העיר האלתרמנית

השבוע מלאו ארבעים ושש שנים למותו של נתן ("החכם") אלתרמן.
מי שהיה בן 21 במותה של בלובשטיין, בן 24 במותו של ביאליק ובן 33 במותו של טשרניחובסקי, הוא היום, כמותם, חבר באקדמיה העברית המדומיינת של בני האלמוות,
ה Immortles, ומתגורר, אני מניח, יחד עמם, ברובע התל-אביבי שבשמי-השמים, בשדרות-נורדאו-של-מעלה.
אביב. שאון קיץ. אני הולך בתוך ערב עירוני, שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת, עם יוני רכטר ויוסי בנאי באוזניות, לשמאלי אַסְפַלְט כָּחֹל, מעלי הַפָּנָסִים פִּרְחֵי הָעִיר / מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ, ובקצה רְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת, על ספה של שְׁקִיעָה וְרֻדָּה, אני נזכר בלֵיל סַגְרִיר של ביאליק, עת רוּחַ עַזָּה גָּלֲלָה / עַל-פְּנֵי הָעִיר עַב-מָטָר עָז – / וְכָל-הָעִיר הַקְּטַנָּה צָלֲלָה / בִּיוֵן מְצוּלָה וּבִשְׁנָת. ב"תיקון חצות", שנדפס בתרנ"ח (1898, יותר מעשר שנים לפני ייסודה של תל אביב וטרם לידתו של אלתרמן) משמשים בתי העיר הגולתית המָטִים, סְחוּפִים, שֹׁמְמִים, תפאורה לילית עגמומית (מִבֵּין הַפְּרָצִים תִּפְרֹץ יִלְלַת / הָרוּחַ, תַּקְפִּיא אֶת-הַדָּם) לאירוע מסעיר: גַּם-כּוֹכָב אֶחָד אֵין בָּרָמָה עוֹד, / אֵין נִיצוֹץ אוֹר, אֵין קֶרֶן עֹז – / רַק אֶשְׁנָב בּוֹדֵד יָאִיר שָׁמָּה עוֹד: / יְהוּדִי קָם לְתִקּוּן חֲצוֹת.
מפגש בין הזמן הכלל-אנושי ואירועיו הטבעיים (לילה, גשם, שינה) לאירוע הבלתי-טבעי של קימה יזומה לצורך התקיימות בזמן ההיסטורי (קינה על חורבן מקדשנו) – זה מוקד שירו של ביאליק. קַבְּצָנֵי עוֹלָם מקללים כאן בחלומם את יום המחר. עַם כֶּבֶד עֹל מתחפר בשכחת ההווה, בחשכת הגלות, וסיכויו היחיד טמון בתודעה הזוכרת, בגרעין הנפש המצפה בחשכת האדמה למי התחייה, שיקימוהו מעפר.
לעיר האלתרמנית, הכל כך תל אביבית (ועם זאת, כל כך אנונימית) אין תודעה היסטורית, אבל בכל זאת יש בה משהו, כי לֹא שָׁוְא נִכְתְּבוּ סְפָרִים / בְּטֶרֶם קוּם עִיר עַל חוֹל. / לֹא שָׁוְא דִּבְּרוּ מוֹרִים נֶאְדָּרִים / דִּבְרֵי אֱמוּנָה וָחֹק, כפי ששורר לנו נתן החכם ב"חגיגת קיץ", יותר מעשרים שנה אחרי "ערב עירוני", אחרי שואה ותקומה.
והעיר הזו, שקמה על חול כתיקון יהודי לטעויות גולה ואלפי-שנות-שגגות, מחייכת אלי בֵּין הַגַּגּוֹת

אני מאוהב 9.12.15

בתוך החורף עורב שחור עומד על ענף כחול, שומר על שיווי משקל, כתם דיו על נייר עננים. הים התיכון מתיך אפור בירוק. שני גולשים מגהצים מים. מטוס מגרד בגב השמים. אנפה אבודה מחפשת את עצמה. בתוך הראש מתנגן בלוז הלו"ז: היום, מחר, בשבוע הבא, בחודש הבא. תכנונים-תנים מייללים מעבר לפרדסי הזמן. ההווה מתרחש, העתיד מתרגש ובא, מתהווה ואובד. קמטי רוך מתפשטים על חוף הילטון ובתוך הלב. העורב מתעופף אל ענף אחר. שמש עולה מסמיקה בענני מערב.
בפרשת "מקץ" יוסף ממתין בכלא לחלומות פרעה, לפרות, לשיבולים. בשדה התורה מתעופפות, שחורות כעורב, המלים, מסתחררות, מעלה ומטה, מחפשות פה לדובבן. כובעי נזיר מציפים את כנסיות הטבע הקיבוצי. שבע פרות צועדות רועדות מצינת מי היאור אל תוך הארמון, גועות כמו אל חציר טרי ברפת. יענקלה הורוויץ מפקח על מצעדן, ד"ר פרי ברונר משגיח על מצבן, אלוהים מתזמן שבע דקות בגלגל"צ של השמים וכל צבאם.
ברמת הגולן, במדרשת השילוב בנטור, מתחוללת מהומה קלה, פסוקים קשוחי ארשת מתאפקים לא לחייך תחת לחץ מתון של דגדוגי פרשנות חצופים. בתל אביב, בעלמא בית לתרבות עברית, סוגיות בבא קמא מתגלגלות אל שער החוק של קפקא, נבעטות אל חרוזי אלתרמן ואינן יודעות נפשן מרוב אושר. בזכרון יעקב, בקורס "נתיב", שתי חיילות מבינות ששאלות טובות מנצחות תשובות טובות בהורדת ידיים.
לאורך כביש החוף ממתינים עלי החצב לתורם. האנפה מהפיסקה הראשונה מנקרת בעקבות החורשים. ברדיו גועשים הערוצים. המון מורשת וצחצחות לשון גבוהה. דקירה וניטרול ודקירה. פוליטיקה עכורה. יאושים. וַיְקו לעשות ענבים ויעש בּאוּשים.
ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה, שפטו נא ביני ובין כרמי, מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? ישעיהו הראשון צופר לי מאחור, רוצה לעקוף משמאל. עננים-גננים שותלים כריזנטמות בערוגות השמש. נהגי ישראל, רבותי, הִפסיקו כבר מזמן לאותת לפני סטייה למסלול אחר. מין תחביב כזה, של נחשו למה אני מתכוון. אבל אני בדרך, אני בדרך, מאותת ללא הרף, מנתיב אל נתיב. ממזרח למערב. יושב ירושלים, איש יהודה, אודיעה נא אתכם: אני מאוהב.

רבותי נברך 25.11.15

תל אביב מתמתחת בשמש חורפית / הרוגי התמוזים של אלתרמן הולכים בשורה עורפית / אל דוכני הקפה / בבוגרשוב חמש מתעוררת רחל בלובשטיין בבעתה / כאילו לא עברה כמעט מאה מאז מותה / מעל המגדלים ענני סתיו / צופים למרחוק / ועץ הרימון נותן ריחו / מים המלח עד יריחו

שני עובדי ניקיון מנערים את שדרות נורדאו כמו שטיח ארוך / מסלקים את אבק נעליו של נתן החכם / מובל הביתה לפנות בוקר כשור טבוח / בתוך הדפים התלמודיים של "נתן היה אומר" / כשיעקב אורלנד המריא על כנפי הרוח / מפזמון אל שירה כוכבית אדירה / יחידה בדורה

בין ים ליבשה החוף מתכווץ לסרט נע / פרחי היביסקוס מתנשאים אל גזוזטרה / מוסיקה חרישית מניעה ענפים בלב / אריה השמש מגרגר רכות בכלוב עננים / הכל מוכן ומזומן למה שעוד לא היה / לנֵס הרגע בתוך מפולת השנים

הילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו? / אם ייתקע שופר בעיר, ועם לא יחרָדו? / אריה השמש שאג – מי לא יירא? / חיים חפר בארלוזורוב חמישים ושלוש מוסיף קיסם למדורה / אותה הבעיר הנביא עמוס בתקוע / בכך וכך לפני הספירה / מכתב ישן מוּצא ממגירה / דמעה ניגרת / שנה עוברת / והמנגינה, המנגינה, המנגינה / לעולם נשארת

בשש בש של החיים הקוביות סוגרות בית / מניפות אנטנה וגג / מרעיפות חסד על רעפים שבורים / מכוננות סדר / מסדרות חדר / אי שם נוגות התן מיילל / השמש מלהטת בהרים / זכור אזכור: מֵעַבָרים / נצבו הרים כנֵד / אבל רחל בבוגרשוב חמש חוזרת עכשיו אל מיטתה / לא עוד תחרידנה בעתָה / לא עוד יבהלנה הזמן הבוגד / יבוא זלמן, יבוא ברל וגם מיכאל / כאור יהל / בתוך שנתה
במגדלי תל אביב שמש מערב תדעך / רחל תמצא נחמה בין דפי התנ"ך / ומחר / מחר יעלה אריה השמש במזרח

רבותי נברך 24

שטוּנה שר "גם זה יעבור" / אני עונה ב"יעלה ויבוא" / מתחבר למקצב ולרינת הנפש הנקלעת / בצַמַת הזמן / בכלא הככה זה / בפלא מסְרקות הלמה לא / ביראת טבעות החושך המדנדנות במרחק / בין השכמה אברהמית בבוקר לפחד יצחק

על כביש החוף / בין נמל לנמל / עננים ספוגי זיעה רצים ברוח / טוּנה ברדיו עובר מליאור מילר לסמנתה פוקס לקרוקס לחיים עצמם / זר לא יבין אבל מי כאן לא זר / כולנו גזרי עץ נישאים במורד הנהר / מסתחררים לרגע באיזה מחבוא קטן על החוף / בונים בית, נוטעים עץ, בוכים שיר / ואז ממשיכים
בתוך התיק, ברכבת, מתחבא החדש של גֶרץ / לפני שבוע הייתי בשליש, עכשיו כבר הרחקתי נדוד / מבית יהושע עד רכבת מרכז אני טועם עוד / קצת מדבש המלים / לרגע אני מיכאל, לרגע רחל / על מיתר הזמן הנמתח, הזמן הזוחל, הנפתח / ובבוגרשוב חמש אני רואה אותה, אותו, אותי, אותך / גשם סתווי מרקד בחלונות האוטובוס / ברדיו טוּנה שר "גם זה יעבור" / טוֹנה של צער וכמה קילו של אושר / נרות של אור בוהקים בחושך

ובין טוּנה לגֶרץ / העולם מתפוצץ / הארץ מתגרדת בפצעים הישנים / פותחת חדשים / על מגש הכסף מוגשים / חשבונות ויֵאושים / כל כך הרבה אנשים / מוכרים עצמם למוֹלֶך זהב / לאלילי משיח / לחירפוני הבל / עת בני אדם, אחי ואחיותי, מחפשים פיסות אוכל בפחי הזבל / לא הכל הבלים, בתי / שר נתן החכם / לא הכל הבלים והבל

בבית המדרש של עלמא / לומדים מסכת בבא קמא / "החובל בחברו חייב עליו משום חמישה דברים" / אבל על רב החובל וחבר מלחיו / לא מדברים / ברכבת, באוטובוס, אנשים מחטטים בפצעי סמרטפון / מקישים תקוות וכאבים / משתפים / מתבצרים באוזניות ענק / בונים מתרסים / מיכאל ורחל בתוך לבי מתכנסים / מרפדים לעצמם קן-אהבות / טונה שר "גם זה יעבור" ואני עונה לו / "יעלה ויבוא"

היום על החוף

היום, על החוף, בהליכה מתונה / מדרום תל אביב אל צפונה / מימיני העיר בסאונה / משמאלי החול והים / מעלי ברק השמים / ומולי / שִׁפְעַת האדם / תיירת, זקן, צעיר וילד / טובעים כולם בים של אור / ועל פני כל התכלת
קילפתי את התיירת מצעיפה / הפרדתי תפוז מקליפה / נטלתי מן הזקן המדדה את מקלו / הורדתי מן הצעיר המזוקן את תרמילו / מן הילד את מעילו / הנחתי צעיף ומקל ותרמיל ומעיל בתוך הדלי / ערבבתי נמרצות עם חפצי שלי / ובעוד הוַלס השני של שוסטקוביץ' רוקד לי באוזניים / כשהטרומבונים נכנסים / החזרתי הכל, מעשה ניסים / בלי להתבלבל / לילד מעילו / לצעיר תרמילו / לזקן את המקל / לתיירת צעיפה / לתפוזי-אדם את חומת הקליפה
כי מאז שביאליק תלה עלַי דלי / בְּיֵש לִי גָּן וּבְאֵר יֵשׁ לִי / אני בטירונות מתמשכת, מוצמד לדלי / אוסף קליפות / מתיר עטיפות / הולך בין הטיפות / מנסה לעמוד על טיב האתה / לבודד את הפרט בתוך הכִּתה / למצוא את בר הנפש בתוך מוץ הכיסוי / לחשוף את הפתיל הנסתר עליו בוערת הנשמה / את המה העמוק שבלב המהומה
אך לא תמיד זה מצליח לי / ולאורך ימים ושנים / פעמים רבות האנושות מכהה לי פנים / הופכת למבוי סתום / ואני בוהה בה, קהה ואטום / כאילו נותרתי בלי / כאילו שכחתי שיש לי דלי / לא מסוגל להניח בו קליפות / לא יכול לנַפּות / נפש מגוף / עפעוף מפרצוף / לוקה במאֵרת ההכללה / מבוסס ברפש ההנחות המוקדמות / מסרב להניח בתוך הדלי / את רודנות המוּסכמוֹת
אבל היום, על החוף, אני הלכתי וזה הלך / לא שפעת אדם, לא המון אלמוני / אלא היו כולם והייתי אני / הדלי התמלא והתרוקן / צעיף של תיירת, מקל של זקן / תרמיל של צעיר ומעיל של ילד / ועל פני כל התכלת

עלמא

עשרים שנים קיימת עלמא, ומתוכם לימד בה בארי צימרמן תשע-עשרה שנים. כמעט שאי אפשר להפריד בינו ובינה. רוחו שרתה במקום והשרתה עליו מטובה, והמקום אהב אותו והתענג מתלמודו. בארי לימד שיעורים והוביל בתי מדרש, ובנה יחד עם אחרים את עלמא, עיצב אותה לכדי הוויתה הנוכחית. חייו שנזרו בה, וחייה חבים לו חוב נכבד של הודיה.
עבור בארי המדרש תמיד הגיע מתוך דרישה – הדרישה להיות נוכח, לעמוד אל מול הכתוב ולנהל איתו דיאלוג. לעתים דיאלוג חריף, לעיתים משועשע, אולם הדיאלוג חייב להתקיים. כשלימד, הדיאלוג היה חלק מהוראתו. כשחי, הוא היה חלק מחייו. "הדרך היחידה לחבר חוטים קרועים למורשת היהודית, בלי להתחבר לרבנות", אמר לפני עשרים וחמש שנה בראיון לחגי סגל, "היא להתחבר למקורות ולטעת בהם את המיוחדות שלך. מותר לי להוסיף את עצמי להגדה של פסח, אבל אסור לי למחוק ממנה את 'שפוך חמתך'."
מותו של בארי גורר כמעט באופן בלתי נמנע מחשבות על מעברי דורות. דורו של בארי, הדור שהקים את המוסדות הראשונים שנועדו לתת לחילונים מפגש משמעותי עם מורשתם הצמיח דורות המשך, ואלו יסדו מוסדות נוספים ותנועות חדשות. אולם יש להודות על האמת, המהפכה שבארי ועמיתיו החלו עדיין לא הגשימה את יעודה, והדורות הצעירים עדיין לא הביאו לפריצה אל השלב הבא. אנחנו בתווך, במשעול, והעבודה רבה. עלינו להיענות לדרישה של בארי מעצמו ומעצמנו – לא לוותר על הדיאלוג, לא לחשוש מהמלאכה. ויש למצוא דרכים חדשות לחבר את החוטים. אין אפשרות לעמוד במקום.
זהו הגיליון הראשון של המנשר המחודש של עלמא. תמצאו כאן דברים על בארי מפי אנשים שלימדו איתו ושלמדו ממנו. כמעט בכולם ציטוטים מאת האיש עצמו, כי כנראה בלא מילותיו אי אפשר להכירו, וממילא הזיכרונות שלנו מלאים בהן. בהתאם לכך גם שיר אחד מלא של בארי צורף. אנחנו שולחים מכאן תנחומים למשפחתו, וגם לאשתו היקרה אפרת, תלמידת עלמא בעצמה.
בארי העמיד תלמידים הרבה, ובוודאי היה מתון בדין, אך לא עשה סייג לתורה, אלא פתח בה חלונות, הרחיבה, וקנה לה מקום בלבבות הממתינים למוצא פיו והשותים בשקיקה את דבריו. תורתו החַלונית היא גם תורתנו.