הנרות הללו

בסידור תפלת ישראל שבא לי בירושה מאבי, והוא סדר התפלה לפי מנהג קהילות החסידים (לרבות חסידי חב"ד) והוא נוסח האר"י ז"ל הנקרא בפי העם נוסח ספרד, בצירוף תוספות שהושמטו בידי הצנזור ותפילות הנהוגות במדינת ישראל, סודר ונערך בידי דניאל גולדשמידט, אני מוצא שלושה נטפי-נר ישנים בעמ' 255, בו מופיע סדר הדלקת נר חנוכה.
בזמן ההדלקה או אחריה – כפי שמדריך המסדר והעורך את המשתמשים בסידורו – אומרים:
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת (נ"א עַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים) וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל-יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל-שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל-נִסֶּיךּ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ (נ"א וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעוֹתֶיךָ).

נטפי הנר, ככתמי היין ב"הגדה", הן קלקלות קלות שהזמן גרמן והזמן הפכן, במחרוזת המשפחתית, מתאונה לפנינה. אבי ז"ל הקפיד שסלסול "ועל ישועותיך" (סיום הפיוט כמנהגו) יחפוף לזמן הדלקתו של הנר האחרון, כך שכולנו עקבנו בעניין אחרי השתנות הקצב האיטי המתמשך בו הושר הפיוט בימי ההדלקה הראשונים (מעט נרות והרבה מלים) למרוץ קצבי עצבני במקצת בימי ההדלקה האחרונים, כשריבוי הנרות מיעט, כביכול, את המלים, עד שלעתים היה צורך להמתין עם השמש הנוטף מעל הנר השביעי או השמיני לנפלאות ולישועות שתגענה ותתלכדנה עם הנר הבוער לצליל המתוק והמתמשך שאחריו משתרך לו, ללא לחצי תזמון וקצב, "מעוז צור ישועתי".
ההליכה המתואמת בשני המסלולים, זה של הנרות וזה של המלים, יש לה שורש עמוק בפיוט עצמו. אנחנו מדליקים את הנרות כי יש לנו מלים של תודה והלל. המלים הן כעין הלהבה המרחפת מעל הנר והנרות הם בבחינת נר ואות. מה שאין לנו (רשות להשתמש) הוא צדו האחר של מה שיש לנו (רשות לראות), מה שהיה לנו (בימים ההם) חוזר על עצמו (בזמן הזה). הנס הגדול, הכי גדול, הנפלאות שעשית לאבותינו, היא העובדה שיש לנו אבות, שבזכותם אנחנו בנים.
וכך, מדי שנה, בעמדי מברך במחיצת בניי, אני זוכר את עצמי – ילד קטן בקבוצת (=קיבוץ) משמר השרון – מביט באבי המברך, מאזין לקולו עת הוא מאזן בנרו ובשירו את האש והמלים, מודה ומהלל, מקיים בזמן הזה ומכוון אל הימים ההם והימים הללו, מטה נר מטפטף לצרוב דף בסידור, שותל בי ניגון.

פורסם לראשונה באתר "פיוט"

מדרש "מפטיר יונה" תשע"ב

תרבות יהודית לכל בוא אלי פסוק נחמד / דרשה ל"מפטיר" יונה
הופיע ביום 6.10.2011 ב"הזמן הירוק"

קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. [יונה, ג', 2]

לריבונו של עולם אין שום בעיה עם נינווה, העיר הגדולה. יש לו בעיה עם יונה, הנביא הקטן. לנינווה רק צריך לרמוז וכבר היא שבה מדרכה הרעה וזוכה במחילה אלוהית. יונה הוא אגוז הרבה יותר קשה. השליחות המוטלת עליו ("קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא אליה…") היא, בעצם, פח יקוש לרגליו. הוא המטרה, הוא התכלית.
נינווה/אוניה/ נון (= דג)/קיקיון – אלה ארבע פינות הלוח עליו משחק ריבונו שחמט עם נביאו יונה, מכה בו ומחנך אותו, בלי הרבה תקווה להצלחה. גם הוא יודע שיונה הוא הטיפוס הכי מגעיל בממלכה.
יונה, כמו איוב (לפניו? אחריו?) בטוח שהוא מבין את הדרך בה אלוהים בוחש את התה העולמי, ויש לו השגות בנדון. יונה, לא תאמינו, הרבה יותר קשוח מריבונו. אלוהים הוא אב קפדן, אך רחום וסלחן. תנו לו חיבוק אחד, חיוך, כמה מלים של חרטה והתנצלות כנה, הבטחה שזו הפעם האחרונה, והוא כבר ישנה סולם, יחליף את המנגינה, ישעה עונש ויסיר עננה. יונה,לעומתו, מכה רק בתוף: מי שחטא – חייב לחטוף. אל תבלבל אותי עם הרעיון הזה של התשובה, הוא נוזף באלוהיו, זה לא לכבודך, וגם לא לכבודי. זה יותר מדי יהודי.
מה שמעניין את אלוהים הוא הלב של יונה, הלב הקטן, העקוב, המאכסן בחדריו את חופש הבחירה הארור, צלם האל שבאדם. נינווה היא תירוץ, האוניה היא כלי, הדג הוא שוט והקיקיון הוא גזר. ריבונו לא בוחל בשום תרגיל. המטרה: השתנות פנימית של יונה, עד כדי הפנמת הרעיון שיש תשובה בעולם, שאלוהים ואדם יכולים לשוב מדרכם ולהינחם על הרעה.
מהרגע שיונה חוטא ובורח הוא מצפה – בהתאם להשקפת עולמו – לעונש. כשהסערה פוקדת את הספינה בה הוא נוסע הוא אינו מבקש רחמים. זה בניגוד לעקרונותיו. אפילו הנון, הדג, אינו מצנן את זעפו. יונה מקפיד לא להשתנות עד סוף הספר. מאמצי החינוך עולים בתוהו. נינווה חטאה, שבה מדרכה הרעה ובתגובה אלוהים "שב מחרון אפו". מי יודע, אולי כ ך עובד אלוהים בעולם, אומר לנו ספר יונה. אנחנו, המאזינים לקריאתו של הספר בבית הכנסת, בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אולי מפנימים זאת, משנים סולם, מחליפים מנגינה, אך הנביא, נאמן לביטחונו האפל, ממשיך לדבוק בדרכו השגורה ולא יסטה ממנה כחוט השערה. יונה, כבר אמרתי, הוא צרה צרורה.