחַשק חייהם וכיליונם בשלשלת הדורות.

אבי עלה  ארצה בשנת 1935. תוך ארבע שנים  מיום עלייתו הפכה אירופה  עורה: קרקע גידולם של החלוצים הפכה לקבר. המיליונים, שבשמם תבעה הציונות בית לאומי בארץ  ישראל, נותרו בלא בית בכלל. אש אחזה בערים וביערות. החלוצים שלפני המחנה נותרו בקדמת הדרך, והמחנה הנשאר הלך ונשרף, הלך ובער.

עברו עשרות שנים. העשן נפוג. האפר שכך באדמה. האבל הפרטי הטמיע עצמו באבל הלאומי. דורות חדשים הגיעו לבגרות: דור שני, דור שלישי, דור  רביעי. אלה דורות ההמשך לחלוצים שבחרו בנתיב ההיסטורי הנכון, שפילסו דרך לעם  אשר לא אבה לשמוע להם, וכשכבר היה נכון, בחלקו, לשמוע, לא הספיקה השעה.

דורות ההמשך הללו, דור שני ושלישי ורביעי, מה סיכוי  יש להם לחלוף מעל משוכת הדור הראשון, לסגת אל הפרה-היסטוריה  הציונית ולחבר את חייהם אל מורשת הנרצחים? מה רצון יש בנו להבין לעומקה את שואת  יהדות אירופה, שואת היהדות הרבנית, אותה יהדות בה מרדו הורינו ואשר את משמעות כיליונה הסיחו מלבנו כמעט עד כדי שכחה גמורה?

יהודים רבניים, אמונים על מטאפיזיקה של חטא וגמול, עשויים לראות בשואה עונש אלוהי. יהודים לא-רבניים, אמונים על ניתוחים היסטוריים, עשויים לראות בשואה מחיר היסטורי איום. אבל כאשר אנו באים לבחון מה משקלה של השואה בתודעת דורות ההמשך, אנו נוכחים לדעת שהמטאפיזיקה וההיסטוריוגרפיה אינן מועילות. המטאפיזיקה לא עוזרת , כיוון שאין, ולא צריך שתהיה, מטאפיזיקה בחיינו הציבוריים. ההיסטוריוגרפיה אינה עוזרת, כיוון שעם החתך הרוחני שביצעה הציונות הלא-רבנית עלה הכורת גם על אפשרותנו לשמור על הזיכרון הציבורי  של נשמדי השואה כאחים, כמייצגי דורות ראשונים, כחוליה בשלשלת הדורות. משקלה של השואה בתודעת דורות ההמשך  –  אם לחטוא, שוב, בהכללה רחבה   –   מתמצה, להוותנו, במימד הזוועה האנושית וחשבון הקיום הפיזי הלאומי.

הדורות המייסדים של הציונות הבלתי רבנית הביאו, במהפכה שעשו, לכך שדורי שלי יחסר  את היכולת לעשות חשבון רוחני-תרבותי עם השואה ועם היהדות הרבנית שנשמדה בה. הנתק שנוצר בינינו לבין המורשת הרבנית התרחב עד כדי אובדן הכלים האלמנטאריים לעשיית חשבון כזה: אמפטיה, הזדהות, בקיאות, הבנה. וכיוון שכך, אין אנו יכולים להצמיח מתוך חשבון רוחני-תרבותי שכזה תמרורי דרך  לחיינו, ומכאן אך צעד קטן למסקנה מוכרחת: אם לא נשכיל לערוך בנפשנו חשבון זה, יבוא היעדרו ויעשה חשבון איתנו.

אל נשלה עצמנו בהערכות-שווא לגבי השפעתה העתידה לבוא של השואה על הוויתנו הרוחנית בעתיד. צלקת אובדנם של ארבעים אחוז מעמנו בתקופה של שש שנים עתידה להיפתח שוב ושוב  במשך הדורות הבאים. עם אינו מאבד ארבעים אחוז מגופו בלי שיאבד, אם בטווח הקצר ואם בטווח הארוך, משיווי  משקלו ההיסטורי. אי שם במאורות נשמת העם נם את שנתו הזאב השחור הגדול. עם הסתלקותם מבמת החיים של הדורות אשר חוו את השואה, או עם הסתלקות דורות בניהם ובני-בניהם, עתיד  זאב זה לילל, תחילה מתוך שינה ולאחר מכן מתוך ערות הולכת וגוברת.

יללה זו של הזאב בוא תבוא, אם נרצה ואם לאו, ויישמע בה הדה של היהדות הרבנית הנשמדת, על סמליה, מנהגיה, אורחות חייה. דורות ההמשך של היהדות הרבנית יקלטו הד זה, ובתבנית הנפש הקלאסית שלהם יהפכוהו, קרוב לודאי, להתפרצות משיחית אדירה. ניצנים ראשונים ניכרים כבר כעת. תהיה זו, כמובן, התפרצות הרסנית.

אם לא נעשה  אנו מעשה תהיה משיחיות זו התגובה המשמעותית היחידה ליללת הזאב, לנתירת לב העם ממקומו. כתגובה משמעותית יחידה היא תסחוף אחריה, לדרך של אובדן ויאוש, את רובו של העם. אך אם נעשה היום מעשה יש סיכוי לקימומה, במשך השנים, של אלטרנטיבה רוחנית שתוכל להפוך את ההד המתפרץ לאנרגיה בונה ואחראית.

לכן, שומה עלינו לעשות מעשה. שומה עלינו להשיב אל מחננו, ככל שנוכל, לבושים רבניים שרופים, אותיות פורחות, מלים כדרבנות, טקסים נזנחים. לא לוויתור על תכנינו אנו נקראים, אלא למתן לבוש  ישן  לחידושינו. לא לרבנות אנו נקראים אלא לריבונות של נפש חדשה על גוף עתיק יומין. שבת, חג, קריאת התורה, טקסי הציבור ומנהגי הפרט  –  שומה עלינו לדרוש בהם ככוחנו כרוחנו, למשמעם בתכנינו הייחודיים, לאסור בעבותותיהם את תכנינו המוסריים והלאומיים. אם נמשיך להניח טקסים ומנהגים אלה בידיה הסבלניות של היהדות הרבנית דהיום, תהיה היא זו שבחשבון אחרון תקנה לה סמכות בלעדית בעם. וטיבה של יהדות רבנית הוא שאינה מכירה בלגיטימיות של שום סמכות אחרת מלבדה.

אמנם, דף חדש אנו, בספר חדש, אך עתיד ספר זה להתפורר אם לא נדע לכרוך אותו בספרים שקדמו לו. מתוך מהפכתם המתמידה של הורינו נקראים אנו למהפכה נוספת: כיבוש רוחני של סמלי היהדות הרבנית.

נכתב ב 1983

בראשית ברא אלוהים אֵת

דרשה לכבוד חג מתן תורה

פרק ראשון, ובו נשמח לשאת / ברכה חמה לכבוד ה"אֵת"

 

בין כל המלים של המקרא / המלה הכי קצרה היא המלה "אֵת" / וכשהיא עומדת ליד "והאחשדרפנים" / ממגילת אסתר / היא נראית מצומקת עוד יותר / ממש עור ועצמות / כמו צריף עץ פיצפון / בין רבי-קומות

בפְשט התורה תפקידה של ה"אֵת" הוא לבלוט כמה שפחות / לבַלות בין השפחות / במטבח / להגיש לשולחן, לרוקן את הפח / להסתובב שקופה בין עלמות חן שנונות / מלאות תוכן ומהות / לקשר ביניהן, לפשר ביניהן, לגשר ביניהן / להיוותר חסרת זהות / ברורה / כי רק כך היא יכולה לשרת / את פשט התורה

אבל לא רק הפשט ניתן למשה בחודש השלישי / גם המדרשים / ובעולם המדרש ה"אֵת" הופכת להיות מלכה נשואת פנים / ואחיותיה הארוכות הן לה אחשדרפנים / סובבות אותה כמשרתות את הגבירה / כערי השדה את עיר הבירה / כי ב"אֵת" / יש את כל האל"ף-בי"ת / מאל"ף עד תי"ו / מה שייכתב ומה שכבר נכתב / ויש בה רמז וסוד / מכתר עד יסוד / לא יתואר עוזה, לא ישוער זוהרה / והיא אפילו מופיעה פעמיים בפסוק הראשון של התורה!

 

פרק שני, ובו ראש הממשלה / מזעיף פניו אל המלה

 

אחרי שהתיידד בילדותו גם עם שלמה צמח וגם עם פסוקי המקרא / עלו הנערים דוד ושלמה למדרגת-לימוד יותר מחמירה / אך "פגישתו של דוד גרין עם הגמרא" / מסכם אריה (בודה) בודנהיימר את מה שקרה / "לא היתה מוצלחת" / ובעוד ששלמה צמח  / עשה בה חיל / הרי "בין הסוגיה התלמודית ובין דוד לא היה סיפור אהבה" / דוד הצעיר לא רווה נחת / מן הפלפול ומן הסברות ומן ההיקשים / הדף הפתוח היה לו כשדה מוקשים / וכיוון שלא הסכין להיות בין המתקשים / נטש את לימוד הגמרא ומכאן ואילך / אל דפיה כבר לא ישב ובין סוגיותיה כבר לא הלך / כי אם בתורה-שבכתב חפצו / בפשט יהגה בלילו וביומו / וכשיטען, בעתיד, שהתנ"ך "זורח באור עצמו" / יגן, בעצם, על שמו / יעלוב בצמח /  יהלל הגרעין המקראי  ויכפור בטחינתו לקמח

וכיוון שראש הממשלה איווה /  לטמון את התלמוד בקברות התאווה / יחד עם שאר מנְהגי גולה רקובה / גם על האֵת / כמעט ציווה להיכרת / מן העולם / שכן, "ברוב הגדול של המקרים", כפי שכתב למר  י. פרץ בדצמבר 1952, "היא מיותרת" / או ניתנת להחלפה במלה אחרת / כלומר, אין בה מאום / ואחת הראיות לכך: "נסה לקרוא 'בראשית ברא אלהים השמים והארץ' – ותראה שלא חסר כאן כלום" / ואכן, בן גוריון את ה"אֵת" ממכתביו עקר / למשל: "אי אפשר עוד להבין וללמוד ספר הספרים בלי עזרת ספרות המחקר" / כתב בסוף שנות החמישים / תוך השמטת ה"את" כמתן דוגמא אישית / כי בכתיבתה "יש בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות" / והכל על שתי אותיות / מיותרות

 

פרק שלישי, ובו מתברר / שה"אֵת" ואנחנו מסוגלים ליותר

 

אבל היום, לקראת חג מתן התורה / אחרי אכזבות פשט ומתוך תקווה זהירה / אני אומר אחרת / שאולי דווקא בתוך ה"אֵת" יש חוכמה מסתתרת / שאיני יכול עוד להבין וללמוד את עצמי / את תרבותי ואת זהותי הלאומית / בלי לדרוש את ספר הספרים / בלי להתאים אותו אל חיי / בלי לנגן על פשט המיתרים / מנגינה חדשה / בלי לחלץ מתוך הפסוק העתיק  / איזה אקורד נמרץ של דרשה / בלי לדרוש תשובה של אמת / דווקא מן ה"אֵת" / כי אכן, רבותי, זו ה"אֵת" / הגיעה לה עת / היא לא תתקפל ולא תתקמט / זִרקו אותה מן החלון והיא תשוב מן הדלת / פִּשטו אותה כעוֹר והיא תקום כשלד / בפשט היא, אמנם, רק מילת יחס ריקה / אבל דִרשוה, והנה היא חדה כסיכה / כוחה במותניה / קולה משכנע / דְברה כמקֶדם, חזק ובועט: / "בראשית ברא אלוהים אֵת!"

למה פורים הוא לא חג מצחיק / בארי צימרמן

קָרָאנוּ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר וְכָךְ יַלְּדִי לִי שָׂח:
"הַמְּגִלָּה", כָּךְ אָמַר, "מַזְכִּירָה לִי שָׁח"

"רוּץ וּדְהַר", אָמַרְתִּי לוֹ, "הַבֵא לִי תִּימוּכִים
לִבְנִיָּתָה שֶׁל מְגִילָה בִּדְמוּת מִשְׂחָק מְלָכִים"

"אֵין בְּעָיָה", אָמַר יַלְּדִי, "הִנֵּה אַתָּה הִתְחַלְתָּ,
מִשְׂחָק מְלָכִים – פְּתִיחָה נָאָה אֲשֶׁר אַתָּה אָמַרְתָּ

מֶלֶךְ אֶחָד, אֲחַשְׁוֵרֹש, הַמֹּלֵךְ בְּמֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה,
מַמְלָכָה מְלֵאָה פָּרָשִׁים וְרָצִים וְחַיָּלִים בְּכֹל פִּנָּה,

שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבָּצוֹת בְּלוּחַ הַשָּׁח, לֹא פָּחוֹת,
וְהֵן מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה מִשְׁבָּצוֹת בִּשְׁנֵי לוּחוֹת

כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָנוּ מִשְׁבֶּצֶת אַחַת עוֹדֶפֶת", הִסֵּס יַלְּדִי הַנִּמְרָץ,
אַךְ מִיָּד הִמְשִׁיך לְהַתְקִיף עִם הָרָץ:

"שְׁלִיחִים נִשְׁלָחִים לְכֹל הַמְּדִינוֹת לְהוֹדִיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָּתוֹ,
לְהַשְׁלִיט דְּבַר שַׁלִּיט עַל כֹּל אִישׁ וְאִשְׁתוֹ,

לְכֹל מְדִינָה יֵשׁ מִשְׁבֶּצֶת בַּלּוּחַ, בֵּין אִם גְּדוֹלָה וּבֵין אִם קְטָנָה,
וְרַק לַיְּהוּדִים אֵין מִשְׁבֶּצֶת, כִּי רַק לַיְּהוּדִים אֵין מְדִינָה"

"וְזֶה סוֹד הַמִּשְׁבֶּצֶת הָעוֹדֶפֶת", הִתְפָּרַצְתִּי פָּרֹץ לְדֶלֶת פְּתוּחָה,
וּשְׁנֵינוּ חִיַּכְנוּ וְהִמְשַׁכְנוּ בַּמְּלָאכָה:

" דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹש 'אֵין לְהָשִׁיב' ",
צִטֵּט הַיֶּלֶד בְּאָזְנֵי אָבִיו,

וְעָנָה לוֹ הָאָב: " הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתָּ
מַמָּשׁ כְּחֻקֵּי 'נָגַעְתָּ – נָסַעְתָּ' "

"וּכְשֶׁהָמָן הַשָּׁחֹר מְתַחְבֵּל תַּחְבּוּלוֹת,
וְעֵינֵי אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כָּלוֹת,

מִתְחַכֵּם הַלָּבָן לָעוּט עָלָיו כְּעַיִט
שֶׁלֹּא יִכְבֹּש אֶת הַמַּלְכָּה בַּבַּיִת

וְנוֹתֵן לוֹ מָט כָּזֶה, שֶׁתְּצִלֵּינָה הָאָזְנַיִם,
מֵאַרְמוֹנוֹת שׁוּשָׁן עַד חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם".

כָּאן עָצַר הַיֶּלֶד, וְקוֹלוֹ נָדַם,
הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְהוּא כְּבָר נִרְדָּם

וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי בְּתוּגַת מְבֻגָּרִים
תּוּגַת הַמְּהַרְהֵר בְּחַג הַפּוּרִים:

מִי הוּא הַמְּשַׂחֵק בְּשָׁח בְּגוֹרָלֵנוּ
מִי הוּא הַמֵּזִיז כְּחֵפְצוֹ אֶת כֵּלֵינוּ

מַדּוּעַ כֹּל שָׁנָה שׁוּב מֻצָּבִים הַיְּהוּדִים
לִהְיוֹת עָלֵי לוּחַ בְּחֶזְקָת נִשְׁמָדִים

מַדּוּעַ כֹּל שָׁנָה מֻטָּל הַפּוּר כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה
כְּאִלּוּ לֹא נָתַנּוּ לוֹ מָט בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

מַדּוּעַ יָבוֹא פּוּרִים פַּעַם בְּשָׁנָה, בְּרַעֲשָׁן וּמְגִלָּה,
לִטְעֹן לְשָׂשׂוֹן אַךְ לְהַגְבִּיר חַלְחָלָה

לְהַזְכִּיר שֶׁשּׁוֹאַת הַיְּהוּדִים, לְמָשָׁל,
הָיְתָה, בְּעֶצֶם, פּוּרִים שֶׁנִּכְשָׁל?

כָּךְ וְכָךְ הִרְהַרְתִּי, בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְלֹא הִתְנַחַמְתִּי
וּבַסּוֹף, מַה לַּעֲשׂוֹת, גַּם אֲנִי נִרְדַּמְתִּי

הנרות הללו

בסידור תפלת ישראל שבא לי בירושה מאבי, והוא סדר התפלה לפי מנהג קהילות החסידים (לרבות חסידי חב"ד) והוא נוסח האר"י ז"ל הנקרא בפי העם נוסח ספרד, בצירוף תוספות שהושמטו בידי הצנזור ותפילות הנהוגות במדינת ישראל, סודר ונערך בידי דניאל גולדשמידט, אני מוצא שלושה נטפי-נר ישנים בעמ' 255, בו מופיע סדר הדלקת נר חנוכה.
בזמן ההדלקה או אחריה – כפי שמדריך המסדר והעורך את המשתמשים בסידורו – אומרים:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת (נ"א עַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים) וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל-יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל-שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל-נִסֶּיךּ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ (נ"א וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ).

נטפי הנר, ככתמי היין ב"הגדה", הן קלקלות קלות שהזמן גרמן והזמן הפכן, במחרוזת המשפחתית, מתאונה לפנינה. אבי ז"ל הקפיד שסלסול "ועל ישועותיך" (סיום הפיוט כמנהגו) יחפוף לזמן הדלקתו של הנר האחרון, כך שכולנו עקבנו בעניין אחרי השתנות הקצב האיטי המתמשך בו הושר הפיוט בימי ההדלקה הראשונים (מעט נרות והרבה מלים) למרוץ קצבי עצבני במקצת בימי ההדלקה האחרונים, כשריבוי הנרות מיעט, כביכול, את המלים, עד שלעתים היה צורך להמתין עם השמש הנוטף מעל הנר השביעי או השמיני לנפלאות ולישועות שתגענה ותתלכדנה עם הנר הבוער לצליל המתוק והמתמשך שאחריו משתרך לו, ללא לחצי תזמון וקצב, "מעוז צור ישועתי".
ההליכה המתואמת בשני המסלולים, זה של הנרות וזה של המלים, יש לה שורש עמוק בפיוט עצמו. אנחנו מדליקים את הנרות כי יש לנו מלים של תודה והלל. המלים הן כעין הלהבה המרחפת מעל הנר והנרות הם בבחינת נר ואות. מה שאין לנו (רשות להשתמש) הוא צדו האחר של מה שיש לנו (רשות לראות), מה שהיה לנו (בימים ההם) חוזר על עצמו (בזמן הזה). הנס הגדול, הכי גדול, הנפלאות שעשית לאבותינו, היא העובדה שיש לנו אבות, שבזכותם אנחנו בנים.
וכך, מדי שנה, בעמדי מברך במחיצת בניי, אני זוכר את עצמי – ילד קטן בקבוצת (=קיבוץ) משמר השרון – מביט באבי המברך, מאזין לקולו עת הוא מאזן בנרו ובשירו את האש והמלים, מודה ומהלל, מקיים בזמן הזה ומכוון אל הימים ההם והימים הללו, מטה נר מטפטף לצרוב דף בסידור, שותל בי ניגון.

פורסם לראשונה באתר "פיוט"