הרהורים לפני בוא יללת הזאב השחור הגדול

שלושה עיקרים ליוו את היהדות הרבנית לאורך שנותיה, מאז נוצקו יסודותיה  על-ידי חכמי המשנה והגמרא: תורת-אלוהים, ארץ-ישראל, לשון-הקודש. שניים מהם נטלה המהפכה הציונית, בכוח ובתעוזה, והפכה אותם, מבחינתה, לבלתי-רבניים, כלומר, בלתי תלויים בסמכות רבנית כלשהי: לשון-הקודש הפכה לעברית, שפת היומיום של העם, ובארץ ישראל קמה מדינה, כלי פוליטי להגשמת הקיום הלאומי העצמאי. רק את התורה  –  ועִמה הסמל הענק המכונה אלוהים  –  לא הצליחה המהפכה הציונית לגרור עד כה אל התחום החוץ-רבני. הפירוש הרבני לסמלים-לבושים המרכזיים של העם תרם תרומה משלו לקטסטרופה  הלאומית, בת דורות אחרונים, שאירעה לעם היהודי. שואת יהודי אירופה  הייתה גם פרי גלות שהתארכה יתר על המידה,  והגלות היא חלק מן הפירוש הרבני לקיום היהודי וסמליו.

בשנות השלושים של המאה הייתה היהדות הרבנית באירופה נתונה בתהליך נמשך של כרסום כוחה המספרי. יהודי האמנציפציה ומתבוללי האמנציפציה, דור שני ושלישי להשכלה הלא-רבנית, חניכי תנועות נוער חלוציות  –   כל אלה נטשו אותה זה כבר במספרים גדלים והולכים. למרות כל זאת, דומני שלא אטעה אם אומר כי כמושא  הבולט ביותר של ההשמדה הנאצית אפשר לסמן את היהודים ה"דתיים", הרבניים. אפילו אם יימצא שרק מחצית ממספר הנרצחים היו יהודים רבניים, עדיין יוותרו כאובייקט  מרכזי, שכן יתר יהודי אירופה  לא הגיעו עד אותה תקופה לשלב של הגדרה אלטרנטיבית משותפת, מקיפה וברורה, שתציבם כשווי ערך ציבורי ליהדות הרבנית על גווניה.

אבחנות אלו בין זהות לזהות מעוררות רתיעה אינסטינקטיבית, בהיותן מנוגדות להכללה הדורסת מצד הנאצים, שבשבילם יהודי היה יהודי בגזעו ולאו דווקא מצד השקפת עולמו או אורחות חייו. אך דומה כי יחד עם קבלה שלמה מצידנו של אחדות הגורל היהודי בתקופה הנאצית, ובכל התקופות האחרות, אין עלינו להימנע מלהכיר בעבודה שחשבוננו ההיסטורי והרוחני עם השמדת היהודים הוא, בראש ובראשונה,  בפרספקטיבה הרחבה, חשבון עם חורבנה של יהדות אירופה הרבנית.

דור ללא סבים וסבתות גדלנו בארץ חמה. ביום ח' בסיוון תש"ד –  על-פי השמועה  –  עלו השמיימה בעשן אושוויץ סבי שלמה ע"ה וסבתי חיה ע"ה. לא כהורי אבי מתו שם, אלא שני יהודים בין המוני אחיהם, ללא שם ובגד. אמנם, סבתי חיה, על-פי השמועה, עשתה שֵם לעצמה: עירומה מבגד עלתה והגביהה עצמה מן הקהל ועל שפתיה זעקת עידוד למובלים אל מותם: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה'  אחד". לכן, היעדרם לא רק היעדר פרטי הוא, שביני לביני, אלא היעדר רחב מזה. מלים אלו, שאני מבקש כעת לדובבן מתוכי, משמיעות אולי הד מנפשו של הדור, דור יצחק שלא הכיר  את סבו, זה תרח הזקן אשר מת בחרון אף שלא היה כמותו עד היום.

דור ללא סבים וסבתות גדלנו בארץ חמה. מה פירושו של דבר?

כשהגיעה הידיעה, באמצע שנות הששים, על מות אבי-אמא בגלות רוסיה הרחוקה, ראיתי את אמי בוכה. על המדרגות מול חדר-השכנים נשענה אל דודי ובכתה. אני זוכר צער גדול על בכייה. איני זוכר צער על מותו של "סבא משה". המלה "סבא" הייתה משהו זר. כמעט לאף אחד מבני גילי לא היה מישהו שאפשר היה לכנותו בשם זה. מעולם, עד אז, לא ראיתי  את הורי בדמות בנים. דור שלם, דורי שלי, תפש ותופש עצמו כ"דור שני", בלי שיעלה על דעתנו, שאף הורינו, דור ראשון לגאולה מן הגלות, הרי הם דור שני ושלישי למי שלפניהם. הבנת היחסים שבין בנים להורים, נוצקה על ידם ועל ידינו בלי שתהיה לנגדנו דוגמה חיה לתבנית זו. הורינו, בנים-עוזבי-הוריהם, גידלונו בהווית חיים בה לא היה מקום לדמות הסבים  כמורה דרך חיים, ומתוך תערובת של ייסורי-מצפון וגעגועים הגיעו להדחקה, שמנעה בעדם מלהביא דמות זו כדמות-סב בעלת תוקף.

"דור שני"  –  כך כינונו. דף שני בספר בו הם הדף הראשון, ולפניהם רק הכריכה המוזהבת, שעליה כתוב: המהפכה הציונית.

סבא וסבתא שייכים לספר אחר, ספר הגלות, ספר העיירה  –  זו הרוכלת וזו הבוערת   –   ספר הרבנות.

ועכשיו בגרנו, עודד מעט ושבנו, ומשהו מתחבט לצאת מתוך העלטה, לאור.

מה הוא המתחבט לצאת? לא נוסטלגיה ולא חיפוש אחר סמכויות-רוח אובדות. הרי זו ההכרה  שכיליונם-באפר של סבינו וסבתותינו תובע מאיתנו דבר שאבותינו בחרו שלא לתבוע מעצמם ומאיתנו: לחַשק חייהם וכיליונם בשלשלת הדורות.

אבי עלה  ארצה בשנת 1935. תוך ארבע שנים  מיום עלייתו הפכה אירופה  עורה: קרקע גידולם של החלוצים הפכה לקבר. המיליונים, שבשמם תבעה הציונות בית לאומי בארץ  ישראל, נותרו בלא בית בכלל. אש אחזה בערים וביערות. החלוצים שלפני המחנה נותרו בקדמת הדרך, והמחנה הנשאר הלך ונשרף, הלך ובער.

עברו עשרות שנים. העשן נפוג. האפר שכך באדמה. האבל הפרטי הטמיע עצמו באבל הלאומי. דורות חדשים הגיעו לבגרות: דור שני, דור שלישי, דור  רביעי. אלה דורות ההמשך לחלוצים שבחרו בנתיב ההיסטורי הנכון, שפילסו דרך לעם  אשר לא אבה לשמוע להם, וכשכבר היה נכון, בחלקו, לשמוע, לא הספיקה השעה.

דורות ההמשך הללו, דור שני ושלישי ורביעי, מה סיכוי  יש להם לחלוף מעל משוכת הדור הראשון, לסגת אל הפרה-היסטוריה  הציונית ולחבר את חייהם אל מורשת הנרצחים? מה רצון יש בנו להבין לעומקה את שואת  יהדות אירופה, שואת היהדות הרבנית, אותה יהדות בה מרדו הורינו ואשר את משמעות כיליונה הסיחו מלבנו כמעט עד כדי שכחה גמורה?

יהודים רבניים, אמונים על מטאפיזיקה של חטא וגמול, עשויים לראות בשואה עונש אלוהי. יהודים לא-רבניים, אמונים על ניתוחים היסטוריים, עשויים לראות בשואה מחיר היסטורי איום. אבל כאשר אנו באים לבחון מה משקלה של השואה בתודעת דורות ההמשך, אנו נוכחים לדעת שהמטאפיזיקה וההיסטוריוגרפיה אינן מועילות. המטאפיזיקה לא עוזרת , כיוון שאין, ולא צריך שתהיה, מטאפיזיקה בחיינו הציבוריים. ההיסטוריוגרפיה אינה עוזרת, כיוון שעם החתך הרוחני שביצעה הציונות הלא-רבנית עלה הכורת גם על אפשרותנו לשמור על הזיכרון הציבורי  של נשמדי השואה כאחים, כמייצגי דורות ראשונים, כחוליה בשלשלת הדורות. משקלה של השואה בתודעת דורות ההמשך  –  אם לחטוא, שוב, בהכללה רחבה   –   מתמצה, להוותנו, במימד הזוועה האנושית וחשבון הקיום הפיזי הלאומי.

הדורות המייסדים של הציונות הבלתי רבנית הביאו, במהפכה שעשו, לכך שדורי שלי יחסר  את היכולת לעשות חשבון רוחני-תרבותי עם השואה ועם היהדות הרבנית שנשמדה בה. הנתק שנוצר בינינו לבין המורשת הרבנית התרחב עד כדי אובדן הכלים האלמנטאריים לעשיית חשבון כזה: אמפטיה, הזדהות, בקיאות, הבנה. וכיוון שכך, אין אנו יכולים להצמיח מתוך חשבון רוחני-תרבותי שכזה תמרורי דרך  לחיינו, ומכאן אך צעד קטן למסקנה מוכרחת: אם לא נשכיל לערוך בנפשנו חשבון זה, יבוא היעדרו ויעשה חשבון איתנו.

אל נשלה עצמנו בהערכות-שווא לגבי השפעתה העתידה לבוא של השואה על הוויתנו הרוחנית בעתיד. צלקת אובדנם של ארבעים אחוז מעמנו בתקופה של שש שנים עתידה להיפתח שוב ושוב  במשך הדורות הבאים. עם אינו מאבד ארבעים אחוז מגופו בלי שיאבד, אם בטווח הקצר ואם בטווח הארוך, משיווי  משקלו ההיסטורי. אי שם במאורות נשמת העם נם את שנתו הזאב השחור הגדול. עם הסתלקותם מבמת החיים של הדורות אשר חוו את השואה, או עם הסתלקות דורות בניהם ובני-בניהם, עתיד  זאב זה לילל, תחילה מתוך שינה ולאחר מכן מתוך ערות הולכת וגוברת.

יללה זו של הזאב בוא תבוא, אם נרצה ואם לאו, ויישמע בה הדה של היהדות הרבנית הנשמדת, על סמליה, מנהגיה, אורחות חייה. דורות ההמשך של היהדות הרבנית יקלטו הד זה, ובתבנית הנפש הקלאסית שלהם יהפכוהו, קרוב לודאי, להתפרצות משיחית אדירה. ניצנים ראשונים ניכרים כבר כעת. תהיה זו, כמובן, התפרצות הרסנית.

אם לא נעשה  אנו מעשה תהיה משיחיות זו התגובה המשמעותית היחידה ליללת הזאב, לנתירת לב העם ממקומו. כתגובה משמעותית יחידה היא תסחוף אחריה, לדרך של אובדן ויאוש, את רובו של העם. אך אם נעשה היום מעשה יש סיכוי לקימומה, במשך השנים, של אלטרנטיבה רוחנית שתוכל להפוך את ההד המתפרץ לאנרגיה בונה ואחראית.

לכן, שומה עלינו לעשות מעשה. שומה עלינו להשיב אל מחננו, ככל שנוכל, לבושים רבניים שרופים, אותיות פורחות, מלים כדרבנות, טקסים נזנחים. לא לוויתור על תכנינו אנו נקראים, אלא למתן לבוש  ישן  לחידושינו. לא לרבנות אנו נקראים אלא לריבונות של נפש חדשה על גוף עתיק יומין. שבת, חג, קריאת התורה, טקסי הציבור ומנהגי הפרט  –  שומה עלינו לדרוש בהם ככוחנו כרוחנו, למשמעם בתכנינו הייחודיים, לאסור בעבותותיהם את תכנינו המוסריים והלאומיים. אם נמשיך להניח טקסים ומנהגים אלה בידיה הסבלניות של היהדות הרבנית דהיום, תהיה היא זו שבחשבון אחרון תקנה לה סמכות בלעדית בעם. וטיבה של יהדות רבנית הוא שאינה מכירה בלגיטימיות של שום סמכות אחרת מלבדה.

אמנם, דף חדש אנו, בספר חדש, אך עתיד ספר זה להתפורר אם לא נדע לכרוך אותו בספרים שקדמו לו. מתוך מהפכתם המתמידה של הורינו נקראים אנו למהפכה נוספת: כיבוש רוחני של סמלי היהדות הרבנית.

נכתב ב 1983